בלעדי: הסמנכ"לית הבכירה באינטל שעברה למלאנוקס מדברת

לפני כמה חודשים שלומית וייס החליטה שמספיק לה. היא כבר לא נהנית. לא עניין של מה בכך כאשר מביאים בחשבון שמדובר בסמנכ"לית לפיתוח שבבים בענקית הטכנולוגיה העולמית אינטל, ובמי שחתומה על שתיים מפריצות הדרך הגדולות ביותר של החברה בתחום המעבדים. המעבד Sandy bridge, שבו ראתה ממש בייבי שלה, הציע מהפכה בתחום הגרפיקה, וכשיצא מעבד Skylake, שאת פיתוחו הובילה לפני שנתיים, הצהירה אינטל שמדובר בפריצת הדרך הגדולה ביותר אי פעם בתחום - עד פי שניים וחצי ביצועים, בהספק מאוד נמוך. יתרון אדיר לחיי הסוללה במחשב האישי או בטאבלט, למשקל שלה וכדומה.

ואם כל זה עדיין לא מספיק, אינטל היה מקום העבודה היחיד של וייס מאז סיימה את לימודיה בטכניון. 28 שנים שבהן צמחה מתפקיד לתפקיד, אישה בתחום שנחשב גברי למדי - פיתוח סיליקון.

"זה לא באמת שהתעוררתי ביום ראשון בבוקר ואמרתי היום אני עוזבת. זו החלטה שהתבשלה בתוכי", היא אומרת בראיון בלעדי ל-G. "כבר עשיתי הרבה תפקידים בתוך אינטל, והחלטתי שאני רוצה שינוי, אבל שינוי משמעותי, לא פרויקט חדש שקוראים לו סנדי ברידג' או סקיילייק - שכל אחד מהם אהבתי מאוד. אבל הרגשתי שזה כבר דומה מדי, שאני כבר ממצה, שאני כבר לא נהנית מספיק. אז חשבתי שאצא ואראה איפה יש לי הזדמנות טובה".

כיום וייס היא הרכש החדש של מלאנוקס הישראלית, סמנכ"לית בכירה להנדסת סיליקון, שאמורה לתת חיזוק משמעותי לחברה בתחום התכנון וגם להיות בצוות ההנהלה המוביל שלה בדרך לשאיפות הצמיחה של החברה הישראלית השאפתנית. אבל כשעזבה את אינטל, היא מעידה שלא היה לה מושג שזה מה שתעשה. "לא ידעתי שזו תהיה מלאנוקס", היא אומרת. "לא הייתה לי תוכנית ברורה שאני עוזבת כדי שיקרה דבר כזה או אחר. יש כאלה שאומרים לי, את אמיצה, אבל אני לא חושבת על עצמי כעל אמיצה. בסך הכול החלטתי שאני רוצה ליהנות. אני מאוד משקיעה בכל מה שאני עושה - כל דבר שאני עושה, אני עושה אותו עד הסוף, מכל הלב, ואני צריכה להרגיש שאני נהנית. אחרת זה קשה".

- ולעזוב חברה אחרי שלושה עשורים זה לא קשה?

"היה קשה, אבל רק בגלל שמשהו קשה, זה לא אומר שלא עושים אותו. התבשלתי מספיק עם ההחלטה וכשהייתי שלמה איתה, עזבתי".

- הפסקת ליהנות בגלל אינטל או בגלל תחושת המיצוי האישי?

"זה כנראה שילוב של שני הדברים. לא יודעת את האחוזים ביניהם. לא היה ברור לי מה אני עוד יכולה לעשות בחברה, איזה שינויים אני עוד יכולה להוביל. היה לזה גם קשר לכך שהיה לי ברור שאני רוצה להישאר בישראל. עברתי לא מזמן לבית בחיפה שאני מאוד אוהבת - וגם זה היה מרכיב בהחלטה לחפש את הדרך כאן ולא בהצבה בחו"ל".

- ומה חשבת שתעשי?

"האמת, שהכול היה פתוח. אני אוהבת להרצות ולהדריך, אז חשבתי שאולי אלך להרצות בטכניון. חשבתי גם להיות יועצת לחברות, אפילו דיברתי עם כמה סטארט-אפים, אבל אף אחד מהם לא באמת משך אותי. דיברתי עם כל אחד שרצה לדבר איתי, עד שארגיש שמשהו מושך אותי, וככה החלטתי".

אחרי 28 שנים שבהן היית באינטל, לא הפריע לך שאת עוברת לחברה שמתחרה באינטל, וספציפית במה שאת עצמך עשית בתפקידך האחרון בה, פתרונות קישוריות למרכזי מידע?

"אני לא רואה את זה כך. עשיתי באינטל הרבה מאוד תפקידים, והתרומה שלי הייתה הרבה יותר בעולם של הלקוח (כלומר פיתוחים המיועדים למחשבים אישיים למיניהם) מאשר בעולם הזה. גם בתוך אינטל עברתי תחומים טכנולוגיים וגם מחוץ לאינטל אפשר לעבור תחומים טכנולוגיים".

- בכל זאת, יש קונטקסט רחב יותר: העזיבה שלך באה בתוך מה שכונה בעיתונות שורה - או גל - של עזיבות בכירים.

"זה ממש לא היה מסונכרן. כל אחד עזב מהשיקולים שלו, אני לא יכולה להצביע על מכנה משותף לכולם. זה מעניין להציג את זה כגל (עזיבות), אבל אני לא רואה בזה גל שדווקא עכשיו קרה".

- אם מדברים על עזיבות, באינטל מדובר היום על גלי פיטורים וצמצום דרמטי של כוח אדם.

"אני כבר לא באינטל. אני נמצאת במקום אחר".

- מה אמרו כשעזבת?

"הם לא שמחו, הייתי מוערכת בעבודה שלי. מצד שני, הם הבינו את הרצון של אדם לשנות".

- וכשהם שמעו שאת הולכת למלאנוקס, הם עדיין הבינו?

"אני לא יודעת, אני לא שומעת מה אומרים. יש לי הרבה חברים באינטל וברור שהם כולם איחלו לי בהצלחה".

וייס נמצאת בקשר חברי עם הפורשים המפורסמים של אינטל בישראל, מולי אדן ודדי פרלמוטר (שהיום גם מכהן כדירקטור במלאנוקס). "האמת, שאנחנו חברים", היא אומרת. "את מולי אני פוגשת בשבתות בבוקר ובהליכות בים".

- פרלמוטר התמודד בשעתו על תפקיד מנכ"ל אינטל (העולמית) ו"הפסיד" לבריאן קרזניץ. בטח העדפת את דדי.

"זה לא שעשו הצבעה בין העובדים מי יהיה המנכ"ל. לי יש הערכה לדדי, לצורה שהוא עובד וכמה שהוא בן אדם וכמה שהוא אנושי. אבל זה לא קשור לאינטל אלא עניין אישי".

"סיליקון זה לא דבר גברי"

לא הרבה נשים עשו מסלול כמו של וייס - עמדו בראש ארגוני פיתוח גדולים בתוך הלב התכנוני של המוצר, לא בתחומים הקשורים לכוח אדם או שיווק הפתוחים יותר לנשים. כשוייס נשאלת על כך היא צוחקת - "סיליקון זה לא דבר גברי, זה משהו מאוד קטן ועדין", היא אומרת, ואז מרצינה: "כן, עולם ההייטק זה עולם קשה, מאתגר ואולי יותר מאתגר לנשים או לאוכלוסיות שהן יותר מצומצמות בעולם הזה".

- הרגשת את האתגרים האלה על בשרך?

"בוודאי. היו לי כל מיני חוויות כאלה בדרך. בתפקיד הניהולי הראשון שלי באינטל הייתה לי קבוצה קטנה של חמישה אנשים, ועם כל אחד מהם הייתי מדברת אחד על אחד פעם בשבוע. אחד מהם בפגישה כזאת פתח ואמר, כביכול בליצנות: 'רגע, אני צריך להבין משהו. אני יותר ותיק ממך באינטל, אני מכיר את הבלוק הזה יותר טוב ממך. ואת אישה ואת מנהלת אותי. איך זה יכול להיות?'".

- מה עונים על דבר כזה?

"לא עניתי לו. עברתי ישר לנושא הפגישה, מה צריך להכין לשבוע הבא וכדומה. אבל בפנים-בפנים אמרתי לעצמי, 'אני אראה לו איך זה יכול להיות'. לא שהתכוונתי לפתוח מולו קרב, התכוונתי לכך שאנהל כך שהוא יראה שזה בסדר שאישה מנהלת אותו. לזכותו ייאמר שכאשר הוא עזב את הקבוצה, הוא בא ואמר לי, את המנהל הכי טוב שהיה לי אי פעם.

"היו עוד חוויות מהסוג הזה: הייתי בקורס מנהלים בפיליפינים. סידרו שניים בחדר, שמו אותי עם גבר בחדר, וכולם היו גברים חוץ משתי נשים. אבל אני מספרת את זה לא כדי להפחיד או להרתיע. אני תמיד לקחתי את זה כ'יאללה עוד אתגר. אני אתמודד ואוכיח מי אני'".

- למה בעצם יש מעט נשים בצמרת ההייטק?

"אולי זה מרתיע נשים כי הן חושבות שהן צריכות להיות כמו גבר כדי להצליח בהייטק, או בכלל בסביבה גברית. הן אולי חושבות שהן צריכות להיות יותר כוחניות, יותר צעקניות, יותר לא רגישות, כי כך עושים כולם ואם יהיו כמו כולם, יצליחו. אני פחות מאמינה בזה. כל אחד צריך להיות מה שהוא, וללמוד לעבוד עם אחרים".

- את חושבת שהניהול שלך הוא מה שנקרא "ניהול נשי"?

"אני לא יודעת מה זה ניהול נשי, אבל אני בן אדם רגיש. זה משפיע על הצורה שאני מנהלת ועל הצורה שאני עובדת עם אנשים - וזה משפיע לטובה, למרות שלפעמים זה מקשה עליי".

- רגיש במובן שאת רגישה לאחרים, או שאת לוקחת ללב?

"גם וגם. אמרו לי פעם, את רגישה מדי, יהיה לך קשה לנהל. זה היה ברגע שהיו לי דמעות בעיניים. יש כאלה שנבהלים כשהם רואים או מרגישים דמעות. אני מתגברת וממשיכה הלאה. אני לא חושבת שזה עומד בסתירה עם יכולות ניהול, כמו שאני לא חושבת שאני צריכה להתנהג כמו הרוב הגברי בשביל להצליח בניהול או בטכנולוגיה, או בהנדסה. אני כן מאמינה שצריך לדעת לנהל כל אחד לפי מה שמתאים לו, לא כל האנשים הם אותו דבר, ולכן אני לא מנהלת אותו דבר כל אדם שעובד מתחתיי. צריך ללמוד לעבוד עם אחרים, אבל לא להיות כמותם".

- היית רוצה יותר נשים בתחומים האלה?

"אני חושבת שבכל תחום, וגם בהייטק, כמה שיש יותר מגוון של אנשים, זה תורם יותר להצלחת התחום. כי הרקע והניסיון השונה מביאים פן אחר של הסתכלות. כך שכמה שיש יותר נשים, חרדים, ערבים וכדומה זה עוזר לקדם את הטכנולוגיה".

- בשלב הלימודים, לבנות רבות יש רתיעה ואפילו בהלה ממתמטיקה וממקצועות ריאליים וטכנולוגיים.

"צריך לדחוף לטכנולוגיה, אבל הדרך לדחוף היא לייצר הזדמנויות נכונות, להסיר את הפחד ולייצר סביבה מתאימה שתאפשר לימוד וכניסה למקצועות טכנולוגיים - ואז לתת לאנשים להחליט בעצמם מה הכיוון שלהם. גם במסגרת עבודה, כשחושבים איך לקדם נשים, אני לא חושבת שצריך לעשות את זה בכוח. צריך לפתוח דלתות ולתת הזדמנויות.

"היסטורית, ההתחלה בין בנים ובנות לא מאוזנת, יש תחושה שבן לא צריך לפחד מטכנולוגיה ובת כן צריכה. אני לא יודעת למה זה קורה. אבל כמה שנפתח יותר ונראה שזה עוד מקצוע טוב ונגיש, זה יעזור גם לקדם את המדינה ואת העולם. אני חושבת שהתגית שבעיקר בנות שמות על עצמן, 'אני ריאלית' או 'אני לא ריאלית', צריכה להיעלם".

"היסטוריה היה הכי קשה לי"

וייס, 55, נולדה ברומניה, ועלתה לארץ עם משפחתה בגיל שבע, נטולת ניסיון בבתי ספר כיוון שברומניה מתחילים כיתה א' רק בגיל שבע. כשהגיעה, בני גילה בחולון כבר למדו לכתוב באותיות כתב, והיא שובצה למרות הגיל לכיתה א'. בקיץ של סוף השנה הראשונה ("אני זוכרת את זה כמו היום", אומרת וייס), המנהלת של בית הספר בחנה אותה כדי להחליט אם תלך לכיתה ג' עם בני גילה או תעלה בצורה מסודרת לכיתה ב'. למזלה, המבחן היה בחשבון, תרגילי חיבור וחיסור, שעשתה שלא במפתיע בקלות - זו תמיד הייתה חוזקה שלה. אבל הייתה אבן בוחן נוספת: "המנהלת שאלה אותי, את מחשבת בראש בעברית או ברומנית? לא הבנתי מה היא רוצה, הרי את החשבון הזה למדתי בישראל וברור שחשבתי עליו בעברית. כאשר עניתי לה, היא אמרה טוב, את עולה לכיתה ג'".

גם בתיכון הסתדרה בקלות עם המקצועות הריאליים, ולדבריה, "דווקא היסטוריה היה המקצוע שהיה הכי קשה לי. המורה רצתה שנלמד בעל-פה, נתאר את קרבות נפוליאון, היכן עבר באירופה. עבורי זו הייתה טראומה. כל מה שיש בו היגיון, אני זוכרת. אבל לשנן תאריכים או מקומות שאין בהם היגיון, אני לא מסוגלת".

- אז עם או בלי תגית, תמיד היית מאוד ריאלית.

"לא קראתי לעצמי כך, אבל תמיד ידעתי שאם זה הגיוני, אני מתחברת לזה, ואם לא, אז לא. תלמוד למשל אהבתי".

וייס לא חזקה בהיסטוריה וגם לא בלרקום בדיעבד ביוגרפיה של מי שתמיד ידעה מה היא רוצה. היא נותנת מקום של כבוד להחלטות הבטן. את הפנייה שלה לכיווני המחשב היא מתארת באגביות: "בצבא קצת השתעממתי, אז אמרתי לעצמי, למה שלא אקח קורס מחשבים לראות מה זה". היא לקחה קורס בסיסי באוניברסיטה הפתוחה, בערב אחרי שעות הצבא, "וזה נראה לי נורא נחמד, כמו חידות היגיון".

כך החליטה ללמוד מדעי המחשב, "וכמובן שחניתי להתייעצות אצל אמא שלי, והיא אמרה לי, 'תלמדי מה שאת אוהבת ובמקום הכי טוב למקצוע הזה. ככה יצא שלמדתי מדעי המחשב והנדסת חשמל ומחשבים בטכניון".

לאחר מכן החלה במסלול הרגיל של ראיונות למקומות עבודה. בין השאר, באינטל. "הראיון הראשון שלי באינטל היה אסון", היא מגלה. "בהתחלה דיברו איתי על התיזה שלי והרגשתי מאוד נוח. אחר כך התחילו עם כל מיני חידות היגיון ונתקעתי. לא ידעתי לענות על כלום. רק חיכיתי שזה ייגמר ואוכל ללכת הביתה. כשזה נגמר, שאלו אם אני רוצה לבוא איתם לצהריים. אמרתי לא תודה רבה, אין צורך".

היא התראיינה גם לנשיונל סמיקונדקטור (חברת שבבים, שהפכה לימים לטאואר-ג'אז) ולאלביט ולמקומות נוספים, ו"אחרי הרבה מאוד זמן התקשרו מאינטל וביקשו שאבוא לראיון שני. הייתי בטוחה שזו טעות. שאלתי אותם, אתם בטוחים שהתכוונתם אליי?".

בראיון השני דווקא הרגישה נוח, וכעבור זמן לא רב קיבלה, באותו יום עצמו, הצעת עבודה גם מאינטל וגם מנשיונל. "באינטל כבר עבדו חברים שהכרתי, והם היו מרוצים, אז הלכתי לאינטל. אלה החלטות שבאות מבפנים".

מאז, הייתה באינטל 28 שנה, בשלל תפקידים, ביניהם בארצות הברית, כאשר התחומים המוכרים יותר שבהם עסקה הם מעבדים, כל פעם מדור חדש ,לסדרת ה"קור" של אינטל, סנדי ברידג' וסקיילייק. סנדי ברידג' היה הפעם הראשונה שבה הטמיעו גרפיקה בעיבודים מאוד מתקדמים לתוך המעבד, תוך שמירה על הספק סביר. "זה היה פרויקט מסובך, כי אלה דברים מאוד שונים על אותה פיסת סיליקון", היא מסבירה, "והיה צריך לאחד שיטות תכנון שונות, ואפילו ברמה האנושית - עבדו על זה קבוצות שונות עם תרבות אחרת, שפה שונה. למרות שכולם מאותה חברה, לכל קבוצה יש תרבות משלה. בסופו של דבר, כשהשבב יצא, הוא היה זה שנמכר הכי הרבה באותה שנה (2011)".

בעת תכנונו של הסקיילייק, וייס כבר עמדה בראש ארגון שלם שעשה מעבדים למחשבים, נייחים וניידים, והוא היווה מערכת על שבב (סיסטם און-א-צ'יפ) שהתאימה לכל אחד מהמכשירים הללו, שבעגה של אינטל נקראו "עולם הקליינט". הייחוד של סקיילייק נשמע פשוט: הספק מאוד נמוך, עם ביצועים מאוד גבוהים, שאפשר להשתמש בו, על כן, בהרבה יותר סוגים של מחשבים (למשל, גם בטאבלטים), כיוון שהוא מאפשר להשתמש בסוללות קלות, ומאריך את פרקי הזמן בין הטעינות.

- ועבור הדיוטות, למה זה מהפכני?

"כי קודם היה אפשר להגיע או לביצועים מאוד טובים, או להספק נמוך, אבל לא ביחד. בעיקרון, הדברים הללו באים אחד על חשבון השני".

"אני חושב שאנשים מבינים"

איל וולדמן, מנכ"ל ומייסד מלאנוקס, מכיר את וייס עוד מהטכניון שבו למדו יחד. "שלומית הלכה לכל ההרצאות", הוא אומר. "גם אני הלכתי לרובן, אבל הסיכומים של שלומית היו הרבה יותר טובים משלי וחלק גדול מהמבחנים התכוננתי עם המחברות שלה ולא עם שלי".

- למה לא גייסת אותה הרבה קודם?

"הבנתי ששלומית עבדה בקבוצה שהתחרתה בנו ולכן גם לא הרגשתי נכון לפנות אליה כדי לנסות לגייס אותה. אתה לא רוצה להעמיד אדם במצב שלא נוח לו להיות. היינו בקשר של פעם בכמה שנים, כשאנחנו נפגשים לארוחת צהריים. הבנתי ששלומית נהנית, מצליחה, מתקדמת. לא הרגשתי נכון להגיד לה בואי תעזבי הכול ותבואי למלאנוקס. ואז, כששמעתי שהיא עזבה, הבנתי שזו הזדמנות ויומיים-שלושה אחר כך הרמתי טלפון ואמרתי, בואי ניפגש. התחלנו לדבר ואחרי כמה שבועות הסכמנו שהיא תצטרף למלאנוקס".

- ואז, "הנחתת" אותה בעמדה מאוד בכירה, במקומו של אחד המייסדים. איך זה מתקבל בחברה?

"נכון שאנחנו לא רגילים לזה במלאנוקס. לרוב גדלים כאן מתוך החברה. אבל אני חושב שטוב מדי פעם להביא אנשים מהחוץ שירעננו את צורת המחשבה ויביאו מתודולוגיות מהחוץ".

- והאנשים שלך לא מרגישים מאוימים כעת?

"אני חושב שאנשים מבינים. ברור שחלק מהם יהיו מאוכזבים, אבל חלק לא קטן קיבלו את זה בברכה - גם לא מעטים כאן מכירים אותה, ובסך הכול הקבלה שלה כאן מאוד חיובית".

הפיתוי הגדול שהציב וולדמן בפני וייס היה החזון שלו, על ההשפעה הרבה שיש למלאנוקס, בזכות התמחותה בקישוריות מהירה, על יישומים של בינה מלאכותית המצריכים כמויות אדירות של מידע.

"זה עזר לי להתלהב", וייס מודה, "וגם העובדה שזו חברה שנמצאת בקדמת הטכנולוגיה - זה המקום שבו אהבתי לעבוד באינטל ושבו אני אוהבת לעבוד, אולי מפני שזה יותר קשה ומאתגר. שנית, זו חברה בצמיחה, והרגשתי שעם הניסיון שיש לי, יש לי מה להביא וגם לגדול עם החברה ביחד. אז התלהבתי. ברמה האישית, עבורי זה להיות חלק מהנהלת חברה, מהובלה של חברה. זה דבר שלא חוויתי קודם, לראות תמונה יותר גדולה, להשפיע יותר על הכיוון של חברה".

- זה מביא אותי לשאלה, מהם האתגרים הגדולים של תעשיית השבבים היום. בדרך כלל חושבים על עוד ועוד מזעור.

"זה המזעור, אבל לא רק. יש אתגרים רבים כמו להגיע למהירות פעולה גבוהה יותר, להוריד הספקים - כלומר לגשר בין סתירות. ככל שהמוצר שרוצים להגיע אליו מכיל יותר פרמטרים סותרים - קטן עם פונקציות מגוונות, שהרי כל פונקציה דורשת שטח; מהיר עם הספק נמוך וכדומה - העיצוב שלו יותר קשה ומאתגר. רוב השבבים, כל אחד בתחומו, מערבים יותר ויותר פרמטרים מנוגדים, והאתגר הגדול הוא לא רק לאחד ביניהם אלא שכולם יצליחו, ולא שאחד יהיה טוב והשני יהיה על הפנים".

- וזה מה שמבריק לך את העיניים? לעשות את הדברים המורכבים המנוגדים האלה?

"לעשות אותם תוך כדי זה שרואים את התמונה הגדולה. לפעמים אני אומרת למהנדסים שלי, 'התאהבת בטרנזיסטורים שלך? יופי. הם צריכים להיות טובים, אבל בתמונה הגדולה הם לא החלק הכי חשוב'. אני אישית מוצאת את עצמי יותר ויותר אוהבת לראות את התמונה הגדולה, לכן נהניתי כשהגעתי לנהל פרויקטים גדולים, ופה יש לי הזדמנות לראות תמונה יותר גדולה, את כל החברה, ולכן אני עוד יותר מתלהבת".

"אני לא מכיר מיזוגים קלים"

איל וולדמן על המיזוג הקשה עם איזיצ'יפ, ומה הוא מצפה משלומית וייס

איל וולדמן, מייסד ומנכ"ל מלאנוקס, תולה תקוות רבות בחיזוק שתעניק וייס לחברה. "היא באה לעזור לנו באתגר הכי גדול שלנו - הביצוע", הוא אומר ל-G. "אנחנו נוגעים בכיוונים שונים וצריך לעשות כמה שיותר דברים נכונים ומדויקים. אני מקווה שבזכותה, הקצב והצפי של הוצאת המוצרים יהיו יותר מדויקים וטובים, ושנוכל לעשות ניהול בצורה עוד יותר מקצועית. בפרט כששלומית באה מחברה כמו אינטל, שזה באמת בית ספר מעולה.

"ויש לזה עוד פן, שעכשיו יש לנו שלוש נשים בהנהלה הבכירה (לצד וייס, עינת צוק סמנכ"לית בכירה משאבי אנוש ואלינקה פלמיניה סמנכ"לית בכירה ויועצת משפטית) ושתי דירקטוריות" (גלנדה דורצ'אק ואמל ג'ונסון).

אתה מתחרה בענקיות כמו אינטל, ברודקום וקביום. איך מלאנוקס הקטנה בהרבה יכולה לתת להם פייט?

"בזכות המהירות. אנחנו רצים היום ב-100 גיגהבייט לשנייה ועוברים ל-200 גיגהבייט לשנייה. נהיה הראשונים והיחידים לעשות זאת. זה לדעתי קורה בזכות המיקוד. אינטל היא חברה ענקית, והרכיבים המרכזיים שלה הם יותר מעבדים, שם נמצא עיקר המיקוד הניהולי שלה ופחות בתחום התקשורת. גם התחלנו הרבה קודם, ואינטל רכשה ארבע חברות כדי להתחרות בנו".

- אז אינטל חוששים ממך?

"אני חושב שהם רואים את התוצאות והעובדה שהם מתחרים בנו באמצעות מחירים ולא באמצעות ביצועים, מראה שאינטל מודעת ליתרון שלנו. אם מישהו מתחרה מולך בהורדת מחירים, אתה רואה שהוא נמצא בעמדת נחיתות מבחינת המוצר".

- ולך יש פחות מהם את העומק הפיננסי להחזיר מלחמה.

"אם את צריכה לקנות עכשיו מכונית לארבע שנים, ומוכרים לך מכונית שיכולה לנסוע רק 40 קמ"ש בחצי חינם, ולעומת זאת מכונית אחרת שנוסעת 120 קמ"ש, אז אני מניח שתעדיפי לשלם יותר ולנסוע מהר יותר".

- ואיך אתם מול ברודקום?

"היתרון שלנו עליהם הוא במנועי האצה שהבאנו לתחום האתרנט (תקשורת ברשתות מחשבים מקומיות). בתחום המתגים ברודקום עדיין הרבה יותר דומיננטיים מאיתנו, אבל אני מאמין שנתחיל לקחת נתחי שוק גם בתחום הזה בקרוב".

- ובכל זאת, האנליסטים בשוק ההון לא יוצאים מגדרם בקשר אליכם.

"הם במצב של המתנה לראות מה יקרה, ואני מבין את זה. בשני רבעונים ראשונים ירדנו יחסית לשנה שעברה. בשני הרבעונים השניים אני חושב שנעלה קצת, כך שב-2017 תהיה עלייה מאוד קטנה לעומת 2016, וב-2018 תהיה עלייה יותר משמעותית".

- אתם שנה וחצי לאחר המיזוג הגדול עם איזיצ'יפ, ונראה שהדברים קורים בקצב יותר אטי משחשבת.

"אני לא מכיר מיזוגים קלים. כל מיזוג הוא קשה והיו לנו לא מעט בעיות במיזוג. אבל אני מקווה שהמוצר הזה שאנחנו מוציאים עכשיו לייצור, 'מערכת על שבב', יספק את התקוות שלנו ויכניס אותנו לשווקים חדשים שלא היו לנו".

- תוכל לפרט?

"אפשר להגיד שהיום אנחנו צינורות להעביר מידע, ואיזיצ'יפ עשו מעבדים. עכשיו, החיבור יאפשר לנו או לעשות צינורות הרבה יותר חכמים או מעבדים עם צינורות. זו אינטגרציה שרצינו מזמן לעשות. ניסינו כמה פעמים לעשות רכיבים כאלה בעצמנו, ולא הצלחנו, ועכשיו אנחנו מצליחים".

שלומית וייס

אישי: 55, רווקה, מתגוררת בחיפה

השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני בהנדסת חשמל מהטכניון

עוד משהו: "אני מאוד אוהבת ריקודי עם. אחת התקופות היותר קשות שעברו עליי הייתה כשהייתי ברילוקיישן בפולסון שבקליפורניה, ולא היו שם ריקודי עם. למדתי במקום ריקודים סלוניים, חלופה נחמדה, אבל לא אותו דבר. בריקודי עם אני מתנתקת מהכול ונכנסת למוזיקה, גם אם היה יום קשה"