רק לא מרכז

מי היה מעלה בדעתו שמפלגות שמאל יהיו הקורבנות הפוליטיים הגדולים ביותר של משבר הסאב-פריים ו"המיתון הגדול" שבא בעקבותיו?

זה כמעט לא מתקבל על הדעת. סוף סוף, ההתמוטטות הפיננסית של סוף העשור הקודם הייתה תוצאה של חוסר אחריות מצד הבנקים הגדולים ושל פיקוח רופף מדי, או סלחני מדי, של ממשלות. מפלגות שמאל, לרגל מסורת של חשדנות כלפי השוק החופשי, היו המועמדות הטבעיות לצאת נשכרות ממשבר האמון של הציבור בשווקיו.

גוויותיהן של מפלגות שמאל מתגוללות עכשיו בערי הבירה הגדולות של אירופה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה עתה זה נחלה את המפלה הגדולה ביותר שלה מאז מלחמת העולם השנייה, רק 20.5%, חצי כוחה לפני עשר שנים.

השמאל מפנה את המשרדים

כמעט לפני חצי שנה, המפלגה הסוציאליסטית של צרפת התקרבה אל חיסול בבחירות לנשיאות. מועמדה קיבל רק 6.1%. בבחירות לפרלמנט, ביוני, היא ירדה מ-284 ל-31 מושבים. בשבוע שעבר היא נאלצה להעמיד למכירה את משרדיה בגדה השמאלית של נהר הסיין בניסיון נואש לאזן את פנקסיה. שמאל רדיקלי הרבה יותר ממנה תופס עכשיו את מקומה.

למפלגה הסוציאליסטית של ספרד יש כיום 80 מושבי פרלמנט פחות ממה שהיו לה ב-2008. כוחה של המפלגה הסוציאליסטית בהולנד הוא עכשיו קצת יותר מחמישית כוחה ב-2012. איטליה היא הארץ המרכזית היחידה במערב אירופה, שבראשה עומדת מפלגת שמאל-מרכז, אבל גם לה חזויה מפלה בבחירות של השנה הבאה.

מפלגת העבודה הבריטית יושבת באופוזיציה זו השנה השמינית. בהיפתח מערכת הבחירות האחרונה לפרלמנט, באפריל שעבר, סקרי דעת הקהל נטו לחזות לה תבוסה ניצחת, אולי הניצחת ביותר זה 85 שנה. היא הפתיעה את חוזי השחורות, הגדילה את כוחה במקצת, ומנעה את מפלגת השלטון השמרנית מלקבל רוב מוחלט. זה ניסיון רלוונטי בהחלט, כפי שיוסבר להלן.

(סוציאל-דמוקרטים רשאים להתנחם, כרגיל, בכוחם בסקנדינביה. אבל סקנדינביה רק לעתים רחוקות סללה את הדרך בשביל שאר אירופה.)

"חלוקה של המשאבים"

כישלונן של מפלגות השמאל המתונות אמנם אינו צירוף מקרים, ואפשר לתת בו סימנים ברורים למדי. האם הוא מבטא גל היסטורי? על זה אפשר להתווכח. בדמוקרטיות המערביות יש תמיד גאות ושפל. ראינו גלים אדומים או לפחות ורודים בתחילת שנות ה-70, וגלי נגד שמרניים עשר שנים אחר כך, וחוזר חלילה. מפלגות הוספדו, אבל קמו לתחייה.

אף על פי כן, הטענה לטובת שקיעה היסטורית של הסוציאל-דמוקרטים היא כבדת משקל. אפשר שהמבטא הקולע ביותר שלה הוא פרופ' ג'ייקוב האקר (Hacker) מאוניברסיטת ייל בארה"ב. הוא הזהיר עוד לפני 4 שנים את מפלגות השמאל המתונות מפני התוצאות של התמרכזותן. הוא גם הציע נוסחת ממשל חדשה, שהוא נתן לה את השם הלא-אטרקטיבי "חלוקה מקדימה של המשאבים" (תרגום אולי לא מוצלח ל-pre-distribution).

פרופ' האקר טוען שהשמאל המתון הכשיל את עצמו בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה, כאשר אימץ "דרך שלישית", שטישטשה את ההבדלים בינו לבין האסכולה הניאו-ליברלית. מפלסי הדרך השלישית - ביל קלינטון וטוני בלייר היו הידועים שבהם - סיגלו עמדה אוהדת לכוחות השוק, וקיוו לאזן את עיוותיו באמצעות חלוקת משאבים.

הם היו מוכנים לצמצם במידה רבה את התערבות המדינה בפעילות השוק מבלי להביא בחשבון את העובדה הפשוטה, שהשווקים אינם מתעניינים בתוצאות החברתיות של פעילותם, אלא אם כן הן משפיעות על מאזניהם. מחמת חוסר להיטותו של השמאל המתון להטעים את הצורך בהתערבות ולחנך את הציבור להבנתה, כל ניסיון שלו להתערב עכשיו מועד ל"משבר לגיטימיות".

שוויון ההזדמנויות

פרופ' האקר הציע לוותר על חלוקת המשאבים, מפני שהיא מעוררת התנגדות אפקטיבית מצד מי שיידרשו להתחלק. תחת זאת הדגש צריך להיות על הכנת הקרקע לפעילות הכלכלית. במקום לחלק את המשאבים אחרי מעשה, הבה נחלק אותם לפני מעשה. שוויון ההכנסה חשוב פחות משוויון הכוונה. הבה נשקיע בשיפור כישוריהם של הצעירים העומדים להצטרף אל שוק העבודה, ונבטיח את בריאותם בהוצאה כספית סבירה לכל אורך חייהם. הבה נכונן שירותים ציבוריים, שיהיו פתוחים לכול.

היעד רב השנים של שוויון תוצאות יאבד אז את תוקפו ואת בהילותו. את מקומו יתפוס שוויון ההזדמנויות.

רעיונותיו של פרופ' האקר מעוררים עניין גובר. רפורמות הבריאות של ברק אובמה בארה"ב היו ביטוי מוקדם של הלוך המחשבה הזה, אבל הן נקלעו עד מהרה אל סחרחורת פוליטית עצומת ממדים, שגבתה מחיר אלקטורלי כבד ממפלגתו של אובמה. יתר על כן, מיליוני אמריקאים, שלהם הרפורמות נועדו לעזור, כלל לא השתכנעו בערכן. הם הענישו את הדמוקרטים, והעלו לשלטון נשיא שהבטיח לבטל את הרפורמות. לפי שעה הוא לא הצליח.

הפלירט של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות עם ה"ניאו-ליברליזם" מגיע פחות או יותר אל סיומו. הסוציאל-דמוקרטים המובסים בצרפת ובגרמניה, ומפלגת הלייבור בבריטניה, פונים שמאלה. בשנים הבאות הם לא יהיו בין המגינים של הסדר הכלכלי הגלובלי.

ניסיון לרדיקליזציה אנחנו רואים עכשיו גם במפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מספר גדל של סנאטורים וצירי קונגרס של המפלגה תומכים עכשיו ביוזמת חקיקה שתעניק לממשלה הפדרלית שליטה כספית מלאה על שירותי הבריאות. ליוזמה הזו אין כמובן כל סיכוי בקונגרס שלרפובליקאים יש בו רוב. אבל כוונת היוזמים היא להוציא את השליטה מידי הרפובליקאים בבחירות של אמצע הקדנציה, בנובמבר 2018, בין השאר באמצעות הטעמתה של יוזמתם.

היציל מאקרון את המרכז?

נזקן ההיסטורי של הבחירות בגרמניה הוא כנראה בזה שהן הבאישו את ריחו של המרכז בעיני המפלגות הגדולות. הסוציאל-דמוקרטים רוצים להיות שמאל אמיתי, לא "מרכז-שמאל". הנוצרים-דמוקרטים יתקשו קצת יותר להיפרד מן הסיסמה Die Mitte ("האמצע"), שליוותה אותם בשנים האחרונות. אבל אין כמט ספק שיגבר הלחץ להתיימן, כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המפלגה הימנית הרדיקלית החדשה (AfD).

מוקדם להספיד את המרכז בתור שכזה, אבל כדי להשתייר ולשגשג יהיה עליו להיות נועז ואקטיבי, אפילו רדיקלי. התקווה הגדולה ביותר למרכז רדיקלי באה מן הנשיא מאקרון בצרפת. הוא אמנם פעיל, גם בענייני פנים (רפורמה היסטורית של שוק העבודה) וגם בענייני אירופה (הוא הציג אתמול תוכנית שאפתנית "לכינון מחדש של אירופה דמוקרטית, ריבונית ומאוחדת").

"הקואליציה הגדולה" שהודחה בגרמניה, וכנראה לא תהיה לה תקומה, הייתה מושתתת על רעיון רב שנים של הסכמה רחבה בענייני יסוד. פשרה ופרגמטיות היו תכונות מאפיינות של הדמוקרטיה המערבית.

לא רק בגרמניה התכונות האלה נמצאות בנסיגה. הנכונות לשתף פעולה, ולחצות קווים מפלגתיים לטובת הרמוניה, נחשבה עד זה לא כבר לביטוי עליון של אחריות, שלא לומר פטריוטיות. ההרמוניה נמאסה. הבוחרים רוצים רעש ומתענגים על קיטוב. אבוי להם, כי הם עומדים לקבל את מבוקשם.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny