מה הקשר בין מלחמות המלח והסוכר לסיגריה האלקטרונית?

"מאחורי כל גרגר של מלח יש סיפור", מבטיחים במרכז המבקרים של "מלח הארץ" בעתלית, יצרנית המלח הגדולה במדינה שמוצריה נמצאים לא רק בכל בית בישראל, אלא גם בכל מפעל מזון, באריזות ענק של 25 ק"ג. בחול המועד סוכות, למשל, תוכלו ליהנות מחוויה לכל המשפחה שכוללת השתתפות בהליך קציר המלח ואטרקציות נוספות. יספרו לכם על מפעל שנולד עוד בשנת 1922, חלק מהמפעל הציוני, לא פחות.

אבל הנה סיפור שלא יסופר שם כנראה: מלח הארץ (לשעבר "תעשיות מלח"), חברה בבעלות מלאה של אריסון השקעות בראשות שרי אריסון, נחשבת לאחד המונופולים הגדולים בתעשיית המזון החולשת על נתח שוק של כ-80% בתחומה. הישראלי הממוצע אוהב את האוכל שלו מלוח וצורך פי שניים מהצריכה היומית המומלצת.

מלח הארץ, לקוחה של ענקית הלובינג "פוליסי" של בוריס קרסני - מי שמנהלת בהצלחה לא רעה עד עתה את קרב הבלימה של תעשיית המזון נגד המלצות ועדת האסדרה לקידום תזונה בריאה שהוביל משרד הבריאות. השבוע, למשל, התברר כי אחד הצעדים הבולטים במסגרת ההמלצות, במרכזו סימון מוצרים עתירי מלח (נתרן) וסוכר באמצעות תווית אזהרה אדומה, נדחה מינואר הקרוב למועד לא ידוע (בקבוצת אריסון דחו כל קשר לעניין והעדיפו שלא להגיב).

פוליסי, שהביאה את תפירת האינטרסים בין ההון לשלטון לכדי אמנות של ממש, מייצגת גם את תנובה, אסם ותעשיות תפוגן (יצרנית הצ'יפס הגדולה בישראל). עיקר המאמץ מאחורי הקלעים לא נוגע רק לסוגיית סימון המוצרים שתפסה את מרבית הכותרות, אלא להמלצה הרבה יותר דרמטית של הוועדה: לחייב את יצרניות המזון להפחית את כמויות המלח והסוכר במוצריהן.

לא תשמעו לעולם שהן נגד הפחתת המרכיבים הללו, אלא שהתהליך המבורך והנכון גם לשיטתן צריך להתבצע הרבה יותר לאט. לטיעון הזה יש רציונל אמיתי: לחך של האדם, במיוחד זה הישראלי, קשה להתרגל לשינויים בטעם. מוצר שיפחית את כמות הסוכר או הנתרן באופן דרמטי ומהיר, יישאר ככל הנראה על המדף.

התוצאה היא שהישראלים אולי יקנו פחות מזון תעשייתי, אבל בבית הם ימשיכו לשפוך מלח אל הסיר ביד נדיבה. העניין הוא שאותה ועדה של משרד הבריאות, בה השתתפו גם נציגים של תעשיית המזון, לא התווכחה עם הרציונל הזה. לא רק שהיא קבעה מועד מאוחר לתחילת יישום התהליך (מעל לשנה אחרי פרסום ההמלצות), היא גם הציבה יעדים הדרגתיים בכל הקשור להפחתת המלח והסוכר: 3 מדרגות שונות, כשהאחרונה רק בדצמבר 2020. אם גם המדרגות האלה יידחו, "פוליסי" בהחלט עשתה את עבודתה.

כאן נכנסים לתמונה הפוליטיקאים. בניגוד לשר הבריאות יעקב ליצמן, שסופג את רוב האש בכל מה שנתפס כהתקפלות מול תעשיית המזון - שר האוצר משה כחלון נותר מחוץ לסיפור. חוץ מענייני נדל"ן שמצליחים לאתגר אותו תקשורתית, כחלון הוא מהשרים היותר מחובקים בתקשורת ובציבור בכלל, למרות שהדחייה בסימון המוצרים אמורה להירשם יותר על שמו - זאת אחרי שמשרדו התייצב לצד יבואני המזון שטענו כי עלויות הצמדת המדבקות החדשות יגולגלו על האזרח הקטן (ומי אם לא כחלון בעד האזרח הקטן).

כחלון, מהפוליטיקאים הנבונים והמתוחכמים שהיו פה בשנים האחרונות, לא השמיע מילה בעניין. הוא השאיר את הבמה לאנשי אגף התקציבים ולמשרד הכלכלה בראשות חבר מפלגתו, השר אלי כהן. זה אותו משרד הכלכלה, אגב, ששקל רק בשנה שעברה להסיר את הפיקוח על מחיר המלח למרות המונופול של "מלח הארץ".

כך, בשעה שכחלון מצלם סרטונים מול אתרי בנייה וגני ילדים, מופיע כגיבור מעמד הביניים והשכבות החלשות - הוא נותן יד (גם אם בקריצה או בשתיקה) למאמץ בלימה שפוגע דווקא באותן שכבות חלשות. על-פי נתוני משרד הבריאות, שיעור השמנת היתר בקרב השכבות האלה גבוה עד פי שניים מהשיעור הכללי באוכלוסייה, וכך גם שיעור התחלואה בסוכרת. אבל למה לבלבל את הציבור עם השמנות ותחלואות כשאפשר למכור לו עוד הגרלות לדירות. 

 רפורמת סימון המוצרים

בין מלח לטבק

כחלון מתמודד לאחרונה עם עוד לקוחה גדולה של חברת הלובינג פוליסי: ענקית הטבק האמריקאית פיליפ מוריס. גם במקרה הזה רוב החצים הופנו לעבר שר הבריאות ליצמן, שלא מיהר (בלשון המעטה) לקדם רגולציה מגבילה יותר בתחום העישון, שעה שכחלון ממשיך לוותר לפיליפ מוריס על הצמדת שיעור המיסוי המקובל על מוצרי טבק גם למוצר החדש של החברה - "אייקוס".

מי שעקב כאן אחרי נפלאות המוצר הזה והלובי שמלווה אותו, יודע שמדובר ב"מכשיר אידוי טבק" (חלילה לנו לומר סיגריה אלקטרונית) שכולל אמנם ניקוטין ממכר, אבל מתיימר להפחית משמעותית את החומרים הרעילים שנלווים לו (אין עדיין מחקר אובייקטיבי שאימת את זה). המכשיר עדיין לא מותר לשימוש בארה"ב, למשל, אבל כאן בישראל הוא זכה להשקה רוויית רעש, צלצולים ובעיקר פרסום שעושה טוב להכנסות של העיתונות המדממת מבחינה כלכלית.

למעשה, על מקלוני הטבק שנמכרים עבור מכשיר האייקוס לא מוטל כיום מס קנייה בכלל, למרות שרשות המסים בכבודה ובעצמה הודיעה כבר לפני מספר חודשים לבג"ץ כי היא תומכת בהשוואת המס ליתר מוצרי הטבק.

למרות ההודעה ההיא, כחלון המשיך בסירובו להטלת המס - מה שהביא לאחרונה גם את משרד המשפטים לאותת לו כי עליו למסות את האייקוס לפי השיעור המקובל, או לכל הפחות לחוקק תקנות מיוחדות שיאפשרו הטלת מס שונה ומופחת על המוצר.

איך אפשר להצדיק מס מופחת שיפלה מוצרים אחרים? את הפתח המשפטי, לפחות לכאורה, יצר מנהל המכס, שתייג משום מה את האייקוס כ"מוצר טבק אחר" עם קטגוריה ייחודית משלו.

בסביבתו של כחלון מבהירים כי השר והצוות שלו מעולם לא נפגשו עם אנשי פיליפ מוריס (בניגוד לליצמן שנפגש גם נפגש), וכי עמדתו המסורתית והעקבית היא לא להעלות או להטיל מסים חדשים. ראיה לעובדה שהוא נטול פניות, כך לפי אנשיו, היא עצם הסירוב שלו להעלות גם את המס על תערובת טבק לגלגול עצמי - כאשר במקרה הזה מי שעומדים מאחורי הלחץ להעלות את המס הם יבואני הסיגריות.

ובאמת, חסידי אומות עולם אין הרבה בסיפור הזה: הגדולה בלוחמות נגד ה"אפס מס קנייה" של פיליפ מוריס היא לא השדולה למען בריאות הציבור, למשל, אלא יצרנית הטבק "דובק" הישראלית שלנו שהגיעה בעניין אפילו עד בג"ץ. בכל זאת, מלח הארץ.