מפרקים, מפרקים

מדינות רב-לאומיות מתפרקות זה 100 שנה לפחות.

מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לאוסטריה-הונגריה, לקיסרות העות'מנית ולקיסרות הרוסית (אם כי רוב חלקיה של זו האחרונה חזרו והתמזגו, בכוח, ב-25 השנה הבאות). מלחמת העולם השנייה החישה את התמוטטותן של הקיסרויות הקולוניאליות, שאמנם לא היו מדינות רב-לאומיות, אבל היה כרוך בהן ניסיון כלשהו ליצור מכנים משותפים.

התפרקות ברית-המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה בסוף המאה ה-20 יצרה, בתוך חמש שנים, 24 מדינות לאום חדשות באירופה. התפרקויות דרמטיות פחות התחוללו באסיה ובאפריקה, אם כי לא מהיעדר נסיון לפרק. פקיסטן התפרקה ב-1972, אתיופיה התפרקה ב-1993, סודאן התפרקה ב-2011.

ניסיונות כושלים לפרק את קונגו (הבלגית לשעבר) ואת ניגריה הניבו מלחמות אזרחים איומות בשנות ה-60. בסוף השבוע שעבר שמענו על הפגנות המונים באזורים דוברי האנגלית של קאמרון, במערב אפריקה, בדרישה לעצמאות. צל של התפרקות מרחף תדירות על יבשת, שגבולותיה נמתחו על מפות קולוניאליות, באופן שרירותי, ולעתים קרובות לרעת השכל הישר.

במערב אירופה יש חדש

במערב אירופה, לעומת זאת, לא נוצרה אף מדינה חדשה אחת כמעט 100 שנה (מאז יצירת אירלנד העצמאית ב-1922). ובמזרח התיכון, הגבולות שעברו בירושה ממעצמות אירופה בין שתי מלחמות העולם וקצת אחר-כך, מחזיקים מעמד פחות או יותר. תימן יוצאת מן הכלל.

אבל בשבעת הימים הבאים אנחנו עומדים להתבונן בשתי מועמדות רציניות מאוד להתפרקות, אחת במערב אירופה ואחת במזרח התיכון. כל אחת מהן מעוררת אסוציאציות היסטוריות ורגשות מעורבים. שתיהן רוצות להשתית את פרישתן על משאלי עם. הממשלות המרכזיות מתנגדות לא רק לרעיון הפרישה, אלא גם לעצם זכותן של הנידונות להעמיד את שאיפת העצמאות שלהן למשאל עם.

מחר (ב') עומדים הכורדים של צפון עיראק להצביע בעד או נגד עצמאות. בעוד שבוע, יום א' הבא, עומדים הקטאלאנים של צפון-מזרח ספרד להצביע בעד או נגד עצמאות.

בתוך 48 שעות

תוצאות המשאל בכורדיסטן כמעט אינן מוטלות בספק. הכורדים יצביעו בעד. אבל הם אינם מתכוונים להכריז על עצמאות. משאל העם נועד רק להתחיל תהליך של משא ומתן על היפרדות.

הממשלה האוטונומית של קטלוניה אומרת, כי אם ידם של מחייבי העצמאות תהיה על העליונה, היא תכריז עצמאות 'בתוך 48 שעות'. אבל איש אינו מעלה בדעתו שקטלוניה אמנם תהיה עצמאית בשלושה באוקטובר 2017. הדרך ארוכה והעצמאות רחוקה.

חוץ מן הכורדים והקטאלאנים, איש אינו רוצה בעצמאותם. חוץ מישראל, כמובן, שלא הביעה עדיין את דעתה על שאיפות הקטאלאנים, אבל הביעה תמיכה פומבית בפירוק עיראק. הכורדים, לרוע מזלם, תקועים בין שלוש ארצות עוינות, בלי מוצא לים, וממילא בלי שער אל העולם החיצון (אולי מנהרה לחיפה?).

עיראק אינה רוצה, מפני שהיא אינה רוצה להתפרק; איראן וטורקיה אינן רוצות, מפני שהן חוששות שנגיף העצמאות וההתבדלות יתפשט גם אל הכורדים שלהם. יש כורדים גם בסוריה, אבל כרגע אין בדיוק סוריה.

מאבק העצמאות של הכורדים הוא רב שנים ורב גלגולים. הם היו מן הקורבנות המובהקים של חלוקת המזרח התיכון בסוף מלחמת העולם הראשונה. הובטחה להם הגדרה עצמית כלשהי במקומות מושבם במזרח אנאטוליה, בטורקיה של ימינו. אבל בשעה שהבריטים המציאו את עיראק ואת עבר הירדן, והצרפתים המציאו את לבנון, איש לא היה מעוניין במיוחד בכורדים. התוצאה הייתה סדרה ארוכה של התקוממויות נגד ארבע ממשלות במרוצת 100 השנה הבאות.

מאבק העצמאות המודרני של הקטאלאנים הוא תופעה חדשה. הם חלק של המדינה הספרדית זה 500 שנה ויותר. האנרגיה הלאומית שלהם השתחררה רק בסוף שנות ה-70, כאשר ספרד יצאה מן הדיקטטורה של פרנקו אל דמוקרטיה. שלוש שנים לאחר מות פרנקו, ב-1978, נכתבה חוקה חדשה שהעניקה שלטון עצמי מוגבל ל-15'קהילות אוטונומיות' בספרד.

בין סקוטלנד לקטאלוניה

הקטאלאנים אינם שוחרי הבדלנות היחידים במערב אירופה. בלגיה היא תמיד מועמדת להתפרקות, כמעט מאז שהמעצמות הגדולות יצרו אותה, לפני 190 שנה. איטליה אוחדה הרבה לפני שהרוב הגדול של האיטלקים היו מסוגלים לדבר איטלקית. בצפון איטליה יש מפלגה פוליטית רצינית למדי, הרוצה לקרוע את הצפון מן השאר ולכונן בו את מדינת "פאדאניה".

הלאומנים הסקוטים התקשטו בנוצות עצמאות, וערכו משאל עם לפני שלוש שנים. היה לו תוקף, מפני שממשלת בריטניה נתנה את הסכמתה, והסכימה לכבד את תוצאותיו. 55% מן הסקוטים הצביעו נגד עצמאות, ונראה שהעניין הוסר מסדר היום לאיזה 20 שנה (15 שנה עברו בין שני משאלי עם על פרישת קוויבק מקנדה, בחמישית האחרונה של המאה ה-20. שניהם הסתיימו בכישלון הבדלנים.)

הממשלה המרכזית בספרד, לעומת זאת, כופרת בלגיטימיות של משאל העם, ונאבקת במארגניו בתקיפות גוברת. היא שולחת כוחות משטרה מוגברים, כדי למנוע את המשאל; היא עוצרת ראשי ערים ופקידי מדינה; היא מפקיעה חומר תעמולה ופתקי הצבעה לקלפי; היא הפסיקה העברת כספים לממשלה האוטונומית; והיא מאיימת להחיל את 'סעיף 155' של החוקה, המתיר לה לנקוט את 'כל הצעדים' כדי להבטיח את אחדות ספרד.

בקטאלוניה יש פוטנציאל קצת מדאיג של הידרדרות, מפני שהשלטונות האוטונומיים עומדים על דעתם, ומפני שהמשטרה המקומית מגלה סימני פסיביות. סבירה בהחלט היא האפשרות שמאות אלפים ייצאו אל הרחובות להגן על משאל העם. נחישות דעת של הממשלה המרכזית עלולה להיתפס כאקט של דיכוי, ולהגביר את התמיכה בעצמאות.

סקר דעת קהל ביולי הראה כי רק 41% מן הקטאלאנים תומכים בעצמאות. אבל הדעת נותנת שה-41 האלה יהיו רוב המצביעים במשאל.

נראה שמתנגדי העצמאות יישבו ברובם בבית. הממשלה האוטונומית מסרבת לקבוע מינימום הכרחי של השתתפות בהצבעה. יהיה מספר המצביעים אשר יהיה, היא אומרת, רצונם יקבע.

מדריד מנסה ללמוד מהצלחתה של לונדון. הממשלה המרכזית בבריטניה הזכירה לסקוטים מה הם יפסידו מעצמאות. בשבוע שעבר, שר הכלכלה הספרדי אמר לקטאלאנים שכלכלתם תצטמק מיד ב-25%, המטבע שלהם (כאשר יונפק) יאבד שליש מערכו לעומת האירו, ובהיעדר חברות באיחוד האירופי (הם יאבדו אותה אוטומטית) שוקי היצוא שלהם יקרסו.

התפרקות של מדינות רב-לאומיות אינה סיבה למסיבה, בייחוד כאשר מדובר במדינות דמוקרטיות עם היסטוריה ארוכה ועם מסורת של שותפות. יש משהו קל דעת בטריקת דלת, בייחוד כאשר היא מעוררת רושם קפריזי. זה אמור בעיקר בספרד; פחות, הרבה פחות, בעיראק, אם כי עיראק תימצא נפסדת, בהיעדר מיעוט כורדי מאזן, אם היא תהיה עוד יותר שיעית ועוד יותר קרובה לאיראן.

אבל אם כורדים, קטאלאנים, סקוטים ואחרים רוצים מאוד לצאת, רק דיכוי מסיבי יוכל למנוע אותם. דיכוי כזה נראה לא סביר, לא בימינו, בוודאי לא בלב אירופה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny