אלוהים ישמור: ניתוח מיוחד על יחסי דת ודמוקרטיה

החוקה הדמוקרטית המהוללת ביותר בדברי ימי האדם הייתה לאמיתו של דבר אקט לא-חוקי. אפשר לומר על האסיפה שחיברה אותה, כי היא חוללה הפיכה. לא היה לה המנדט לחוקק חוקה. היא בסך הכול התבקשה להכניס קצת שיפורים בחוקה הקיימת. השבוע לפני 230 שנה שקל הקונגרס של ארצות-הברית לנזוף בחומרה בציריה של ועידת החוקה על המסמך שהגישו. הצירים ההם, ביומרתם וביהירותם, החליטו לשנות מעיקרו את האופן שבו מתנהלת ממשלתן המשותפת של 13 המדינות המייסדות. מאז עצמאותן מבריטניה, 14 שנה קודם, הן היו אוסף של ישויות עצמאיות, עם קשר רופף.

כה רופף היה הקשר עד שספק אם היה אפילו מקום לדבר על שותפות של ממש. נשיאי ארצות-הברית התחלפו אחת לשנה, כמו נשיאי שווייץ של ימינו. היה אפשר לחיות בכל אחת מן המדינות מבלי לדעת את שמו של הנשיא, שסמכותו הייתה מוגבלת לניהול ישיבות הקונגרס הקונפדרלי.

עד היום יש באמריקה כמה אנשים כבדי-ראש, אם גם קצת שוליים, החושבים שכל צרותיה התחילו באקט ההוא, בקיץ 1787. קבוצה של אנשים שאיש לא בחר בהם השתמשו בכוח שאיש לא הפקיד בידיהם, כדי לאכוף ממשלה מרכזית על אנשים שלא רצו בה. ואף כי איש אינו מציע ברצינות לחזור אל מצב העניינים של חורף 1787, המאבק בין פירושים מנוגדים למאורעות ההם, בשלהי המאה ה-18, מוסיף לפרנס חלק ניכר מן הוויכוח הפוליטי בארצות-הברית.

מקור קבוע של עימותים הוא הסעיף בחוקת 1787 (שאושררה ב-1788, נכנסה לתוקפה ב-1789, ותוקנה בפעם הראשונה ב-1791) העוסק במקומה של דת בחיי הרפובליקה. "הקונגרס לא יחוקק חוקים על כינון דת, ולא יגביל את חופש הדת", כתבו הגברים הלבנים האנגלו-סקסיים ההם בימים של כרכרות ושל ספינות מפרש, 40 שנה לפני הרכבת הראשונה וכמעט 60 שנה לפני הטלגרף הראשון. הסעיף ההוא היה מעשה מהפכני. אמנם גם המהפכה הצרפתית, באותו הזמן עצמו, הפרידה את הדת מן המדינה, אבל היא גם הפרידה את ראשיהם של מלכים ושל בישופים משאר חלקי גופם, וניסתה לאכוף בכוח הגיליוטינה את העדפותיה הפוליטיות והרוחניות. בשום מקום אחר עלי אדמות זולת אמריקה לא הוכרז חופש פולחן מלא.

אמריקה התחילה את התרחקותה הרעיונית והפוליטית מן העולם הישן, אל זרועות הדמוקרטיה היציגה שלה, עם פוליסות ביטוח נגד עריצות, עם חופש דיבור והתארגנות. אבל היא שילמה מחיר על ההתרחקות. בעוד שארץ האם שלה, בריטניה, הוציאה את העבדות אל מחוץ לחוק ב-1833, באקט פרלמנטרי, ארצות-הברית הייתה זקוקה למלחמת אזרחים ארוכה וברוטלית כדי לשחרר את העבדים 30 שנה אחר כך. כיוצא בזה, תהליך החילון שהתחיל באירופה בראשית המאה ה-19, ונכנס להילוך גבוה ברבע האחרון שלה, פסח על אמריקה.

אכן, פרדוקס משונה: אף כי אמריקה הקדימה את זמנה בהפרדת דת ממדינה, הדת הוסיפה למלא תפקיד מרכזי מאוד בחייה. אפשר להגיד על התפקיד הזה שהוא טבוע בחותם של עידן לא-מודרני. הרטוריקה הפוליטית בחלקים של ארצות-הברית ברבע הראשון של המאה ה-21 מזכירה לא פעם את הרטוריקה הפוליטית באנגליה של אמצע המאה ה-17. אוליבר קרומוול חי, חי וקיים. מנהיג הרפובליקה האנגלית קצרת הימים, שערף את ראשו של המלך צ'רלס הראשון, חשב את עצמו לצירוף של נביאי הברית הישנה ושל מצביאיה. התנ"ך העברי, עוד יותר מן הברית החדשה, העניק לו רישיון לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש וללחום את מלחמת השם באויבים אמיתיים ומדומים.

איבה חסרת פשרות

השבוע היו בחירות מקדימות לסנאט במדינת אלבמה, בדרום העמוק של ארצות-הברית. העניין התמקד במפלגה הרפובליקאית, הנהנית פחות או יותר ממונופול פוליטי בדרום העמוק. היא לא שלחה דמוקרט לסנאט מאז 1990, וגם הוא עמד בקצה הימני של מפלגתו. תוצאות ההצבעה עמדו להיוודע ביום ד' בבוקר (שעון ישראל), יממה לאחר כתיבת הרשימה הזו. הקורא המתעניין מוזמן לבדוק אם המנצח היה Roy Moore, או Luther Strange. זה האחרון היה הסנאטור הזמני של אלבמה, שהממסד המפלגתי חפץ ביקרו. הנשיא עצמו השתתף במערכת הבחירות שלו.

הראשון, רוי מור, הוא המורד לעילא ולעילא. הוא רוצה להסב את הגלגל אחור בשורה של עניינים, ששום פוליטיקאי רפובליקאי חפץ חיים אינו מעז אפילו לדבר עליהם, כמו איבתו חסרת הפשרה לזכויות הומוסקסואלים. הוא חולק לא רק על זכותם להינשא, אלא על עצם זכותם להיות. "רעה שמטבע הבריאה ומעשה כה מתועב עד שמועמדת בספק היכולת לתאר אותו", כתב מור על הומוסקסואליות בפסק דין, בשעה שהיה נשיא בית המשפט העליון של אלבמה, לפני 15 שנה. פסק הדין ההוא שלל מאישה לסבית את הזכות לגדל את שני ילדיה לאחר שהתגרשה.

"הומוסקסואליות היא כשלעצמה שוללת מן הנוהג בה את הכשירות להיות הורה", חיווה מור את דעתו. כל שמונת השופטים האחרים הסכימו איתו.

המוניטין של מור יצאו למרחקים זמן קצר אחר כך, כאשר הציב רפליקה של לוחות הברית בבניין בית המשפט. בית משפט פדרלי פסק אז שהצבת הלוחות מנוגדת לתיקון הראשון לחוקה, וציווה על הסרתם. מור סירב להסיר, ובסופו של דבר הודח מנשיאות בית המשפט. באלבמה, כמו בשורה ארוכה של מדינות אחרות, שופטים עומדים לבחירה, אפילו שופטים עליונים (אם כי לא ברמה הארצית). מור חזר והתמודד 12 שנה אחר כך, וחזר ונבחר. הוא חידש מיד את מלחמת החורמה שלו נגד הומוסקסואלים, ודרש משופטים מקומיים שלא להוציא רישיונות נישואים לזוגות חד-מיניים. זו הייתה קריאה להפרת חוק, מפני שבית המשפט העליון התיר נישואים כאלה. מור חזר והודח.

בעיני מור, הנוצרים באמריקה נרדפים, ועליהם להשיב מלחמה שערה. הוא חוזר ומטעים, כי כל חוק מידי אדם מתבטל מפני החוק האלוהי. ואף כי מור עומד במובן הזה סמוך לשוליים הסהרוריים של הפוליטיקה האמריקאית, הוא אינו שולי כלל בעולם המורכב והמפותל של הנצרות האוונגליסטית: אוסף של כנסיות וסיעות פרוטסטנטיות, שבמרכז פולחנן עומדים קבלה מילולית של כתבי הקודש ו"יחסים אישיים" עם ישו המושיע. אגב, ישראל מרכזית בחיי חלק ניכר של האוונגליסטים, ובהרבה מכנסיותיהם מתנוסס דגל ישראל לצד דגל ארצות-הברית.

"פגיעה בכבודו של ריבון העולם"

הלגליזציה של הנישואים החד-מיניים בפסיקת בית המשפט העליון לפני שנתיים ויותר הייתה מהלומה כבדה בשביל האוונגליסטים. עלעול בעיתוני הזמן ההוא חוזר ומגלה את זעקת השבר שלהם. בכנסייה בפטיסטית בדאלאס, טקסס, הכריז הכוהן המקומי כי פסק הדין הוא "פגיעה בכבודו של ריבון העולם". דגל צבעי הקשת של להט"ב הוא ביטוי של "שחיתות ושל השפלה", הכריז הכוהן, "אבל אנחנו לא נירתע אף כמלוא הנימה".

מור הנ"ל צוטט בשערי עיתונים ביוני 2015, "היש עדיין מוסר באיזשהו מקום? מעשי סדום נחשבו במשך מאות שנים מנוגדים לחוקי הטבע ולאלוהי הטבע. עכשיו, אם אני אומר את זה בפומבי, אני משער שאני מפר את זכויות האזרח של מישהו. האומנם הפכנו את היוצרות, ומוסר יהיה לא מוסרי? הנקרא לטוב רע?".

אם לקורא נדמה ששאלותיו הרטוריות של השופט מור אינן מקוריות, אין הוא אלא צודק. "הוי, האומרים לרע טוב, ולטוב רע: שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו, ה', כ'). הרטוריקה בכנסיות האוונגליסטיות אמנם מזכירה לעתים קרובות את נבואות הזעם של התנ"ך יותר מאשר את נחמות הברית החדשה.

אם הסקרים התאמתו (הסקר האחרון העמיד אותו ביתרון של 11%), ומור ניצח במקדימות של מפלגתו, חזקה על הממסד הרפובליקאי שחלחלה אוחזת אותו. המפלגה אמנם יוצאת נשכרת זה 40 שנה מן הפוליטיזציה של הכנסיות האוונגליסטיות, אבל מור חוצה את הגבולות. משקיף אחד אומר עליו, שהוא "הציר המחבר" את האוונגליסטים עם הגזענים הלבנים. אלה האחרונים מגיחים זה חודשים אחדים מחוריהם לרגל מה שהם חושבים לתרומתם לניצחון הבחירות של דונלד טראמפ.

התעוררותם הפוליטית של האוונגליסטים, 90 מיליון איש על-פי הספירה המקובלת, התחילה באמצע שנות ה-70. המעורר היה פסק דין של בית המשפט העליון, שהעניק תוקף חוקתי להפלות מלאכותיות. עד אותו הזמן ההחלטה הייתה בידי המדינות האינדיבידואליות, ורק ארבע התירו אותן.

אף כי החוק אוסר על ארגונים דתיים הפטורים ממס להזדהות פוליטית, הכנסיות הפכו לשכות גיוס בשביל מועמדים רפובליקאים. הגיוס הקפיץ את רונלד רייגן לבית הלבן, והעביר לכמה שנים את השליטה בסנאט לידי הרפובליקאים.

הטיל שנורה בשנות ה-70 נכנס רק בהדרגה למסלול סביב המערכת הפוליטית. ג'ורג' דאבליו בוש היה האוונגליסט הרפובליקאי הראשון בבית הלבן, ובארבע משמונה שנותיו היה למפלגתו רוב בשני בתי הקונגרס. לעומתו, דונלד טראמפ אינו אוונגליסט, והערות פומביות שלו בזמן מערכת הבחירות ואחריה העידו שאין לו אפילו מושג מדויק מה זה "אוונגליסט".

אורח חייו ודעותיו לא השאירו ספק שהוא אינו אחד משלהם. אבל ברית מעשית נכרתה בינו ובין האוונגליסטים: הוא יגמול להם על נאמנותם במינוי שופטים כלבבם על כל מושב שמתפנה בבית המשפט העליון (יש תשעה), ובהסרת האיסור על פעילות פוליטית בכנסיות - והם ימחלו לו את גסותו, את חוסר יראת השמיים שלו, את פטפטנותו ואת בורותו. או משהו כזה. כידוע, הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.

בעיני מבקריה זו תהיה עסקה פאוסטית. בעיני תומכיה זה יהיה כורח שלא יגונה, מפני שנובע ממנו הפוטנציאל של השפעה על חיי אמריקה לשנים רבות. האפשרות שהשופט מור יחבוש מושב בסנאט מעוררת רגשות מעורבים מאוד. הממסד הרפובליקאי חושש שהוא יכפיש את המותג המפלגתי בבחירות של אמצע הקדנציה, בעוד שנה. בוחרים עצמאים, הנוטים ימינה, עלולים לנטות שמאלה אם יתעורר אצלם הרושם שהצבעה לטובת רפובליקאים תחזק את השוליים הסהרוריים. כבר היו דברים מעולם.

האם סנאטור, המוכן להפקיד את מלאכת החקיקה בידי אלוהים, יועיל לעניינו של אלוהים? זאת אומרת, אם נאומיו יהפכו להטפות משיחיות, האם אמריקאים יאזינו?

אלוהים או רוחות רפאים?

אלוהים הוא אורח קבוע במערכות בחירות באמריקה. בשעה שמשקלה של הדת פחת באופן דרמטי בדמוקרטיות מערביות אחרות, הרוב הגדול של האמריקאים, על-פי סקרים חוזרים ונשנים, מאמינים באלוהים. סקר של גאלופ בשנה שעברה העמיד את חלקם של המאמינים על 89%. זה אמנם פחות משיעורם ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (96%), אבל גבוה לאין שיעור מזה של חברות מערביות אחרות.

נתוני גאלופ משתווים פחות או יותר לאלה של מכוני מחקר אחרים. מרכז פיו (Pew) מצא כי 68% מן האמריקאים הבוגרים אינם מוצאים כל סתירה בין אמונותיהם הדתיות לבין המדע. הסוקרים פרטו את המשוואה לנעלמיה. לתדהמתם, או אולי לא, הם גילו שרק שליש מן הנשאלים מקבלים את תורת האבולוציה לבית דרווין, אף כי כמובן הרוב העצום של אנשי המדע סומכים את ידיהם עליה.

שליש מן האמריקאים חושבים ש"תמיד היינו ככה", רבע חושבים שאמנם הייתה אבולוציה, אבל היא תוצאה של "תכנון אלוהי". תוצאות כאלה לא יעלו על הדעת בשום חברה מפותחת אחרת, ממש כשם שרוי מור לא ייתכן בשום דמוקרטיה תעשייתית מערבית אחרת. הפרידה מארץ האם, לפני שתי מאות וחצי (כמעט), הפרידה את אמריקה מן הזרם המרכזי של המחשבה ושל הפרקטיקה באירופה. אמריקה דהרה קדימה בתעשייה, במדע ובטכנולוגיה. אבל היא נשארה במידה רבה בתחום לא מודרני של מחשבה חברתית. זה אגב ציון עובדתי, או לפחות ניסיון לציין עובדה. אין זה ציון ערכי. אדרבא, נסיגתה של אירופה מן הדת גובה ממנה מחיר הנראה לפעמים קצת יותר מדי כבד.

סקר דעת קהל בבריטניה הראה הקיץ, כי בפעם הראשונה רוב לא גדול של הבריטים אינם מאמינים באלוהים. הדעת נותנת שחלקם של נוצרים, או נוצרים-לכאורה, בסטטיסטיקה הזו גדול בהרבה מחלקם של לא-נוצרים. בערך 8% של הבריטים שייכים לאמונות אחרות (5% מוסלמים, השאר הם הינדואים, סיקים ויהודים).

סקר של מכון YouGov הראה לפני שנה וחצי, כי רק 46% מן הבריטים חושבים את עצמם לנוצרים. הסקר מעמיד על אותו שיעור בדיוק את מספרם של הבריטים המתארים את עצמם כ"חסרי דת". אבל אפילו נוצריותם של הנוצרים מוטלת בספק, לפחות במובן התיאולוגי. רק 41% מן הנוצרים מאמינים "בהחלט" באלוהים. הסקר בחן 39 אלף בריטים, ומצא כי יותר בריטים מאמינים ברוחות רפאים וב"גורל" מאשר באלוהים. מאלף במיוחד הוא הנתון ההשוואתי: ב-1983, רק 31% מן הבריטים היו חסרי דת. מספרם גדל מאז ב-50%, ואין כל סיבה להניח שהוא לא יוסיף לגדול.

הכנסייה האנגליקנית היא דת-מדינה בבריטניה. מלכי אנגליה הם ראשי הכנסייה הזו מאז ייסודה, בימי מלכותו של הנרי השמיני, כמעט לפני 500 שנה. המנוני הכנסייה נעשו המנוני המדינה.

"קדימה, חיילים נוצריים"

ב-1941 נפגשו על סיפון אוניית מלחמה אמריקאית שני המנהיגים שהצילו את הדמוקרטיה המערבית, ווינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט. הראשון היה אנגליקני, השני היה אפיסקופאלי, שזה בעצם אותו הדבר. הם התפללו מאותו המחזור, והצטרפו זה אל זה בשירת ההמנון הכנסייתי "קדימה, חיילים נוצריים". זו הייתה בחירה טבעית. הם נמנו וגמרו באותו היום להציל את "הציוויליזציה הנוצרית" מידי היטלר.

זה היה אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה המודרנית. אפשר לצפות בו על יוטיוב ולהתמלא התרגשות ופליאה. נוצריותו של הרגע אינה צריכה לעורר אי-נוחות. היא הייתה הכרחית. הקירבה הדתית מילאה תפקיד מרכזי באיפשור הברית הטראנס-אטלנטית שלה אנחנו חבים במידה רבה את חיינו. מאז חלפו 76 שנה. שום מנהיג מערבי לא היה מעז כיום לקרוא למאבק להציל את "הציוויליזציה הנוצרית".

לפני 14 שנה ניסה נשיא צרפת לשעבר, ואלרי ז'יסקאר ד'סטאן, לחבר חוקה לאירופה המאוחדת (היא לא אומצה). בהקדמה לחוקה הוא רצה לכלול הזכרה של שורשיה הנוצריים של אירופה. ההתנגדות הייתה תקיפה. מצב הרוח הדתי של אירופה חלף עבר. רוב האירופים חילונים למהדרין, וגם אם אינם חילונים, אין להם כל חשק לתת פומבי לדתיותם.

באותה השנה עצמה שבה נוסחה טיוטת החוקה, עיתונאי יהודי אמריקאי, דייוויד מרגוליק, סר אל רחוב דאונינג מס' 10 לראיין את ראש הממשלה הסוציאל-דמוקרטי הצעיר של בריטניה, טוני בלייר. מרגוליק, רב ניסיון ורב אנפין, כתב דיוקן של בלייר למגזין הניו-יורקי Vanity Fair. הוא שאל את בלייר באיזו מידה אמונתו הדתית השפיעה על קשריו עם הנשיא ג'ורג' בוש. שניהם היו השותפים העיקריים בפלישה לעיראק, במארס 2003.

יועצו המפורסם מאוד של בלייר לענייני תקשורת, אלסטייר קמפבל, ששמר על שתיקה כל זמן הראיון, התפרץ פתאום: "We don't do God". קמפבל ויועצים אחרים של בלייר נהגו לחזור ולהציק לו כל אימת שהתכוון לשתף את הציבור ברגשותיו הדתיים (הוא נולד פרוטסטנטי, אבל המיר את דתו לקתולית, ביקר בכנסייה בקביעות, ועלה לרגל לוותיקן).

לפי מאמר ב"טיימס" של לונדון, בלייר רצה לחתום נאום לאומה על המלחמה בעיראק במלים "יברך אתכם אלוהים". סיום כזה הוא שגרתי עד שעמום בארצות-הברית, אבל בבריטניה, ועוד מפי ראש ממשלה של מפלגת הלייבור, זה היה יותר מדי. יועצי בלייר התקוממו כאיש אחד ב"הפגנת-מרי רעשנית שבה הכול התאוננו בעת ובעונה אחת". אחד מהם אמר לראש הממשלה, "אתה עומד לדבר אל אנשים, שרבים מהם אינם רוצים שכוהני דת ידחפו להם משהו לגרון". בלייר היה המום. "מעולם לא פגשתי אנשים יראי שמיים (Godly) פחות מכם", הוא אמר. אחד מיועציו היה יהודי, כותב נאומיו פיטר היימן. הוא הגיב ברוגז: "חסר יראת שמיים? אל תכלול אותי".

בלייר נכנע. הוא חתם את נאומו לאומה ב"תודה".

להתבייש בחג המולד?

שניים מיורשיו, מנהיגי המפלגה השמרנית, כללו את אלוהים בנאומיהם, או לפחות את כנסייתו. זו הנוכחית, תריזה מיי, הרחיקה לכת אפילו יותר. היא כללה מוטיבים דתיים בשני נאומים, אחד זמן קצר לפני חג המולד של סוף השנה שעברה, ושני ערב חג הפסחא באפריל השנה. בשניהם היא קראה לבריטים שלא לחשוש לדבר על אמונתם בפומבי.

זו הייתה עצה כמעט משונה. סוף-סוף, מי חוששים לדבר, ומדוע עליהם לחשוש? התשובה המפתיעה: דוח של הוועדה הבריטית הרשמית לשוויון ולזכויות אדם הזהיר, כי עובדים בריטיים נמנעים מלחוג את חג המולד או לדבר עליו באוזני חבריהם לעבודה מפני שהם חוששים "לפגוע בעמיתיהם". "יש לנו מסורת איתנה של סובלנות דתית ושל חופש הדיבור", הזכירה ראש הממשלה למאזיניה, "והמורשת הנוצרית שלנו היא משהו שעלינו להתפאר בו".

מה קרה? כיצד זה הנצרות הפכה למקור של אי נוחות ושל בושה בארץ, ששליחיה הנחילו לעולם את כתבי הקודש, והפיצו את הברית הישנה ואת הברית החדשה בג'ונגלים של אפריקה המשוונית ובאיי האוקיאנוס השקט? (התנ"ך העברי נעשה רב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים לא בזכות חב"ד, אלא בזכות מיסיונרים פרוטסטנטיים).

התשובה צריכה לעניין ישראלים לא רק מתוך סקרנות, אלא מפני שכרוך בה הסבר למסע הדה-לגיטימציה של ישראל במערב אירופה בכלל ובבריטניה בפרט. שקיעת הגאווה הלאומית הבריטית, שדת מילאה בה תפקיד מרכזי, היא המניבה איבה כלפי ערכים מערביים וזלזול בבעלי ברית משכבר הימים.

מאה השנה האחרונות באירופה עומדות בסימן שקיעה של ערכי לאומיות ודת. היא התחילה בדיוק נמרץ לפני מאה שנה, בחפירות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה ההיא הייתה במידה רבה מסע הצלב האחרון, לא נגד מוסלמים, לא נגד יהודים, אלא נגד נוצרים. שני הצדדים - גרמניה ובעלות בריתה, בריטניה/צרפת/רוסיה/ארצות-הברית ובעלות בריתן - האמינו בשיעורים דומים של שכנוע ושל התלהבות כי הם לוחמים את מלחמת הציוויליזציה הנוצרית נגד הברברים. יש לזה עדויות, שחלקן מסמרות שיער וחלקן גובלות בפארסה.

המלחמה ההיא הייתה אקט ההתאבדות הראשון של אירופה בזמננו. בבית המטבחיים שלה, פרחי אירופה נקטפו בזה אחר זה. 11 מיליון חיילים נפלו בה. המשורר וילפרד אואן (Owen), מחיילי המלחמה ההיא ומקורבנותיה (הוא נפל שבוע אחד לפני סיומה), כתב גרסה פוסט-תנ"כית של עקידת יצחק.

"ויקרא אליו מלאך מן השמים/ ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער/ אל תעש לו מאומה. הבט וראה/ איל נאחז בסבך בקרניו;/ העלהו לעולה תחת בנך-יחידך./ אבל הזקן מיאן, ואת בנו שחט,/וחצי זרעה של אירופה, אחד, אחד". (תרגום: גיורא לשם).

אחד הפזמונים המקאבריים, שהתהלכו בחפירות בימים ההם, נקרא "תלוי לו על גדר התיל הישנה" (hanging on the old barbed wire). הפזמון חזר ושאל אם מישהו ראה את הסמל, ואם מישהו ראה את המש"ק, ואם מישהו ראה את הרס"ל, ואם מישהו ראה את המ"פ, ואם מישהו ראה את הגדוד. התשובה היא "הוא תלוי לו על גדר התיל הישנה".

רייצ'ל מאן, כוהנת דת אנגליקנית, משוררת ושדרנית, כתבה זה לא כבר ספר על המלחמה ההיא, על הריטואלים שלה ועל אלוהים (Fierce Imaginings). היא ניסתה את כוחה בהסבר על ירידת קרנה של הדת מאז המלחמה ההיא. "אלוהיהם של סמלי לשכות הגיוס היה האל האבהי והסמכותי, שהיה עשוי בצלמם ובא בירושה מעשרות שנים של גאווה אימפריאלית אנגלית, שטופחה בבתי הספר הפרטיים המיוחסים על הבן היה להיות נאמן לאביו. האב היה ראוי לאמון. והא ראיה, שבמשך מאה שנה עלתה בריטניה לגדולה גלובלית".

האל ההוא, כותבת מאן, מת בבתי המטבחיים המפורסמים של מלחמת העולם הראשונה. הוא, האל הפטריארכלי הכול יכול, "כמו כה רבים אחרים, נשאר 'תלוי לו על גדר התיל הישנה'".

איפור קל על החוטם

ריחן של הדת ושל הלאומיות באירופה הובאש במידה כזאת, שהכנסיות התרוקנו, ואנשים מנומסים אינם מזכירים את אלוהים בחדרי האוכל שלהם או בטרקליניהם. "כאן אנחנו לא מתעסקים באלוהים", הוא שלט ההזהרה הבלתי נראה.

סטטיסטיקה אחרונה מראה, כי רק 18 מכל אלף בריטים מבקרים בכנסייה. ב-30 השנה הבאות, המספר הזה יפחת עד עשרה לכל אלף. הסבירות שבריטי בן 81 יגיע לכנסייה ביום א' גדולה פי שמונה מזו של בריטי בן 21. שקיעתה של הכנסייה האנגליקנית לובשת ממדים כאלה עד שמתרבות הקריאות, אפילו מתוך הכנסייה, לחזור ולשקול את עצם מעמדה הרשמי. למשל, היש הצדקה ש-26 בישופים של הכנסייה יחבשו מושבים קבועים בבית הלורדים? האומנם הארכיבישוף של קנטרברי צריך להניח את הכתר על ראשו של המלך הבא, או על זה שיבוא אחריו? כוהן דת אנגליקני, שהוא גם בעל טור ב"גארדיאן", קרא החודש להפריד את הכנסייה מן המדינה, ולהעניק לה, לכנסייה, דיאטה נמרצת, כדי שתוכל למלא יעדים חברתיים בגלגול חדש.

"הנוצרים חיים עכשיו בימים של שינוי חברתי מזורז. אנחנו נקראים לשאת לפיד בזמנים קשים. עלינו לחזור ולצייד את עצמנו בכלים שונים כדי לעמוד באתגר", הוא כתב.

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. אולי זה לא יקרה כלל, ואולי זה יקרה מאליו. תהליך התכווצותה של הדת המאורגנת בבריטניה יהפוך אותה לשולית במידה כזאת עד שהיא לא תהיה אלא איפור קל על החוטם, או לק על הציפורן: קישוט על במת הציבור, אבל ללא כל תוכן רעיוני או מסר חברתי. זה כבר קורה כמעט בכל מערב אירופה.

לפנים, מפלגות עם מוטיב דתי ברור משלו בשורה של דמוקרטיות מערביות. היה זמן שמפלגות המכנות את עצמן "נוצריות-דמוקרטיות" הרכיבו את הממשלה בגרמניה, באיטליה, בהולנד, בבלגיה. נשארה רק גרמניה, והשבוע ראינו את המפלגה הזו מאבדת חמישית מכוחה בבחירות הכלליות, ויורדת לשיעור הנמוך ביותר שלה מאז ומעולם. עקפה אותה מימין מפלגה פופוליסטית שונאת-זרים שזה מקרוב נולדה.

כמובן, הקשר הנוצרי של הנוצרים-דמוקרטים הגרמניים קטן והלך במרוצת השנים, גם אם בראש המפלגה מוסיפה לעמוד בתו של כוהן דת פרוטסטנטי. מפלגות דתיות פורמליות, הסרות למרותם המלאה או החלקית של כוהני דת, אינן קיימות בשום דמוקרטיה מערב אירופית, או צפון אמריקאית. הן קיימות, לעומת זאת, בהודו ובישראל.

הודו מראה את הדרך

בהודו, מפלגה הינדואית לאומנית עלתה לשלטון ב-2014. היא קיבלה רק 31% של הקולות, אבל נפלאותיה של שיטת בחירות זייפנית העניקו לה רוב מוחלט בפרלמנט. מאז, היא הולכת מחיל אל חיל. באפריל התנפחו ריאותיה עוד יותר, כאשר ניצחה בבחירות לפרלמנט של אוטאר-פראדש, הגדולה במדינות הודו (200 מיליון בני אדם). ראש הממשלה המרכזית (פראיים-מינסטר), נרנדרה מודי, המושך בכל החוטים, מיהר למנות כוהן דת קיצוני לראש הממשלה המקומית (צ'יף מיניסטר). מאז מינויו הוא עוסק בכרסום זכויותיהם של מיעוטים, מוסלמים ונוצרים.

התחושה היא שהודו דמוקרטית פחות ממה שהייתה, וביקורת על השלטון עלולה לסכן את שלומו של המבקר (עיתונאית נועזת ופעילה של האופוזיציה נרצחה בתחילת החודש סמוך לביתה בעיר בנגאלור).

הדעת נותנת שמפלגת העם ההודית (BJP) של מודי תחזור ותנצח בבחירות הכלליות של 2019, אולי אפילו תגדיל את כוחה. אין לה עוד ממי לחשוש, מפני שהאופוזיציה מפוררת וחסרת הנהגה וכיוון.

ישראל זכתה לארח את מודי ביולי האחרון. זה היה ביקור מוצלח ורצוי, מפני שהיחסים עם הודו חשובים כמעט מאין כמותם. השתפכויות העונג וההתפעלות בעיתוני הודו הצדיקו לחלוטין כל מאמץ להביא את מודי ארצה. אף על פי כן, מה מעניינת היא קרבת הדינמיקות. הרבה לפני שנעשו ידידות, הודו וישראל נשלטו בידי ראשי ממשלות סוציאליסטיים רבי-כריזמה, שפרוגרסיביים בכל העולם נטו להתפעל מהם, בצדק או שלא בצדק. כיום, שתיהן עומדות בסימן ימין דתי ולאומי מתחזק והולך. ללמדך שהנסיגה מן הדת אינה תופעה אוניברסלית, אפילו לא בדמוקרטיות. הנסיגה מן הדת, במידה שהיא כרוכה בוויתור על רוחניות, בהתכחשות לשורשים ואפילו בהתנערות מנורמות של אסתטיקה ושל התנהגות ציבורית, אינה משרתת את החברות שבהן היא מתרחשת.

המסע נגד הדת ברפובליקה השלישית של צרפת, בסוף המאה ה-19, והמסע נגד הדת בטורקיה ברבע השני של המאה ה-20, הניבו קיטוב מסוכן וחוללו ריאקציה. בצרפת, המחיר שולם בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. בטורקיה הוא משולם בעצם הימים האלה. אבל ההזהרה מפני תפיסת מרובה חלה כמובן לא רק על רדיקלים חילוניים. שום תהליך אינו יכול להיחשב ברצינות לבלתי הפיך. טראומה קיבוצית גדולה אחת יכולה להפוך אותו על ראשו.