לא מובן למה אנשי ועסקני תרבות ומנהלים של מוסדות ואירועים נופלים בזה אחר זה ברשתה של שרת התרבות והספורט, מירי רגב, בכך שהם מגיבים על טענותיה - גם כאשר אלה הן מגמתיות ולא רציניות (ומתי בעצם הן לא כאלה?).
למשל, האירועים סביב טקס פרסי אופיר. רגב לא הוזמנה - ולדעתי בצדק. כשהיא הולכת למקומות אלה, היא באה לקלל - לא לברך. לתת במה לקללותיה זו לא רק טעות - זו טיפשות.
מה גם שהיא ממילא לא מתאימה למעמדים האלה, כאשר גם על-פי הודאתה אין לה עניין בכך ("לא קראתי את צ'כוב" וכיו"ב).
סרט לא טוב
רגב הלכה אל פייסבוק ומשם שידרה לאומה את הגיגיה הרגילים על נאמנות לעם ולמדינה. חבל שהיא לא מסוגלת לדבר על תרבות נטו, כי בעניין זה בהחלט יש מה לומר ליוצרים וארגוניהם.
הבעיה של הסרט "פוקסטרוט" איננה שהוא "אנטי-ישראלי", כפי שטוענת שרת הספורט. הבעיה היא היותו סרט לא טוב. בנאלי להחריד, עוד פעם על הפלסטיני המסכן. שום ניסיון לרדת אל הקרביים של הסכסוך בין ערבים ויהודים. שום ניסיון לתת מענה לשאלה עד כמה הפלסטינים עצמם אחראים למצבם, כולל הכיבוש המשמש להם תירוץ על חדלונם שלהם לפעול למען עצמם.
פטריוטים ולוחמים
מה התגובה של היוצרים בדרך-כלל? שהם לא פחות פטריוטים מאף אדם אחר. יש המגדילים לעשות כשהם מגייסים לעזרם את שירותם הצבאי. מה זה קשור? כשיוצרים ואנשי תרבות מעידים על עצמם שהם פטריוטים ואוהבים את המדינה - הם מעבירים מסר שאולי יש ממש כלשהו בטענה שאינם כאלה. אחרת על מה ולמה להגיב?
למה הם מגיבים?
התשובה הטובה והיעילה ביותר להגיגיה של רגב היא התעלמות. זה נכון לא רק לגבי רגב, אלא בכלל - כשמגיבים על טענה נותנים לה משקל. ולדברי רגב בתחום זה אין שום משקל, חוץ מאלמנט פוליטי שאינו אמור להיות חלק מתחום התרבות.
הבעיה היא שלרגב אין את הכלים המספקים לקיים דיון ענייני על תרבות, להתווכח על המהות של תרבות בכלל והצגות כאלה ואחרות בפרט.
מנגינה שחוקה
עם זאת, ובלי קשר לשיגיונות רגב, יש משהו מטריד בכך שרוב היוצרים שרים את אותה מנגינה, ללא יצירתיות וחדשנות. די, הבנו כבר. הפלסטינים מסכנים. אבל למטבע הזאת יש צדדים נוספים שהיוצרים אינם מסוגלים לראות. במובן זה הם די דומים לרגב.
כתבות
ני"ע
