איחולים לשנה החדשה טובלים בדרך כלל במתיקות הדבש, בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל השנה שחלפה מותירה בפה מרירות בלתי נסבלת והבנה שמה שהיה הוא שיהיה ואפילו יותר גרוע. התחושה הזו לא נובעת מהשיסוי והקרעים הפנימיים בעם, אלא מריחו הרע של קלקול הבסיס האנושי עליו מושתתת חברה מתוקנת, מאובדן הדאגה לחלש וחסר הישע - קשישים, נכים וילדים.
יותר מ-800 אלף ילדים רעבים יש בישראל. מי שדואג להם, שוב, לארוחת החג, לכריך ולילקוט לבית הספר, הם אלפי מתנדבים מהמגזר השלישי, שממלאים את מקומה של המדינה. הריבון הוא זה שצריך לדאוג לביטחון התזונתי של אזרחיו, בטח כזה שמכריז השכם והערב על היותו הממשלה הכי חברתית שהייתה פה אי פעם.
אפשר להתפאר בהורדת מחירי הצהרונים והמוצצים, ובהגדלת נקודות הזיכוי בביטוח לאומי להורים עובדים של ילדים קטנים. אבל כל זה הוא בבחינת פלסטר על שבר, כל עוד אין טיפול שורש בבעיה האמיתית, במובטלים שלא מצליחים להשתלב בשוק העבודה ומקלקלים את הסטטיסטיקות של הלמ"ס, בנזקקים שמקבלים שירותי רווחה עלובים כי אין תקציב.
מצבם של הקשישים גרוע לא פחות. בבתי חולים סיעודיים צולמו קשישים מוכים על ידי מטפלים ועד לרגע זה לא הוצבו שם מצלמות כמובטח, והפיקוח של משרד הבריאות נשאר רופף עד לא קיים, ימיהם של זקנים במילא קצרים, אז למי אכפת. על יחס הרשויות לבני הגיל השלישי ניתן ללמוד מדבריו של מנכ״ל משרד הבריאות, שהזהיר לא מזמן מפני ״צונאמי של קשישים״ המאיים לפגוע בבתי החולים בקרוב, כזה שמערכת הבריאות לא ערוכה אליו. "צונאמי של קשישים", כאילו מדובר באסון טבע ולא במצוקת אמת הנובעת מהזנחה רבת שנים של המדינה.
ובואו נדבר רגע על הנכים. בדיון הפגרה המיוחד שכונס לעסוק בהשוואת הקצבאות שלהם לשכר המינימום, הגיעו ארבעים חברי כנסת ומעט מאוד שרים. 80 נבחרים אחרים החליטו שהנושא הזה לא מספיק חשוב כדי להטריח את עצמם לירושלים באמצע החופשה. נכון שאת הדיון יזמה האופוזיציה ובדרך כלל אין לקואליציה עניין לשתף פעולה במקרים כאלה, אבל יש סוגיות שהן למעלה מקונייקטורות פוליטיות והתכתשויות מפלגתיות.
אין דבר מביש יותר מלשלוח את יעקב ליצמן, שר הבריאות - זה שאמר לתושבי הצפון שלא מעניין אותו מה כותבים בעיתונים שלהם על משבר הבריאות הקשה ממנו הם סובלים, כי ממילא הבוחרים שלו לא קוראים אותם - להשיב בשם הממשלה, כי שר הרווחה תומך בדרישות הנכים ובצדק.
חברי כנסת צעירים, בריאים ונכבדים: אף אדם לא יכול להתקיים מ-2340 שקלים, גם לא קשיש, ונכה על אחת כמה וכמה. התירוץ העלוב המושמע מפי פקידי האוצר, לפיו אם תועלה קצבת הנכות יהיו יותר נכים, מוכיח עד כמה אטומה המערכת.
אם היה בה מעט שכל ישר, היו מבינים באוצר שנכות היא לא תענוג, אלא עול כבד ומכאיב וכדי להקל על הקופה הציבורית, צריך לעודד נכים לצאת לעבודה ולא להגביל את הכנסתם ל-60% מהשכר הממוצע. נכה המשתכר מעל 5,804 שקלים, נאלץ להיפרד אוטומטית מקצבת הנכות שלו - אז בשביל מה בכלל לצאת לעבוד.
הפתרון פשוט וידוע: הפניית משאבים, הגדלת תקציבים ומתן תשומת לב לסקטורים הנזקקים האלה. זה הרבה יותר חשוב מנטו תינוקות, הפחתת מיסוי על סלולר, הקמת התנחלויות, סלילת כבישים ואירועים ראוותניים לחגיגות ה-70 למדינה. חברה שאינה יודעת לטפל בחלש, היא חברה חולה שלא תאריך ימים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.