"אחד הרגעים השחורים בקריירה שלי - כשמשכנו את ההנפקה"

חן ליכטנשטיין

גיל: 50. תפקיד: מנכ"ל קבוצת אדמה

אני: משימתי, מובנה. עם השנים הפכתי ליותר עגול ורך, למדתי לתת יותר מקום להקשבה ושיתוף.

משפחה: ההורים של אמי הביולוגית, דליה, הגיעו מפולין לקיבוץ פרוד בשנות ה-30, ומאוחר יותר התיישבו בתל-אביב. משפחה סוציאליסטית. סבא היה מדריך בשמו"צ (השומר הצעיר) כשהתאהב בסבתא, בת הרב, שקפצה מהחלון כדי לברוח איתו לארץ. הוא היה חבר הוועדה המסדרת של מפא"י, חבר מועצה בעיריית תל-אביב וממייסדי "משען". הצד של אבא מגיע מאוסטרו-הונגריה ובודפשט. סבא היה מדריך סקי ואחד החניכים שלו התרסק לתוך האח בביתה של סבתא וכך הם הכירו. גם הם עלו בשנות ה-30 והתיישבו בתל-אביב. הוא הקים את משרד האדריכלות א. ליכטנשטיין. אמא הייתה מורה בעירוני ז' ביפו. אבא היה בנקאי.

אמא ז"ל: כשהייתי בן שנתיים התגלה אצלה סרטן בשד. בסבב הראשון היא גברה עליו ובסבב השני הוא התפשט בצורה אלימה והכריע אותה. ידעתי שהיא חולה ובגיל שבע, כשאושפזה שוב ואני הייתי אצל דודה שלי, אמרו לי שהיא נפטרה. היא המשיכה ללמד עד הרגע האחרון.

ילדות: שנתיים אחרי שאמא נפטרה, אבא פגש את אילנה, אלמנה עם שלושה ילדים. כשהתחתנו, אבא אימץ את הילדים שלה והיא אימצה אותי. אבא שלה היה ממקימי קיבוץ גבעת חיים והיה ארבע פעמים מזכיר הקיבוץ המאוחד. כשהייתי בן תשע עברנו לקיבוץ, ללינה משותפת, וקיבלתי משפחה חדשה. ההסתגלות לא הייתה קלה. מעבר להבדלים התרבותיים למדתי להכיר את האחים החדשים שלי והיום הקשרים שלנו קרובים ואוהבים. אחרי כמה שנים נבחרתי להיות ראש חברת הנוער בקיבוץ. אבא עזב את העבודה בבנק לטובת הכותנה ושני האחים שלי ואני היינו עובדים איתו. למדתי בתיכון במעגן מיכאל ובחרתי לעשות בגרות בפיזיקה, אף על פי שהיינו שני ילדים בכיתה.

יעל: אשתי, חיפאית. הכרנו במחנה קיץ של מכון ויצמן. יש לה דוקטורט בביו כימיה ושני פוסט דוקטורטים. באיזשהו שלב היא החליטה לעשות הסבה, למדה עיצוב והיום היא מוכרת בחנויות מוזיאונים סימניות מרקמה. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים במושב בני ציון.

לימודים: אחרי שירות כקצין בצנחנים, עשיתי שני תארים במקביל, במשפטים ובפיזיקה. התפרנסתי ממלגות ומעבודה בלילות בחברה לאיטום גגות ובחברת שמירה. עשיתי התמחות אצל מישאל חשין ז"ל בבית המשפט העליון ובמשרד של יגאל ארנון ז"ל. אחריה החלטתי לעשות שני דוקטורטים במקביל במשפטים ובמנהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד.

ארה"ב: הגענו לקליפורניה, יעל עשתה שם פוסט דוקטורט ואני קיבלתי מלגות ללימודים ולא הייתי צריך לעבוד. הבכור נולד שם ואחרי חמש שנים וחצי, אחד הפרופסורים הציע לי להתנסות בעסקים. כך התחלתי לעבוד בגולדמן-זקס. תוך עשרה שבועות היינו בניו-יורק לתקופה של התנסות ואז עברנו ללונדון לשבע שנים. גרנו בהמפסטד, הבן השני נולד שם ואני עבדתי בתחום המיזוגים, בעיקר של בנקים פרטיים בשוויץ. כשהבכור היה בן עשר, הבנו שאם אנחנו נשארים בחו"ל, המשפחה תתפרק. רצינו לתת להם את תחושת השייכות והחלטנו לחזור לישראל.

ישראל: החזרה הייתה טבעית. בגולדמן-זקס הציעו לי לפתוח סניף בארץ, אבל אחרי שנים קרוב ללב של החברה, פחות התאים לי לעסוק בשיווק ומכירות. ניסו להחזיר אותי לאקדמיה והפגישו אותי עם פרופ' אבישי ברוורמן (שהיה גם בשלב כלשהו חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה). הוא היה אז דירקטור באדמה, אז מכתשים אגן, והוא חיבר אותי למנכ"ל - שלמה ינאי.

מכתשים אגן: מוניתי לחבר הנהלה, כממונה על הפיתוח העסקי. משם עברתי לניהול התפעול והובלתי את השינוי הארגוני שיזם ארז ויגודמן והקמתי את חטיבת התפעול האחודה כאשר כמצ'יינה הסינית קנתה את חלקה והפכנו לאדמה.

אדמה: חברת האגרוכימיה החמישית בגודלה בעולם. עוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק של מוצרים להגנת הצומח. ב-2014 הסינים קנו את המניות של IDB והפכו לבעלים. ויגודמן היה המנכ"ל כשהסינים קנו את השליטה והציע לי להיות המשנה שלו. הייתי אחראי על האינטגרציה וכשנסעתי לסין, מנכ"ל כמצ'יינה הציע לי לשמש במקביל כמנכ"ל החברה ששולטת ב"אדמה", מה שאפשר לבצע את האינטגרציה גם מלמעלה וגם מלמטה. כשארז עבר לטבע, התבקשתי לשמש כמנכ"ל.

סינג'נטה: יצרנית של זרעים וחומרי הגנת הצומח, כמונו, רק שהם מוגני פטנט ואנחנו גנריים. כל אחת מהחברות נפרדת לגמרי, אבל ישנם שת"פים ותחרות.

הדברה ביולוגית: עד כה הוכח שהכימיה הכי אפקטיבית בהדברת הצומח. מבחינה בריאותית, יש עלינו רגולציה כבדה ויש מאמצים להסדיר מה מותר ומה אסור לרסס בישראל, ואני בעד - כי גם חומרים שהם לכאורה טבעיים עלולים להיות מזיקים לאדם.

משבר: עמדנו להנפיק בנאסד"ק ואחד הרגעים השחורים בקריירה שלי היה כשהחלטנו למשוך את ההנפקה. שוק האגרוכימיה והחקלאות התחיל את הצניחה שהוא נמצא בה כבר שלוש שנים, והמשקיעים, שקראו את זה לפנינו, לא באו. כינסנו את העובדים. עמדתי מולם ואמרתי: "נכשלנו". זה לא היה קל, אבל זה הביא אותנו למקום שממנו התחלנו להמריא. המשבר הכריח אותנו להסתכל בצורה מפוכחת על המציאות. התמקדנו בליבה, הידקנו את תנאי האשראי לספקים, הורדנו מלאים ומאז אנחנו בעלייה מתמשכת. עשינו שינוי מבני עמוק ואז החלטנו להנפיק אותה בבורסה הסינית דרך חברת סנונדה, הנפקה מאוד מוצלחת.

מדיניות דיבידנדים: עוד לא נקבעה, אבל מאז שכמצ'יינה בתמונה, לא הייתה חלוקת דיבידנדים.

ישראל: המטה שלנו יישאר בארץ, חד משמעית.

מתחרים: מונסנטו ובאייר, דאו ודופונט, BASF.

עלות שכר: השכר שלי, שנחשב גבוה במונחים מקומיים, הוא ממוצע-מינוס יחסית לבעלי תפקידים מקבילים לי בעולם והוא דרך לבטא איזון בין הרצון למשוך אנשים טובים לתועלת שהם מביאים לחברה. אני בעד להגדיל את השתכרות העובדים תמיד.

סינים: כבן קיבוץ לשעבר, אין לי שום קושי לעבוד עם קומוניסטים. זה מורכב, אחר, אבל מעניין ומפרה. עד כדי כך, שהצעתי להם להפוך לחבר מפלגה, אבל כשאמרו לי שאצטרך לוותר על הדרכון הישראלי שלי, ויתרתי. הפחד מהסינים מיותר. העולם צריך לעשות מאמץ להבין אותם, כי אין לנו פריבילגיה אחרת. הם הכלכלה הגדולה בעולם.

בריאות: חשובה לי מאוד. אני מקפיד על תזונה נכונה, רץ, מתאמן בחדר כושר, עושה ריצות ניווט.

פנאי: משתדל להיות כמה שיותר עם המשפחה, נמצא המון במטוסים, אבל מתעקש לא לוותר על הבילוי עם הילדים. לא מזמן נחתי בשלוש וחצי לפנות בוקר ובשש וחצי כבר הייתי בדרך לנחל עמוד עם אחי.

תפיסת עתיד: אני מרגיש מסופק ומלא אתגרים והנאה בחברה והתפקיד מעניק לי תחושה שאני יכול להשפיע. כמו שלימדו אותנו בסטנפורד, לשנות חיים, ארגונים ועולם.