עונת מעבר

א. הסתיו הזה, אני אוהב את איך שהוא חושב. אם אני, נגיד, במקומו - הייתי מתחיל לבוא באחת עשרה, אחת וחצי ככה, אולי שתים עשרה, כשאנשים כבר באמצע היום וחם להם והם כבר מתחילים לחשוב על מה לצהריים, הייתי פתאום שולח להם איזו רוח נעימה הנושאת הקלה מיידית, ככה, בהפתעה. בהתחלה חמש דקות, ולאט-לאט מאריך. משם הייתי הולך ומתפרס אחורה, אל שעת הבוקר וקדימה, אל אחר הצהריים ומעבר לו - עד שהיום כולו סתווי.

אבל הסתיו חכם יותר ממני. הוא יודע להתחיל עם הערבים. בא פתאום, מניע את צמרות העצים ומפיג את לחות היום. אחר כך הוא עובר לבקרים המוקדמים; בהתחלה הבנאדם מתקשה להיזכר במילה שהוא מרגיש, עד שהיא עולה לו: צינה. מי היה מאמין? הוא עדיין לא מתמסר בקלות, הסתיו, נותן לך לחכות לו רוב שעות היום. נותן כבוד לשמש. הימים עדיין חמים, לחים וכועסים, כך גם השעות הקטנות של הלילה, אבל אפשר לראות אותו מתקדם בו בזמן משני האגפים, סוגר על היום מכל הצדדים. בערב הוא מתיישב במרפסות, בכיכרות ובגנים. בקרוב, אינשאללה, יובסו גם הצהריים. עד שהיום כולו סתווי.

זה לא יימשך הרבה, אנחנו כבר יודעים. הסתיו הוא אשליה רגעית בין קיץ לקיץ, אבל חייבים לאהוב את הסתיו הזה ואת איך שהוא חושב.

ב. לקח 83 דקות לאותות הרדיו האחרונים של החללית קאסיני להגיע מכוכב שבתאי אל האנטנות של נאס"א באוסטרליה. למשך 83 דקות ריחף האות הסופי של קאסיני במערכת השמש: זו ששלחה אותו כבר לא קיימת - היא כבר התכלתה לגמרי בכניסה לאטמוספרה - וזו שמחכה לו על כדור הארץ אפילו עוד לא יודעת במאה אחוזים אם הוא נשלח או לא. 83 דקות שהמסר ששלחה האנושות לעצמה ממרחק מיליארדי קילומטרים לא היה בשום מקום. או פשוט ריחף לו בחלל. למה זה מרגש אותי כל-כך, בחיי שאני לא מצליח להבין. אולי כי זה אומר שקאסיני מתה באמת רק 83 דקות אחרי שהיא מתה, שהחיים נמשכים, או יכולים להימשך, גם אחרי שהכול נגמר, לא יודע אם לתמיד - אבל ל-83 דקות פלוס-מינוס.

ומי יודע? כבר קרה שחללית שנשלחה להתרסק אל מותה על כוכב שביט שרדה נפילה שאמורה הייתה לחסל אותה, ואחרי כמה זמן התעוררה פתאום לרגע ושידרה עוד אות אחרון. אולי קאסיני עדיין שם, אולי בדרך נס שרדה את הכניסה לאטמוספרה של שבתאי.

אם דבר כזה קרה, הרי שיש סיכוי מסוים שזה ישנה את היקום כולו. הרי למה ריסקו את קאסיני? בגלל החשש שחיידקים ארציים (ארצנים?) שרדו איכשהו את המסע והם יכולים להתפתח, מי יודע, על אחד מירחיו של שבתאי. על כמה מהם יש אוקיאנוסים שיכולים לאפשר חיים. רק דמיינו שזה קרה. לך תדע.

אני כל-כך מקווה שזה קרה. כי אם הסתיו חכם יותר ממני, מי ידע ומי יוכל לרדת לעומק דעתו של היקום בעצמו. אולי גם אנחנו אודים ניצולים מאיזו חללית מהעבר או מהעתיד? הרי עבר ועתיד, כמו למטה ולמעלה, לא באמת קיימים. הם רק נקודות התייחסות, סרטים שאנחנו קושרים על העצים בפרדס שנכנסנו אליו בלילה חשוך.

הם כמו סתיו. הכול סתיו, אבל יש גם סתווים מעטים ששרדו את אטמוספרת הלב של משורר והתפתחו לכדי שיר - אז בדיוק ככה. רק עם חיידקים.

אני לא יודע אם כל סוף הוא התחלה חדשה, כמו שנהוג לומר, במיוחד בערב ראש השנה, כי אני לא חושב שצריך להכליל. אבל אין לי ספק שפה ושם אכן יש סוף שהוא גם התחלה חדשה. וזה מה שאני מאחל לך, קאסיני, ולחיידקים שאולי נשאת.

ג. זה זמן לא רע לאחל לכולנו שנה טובה. זו לא הייתה שנה מי יודע מה, התשע"ז הזאת. לפחות במישור הפומבי. החיים התחילו לחקות את החדשות ונדמה שרבים מאיתנו, לפחות ברמה מסוימת, אולי גם אני, הפכנו לחוקרים ומאשימים וחשודים ומכחישים ושופטים ועדי מדינה ומה לא. כל אחד, ליבו וראשו מלאים כרימון על השני, אף פעם לא על עצמו. חבילות חמאה נמסות על ראשי כולנו.

כל השחיתות הזאת מבאסת את הנשמה. מחלחלת. היא עובדת בערך כמו הסתיו, רק הפוך. מקיפה אותך ומאגפת אותך מכל הכיוונים בחוסר תום לב. בהתחלה, אתה לא מאמין שככה יכול להיות, אחר כך אתה לא מאמין שבכלל יכול להיות ההיפך. היא הפכה להיות כמו קיץ: ככה זה פה, ולא יכול להיות אחרת.

הבנאדם מנסה להסתכל קדימה, אבל זה לא הולך לשום מקום גם בתשע"ח הבאה עלינו, להיפך. אולי כמו תמיד, עוד נתגעגע לתשע"ז. איזו שנה של תמימות זו הייתה, עוד לא ידענו כלום. תשע"ח, ככה נראה, תמשיך לקלף את הבצל של השחיתות הישראלית עוד שלב ועוד שלב. וזה יכאב.

ד. אני רוצה לומר שנה טובה גם לכל הג'ובניקים בצה"ל. הייתי אחד כזה. אחיי חסרי התהילה. קראתי על הרפורמה של הרמטכ"ל אייזנקוט ששמה לה למטרה להיטיב עם הקרביים. זה באמת חשוב מאוד, אבל מה עם הג'ובניקים? אני חושב על זה שרצה להיות לוחם, אבל יש לו משקפיים. על ההוא שרצה להיות בחוד, אבל יש לו עקמת. על ההיא שממש-ממש רצתה, אבל לא הלך לה. האנשים האלה לא יהיו ביחידות המתמרנות במלחמה, זה נכון, אבל הם באו כשקראו להם, הלכו לאן ששלחו אותם ועשו את מה שאמרו להם.

בשורות של הרפורמה החדשה נושבת רוח של כבוד והערכה ראויים למשרתים שירות קרבי, אבל בין השורות נושב זלזול בכל השאר. אולי הצבא לא התכוון לזה, ואולי כן, אבל זו התוצאה. תנו עוד כסף לקרביים, חלקו להם כמה שיותר צ'ופרים כמו שמגיע להם - אבל מתישהו הופכים הצ'ופר ואמירת התודה לסוג של אפליה. הקרבי יוצא עם הרבה יותר כסף להתחיל את האזרחות. ללמוד. לטייל. לחיות. לא שלא מגיע לו - אני ממש לא יכול להפסיק להתנצל פה, הא? - אבל למה למי שלא יכול, מגיע כל-כך הרבה פחות?

רבים מאלה שדיברתי איתם מהצבא הפנימו את הזלזול. כן, אמרו לי, הג'ובניק יכול לעבוד וגם ללמוד תוך כדי השירות, והקרבי לא. כן, אמרו לי, ככה זה: חיילים קרביים אי אפשר לייבא. כאילו שאת כל הג'ובניקים אפשר לייבא. ואתם יודעים מה, תייבאו. ואז, מי שלא קרבי יוכל באמת ללמוד ולעבוד ומי שקרבי יקבל מספיק כבוד וצ'ופרים כדי ליישר קו עם שחרורו. אפילו לקבל יתרון. מה שמגיע וגו'.

ובכלל, להגיד לכל-כך הרבה חיילות וחיילים, קצינות ונגדים, שאפשר לייבא להם מחליפים, אבל לא לחייל הקרבי - שברוב הפעמים לא שונה מהם בהרבה דברים מלבד פרופיל - זה סתם מעליב. אבל להעליב בישראל זה ממש בסדר גמור. הכול פה הרי מתחלק לשווים ושווים יותר.

מהבחינה הזו לפחות, זה באמת צבא העם.

ה. לפני כמה חודשים החלטתי לנסות ולהיות אדם נחמד יותר, חיובי יותר, לפחות ברשתות החברתיות. לריב פחות, לא להיכנס לפינות. זה די הולך לי, אבל הופך אותי לבנאדם קצת משעמם בעיני הסביבה, ככה נדמה לי לפעמים. כל אחד חייב להיות הכי נחרץ בחדר, אבל להיות נחרץ זה כל-כך משעמם ולהתעצבן זה כל-כך מעייף.

אני לא אסטרופיזיקאי, אבל אני מוכן לשים עשרים שקל ששום ויכוח על פוליטיקה לא היה מצליח לשרוד לבדו 83 דקות בחלל. הוא היה נגוז תוך שנייה, הכלום היה נעלם בתוך האין, ולא נודע כי בא אל קרבו. אני לא מטאורולוג, אבל אני מוכן לשים עשרים שקל שכל שינויי האקלים האלה נגרמים בשל כל האוויר החם שאנשים מנפחים בו את עצמם. בגלל זה הסתיו קצר כל-כך.

אבל עכשיו הוא כאן, נותן רמז לשנה טובה יותר. נקווה שיחזיק יותר מ-83 דקות.