טראמפ ואיראן: הנשיא יקניט, והקונגרס יחליט (או לא)

כוונתו של הנשיא דונלד טראמפ להתנער מן ההסכם עם איראן צריכה לעורר שביעות-רצון בישראל. יהיו תוצאותיה המעשיות אשר יהיו, היא מעניקה תוקף מחודש לשאלה האיראנית, שברק אובמה ניסה פחות או יותר לגנוז.

ההסכם על הגבלת הגרעין האיראני עורר במערב את הרושם הכוזב, שהוסר מן הפרק האיום האיראני על שלום המזרח התיכון. ישראל אינה פטורה מאחריות לרושם הזה, מפני שבמרוצת השנים היא בחרה להטעים את הסכנה הגרעינית, ודחקה את האיום האיראני החמור ביותר אל השוליים.

האיום הזה היה תמיד, בעצם עוד מ-1982 (כאשר התהפכו היוצרות במלחמת איראן-עיראק, ואיראן עברה מהתגוננות נואשת אל מתקפה), מגמת ההתפשטות הניאו-אימפריאלית של איראן.

הצירוף "ניאו-אימפריאלית" מכוון כאן אל עבר ארוך מאוד של אסטרטגיה איראנית/פרסית. זה 2,500 שנה שמדינות איראניות, יהיו שמותיהן אשר יהיו, יהיו אלוהיהן ושליטיהן אשר יהיו, חוזרות ומנסות לכונן רצף טריטוריאלי בין שטחן לבין הים התיכון. גשר יבשתי מטהרן לצור, או צידון, או ביירות פירנס את דמיונם ואת שאיפותיהם של מלכים פאגאניים, קיסרים זורוסטריאניים ומוסלמיים וכוהנים גדולים של השיעה. הדחף לכונן אימפריום היה חזק מכל אידיאולוגיה.

להתחלק בשכונה

במקום לעורר שיחה רב-יבשתית על התפקיד האיראני בערעור יציבותו של המזרח התיכון, ישראל יצרה, כנראה מבלי דעת, קו מטרה שאיראן יכלה להגיע אליו מבלי לוותר אף כמלוא הנימה על פרויקט הגשר היבשתי. הגישה הכמו-פרגמטית של הנשיא אובמה הקלה על האיראנים. הוא יעץ להם עוד ב-2014 לוותר על נשק גרעיני, כדי שארצם תוכל למהר ולהיות "מעצמה אזורית מצליחה מאוד". אחר-כך הוא יעץ לסעודים ללמוד "להתחלק בשכונה" עם איראן. אנחנו משלמים עכשיו את המחיר על קלות-הדעת שנדפה מעצותיו. איראן, לאחר שנפטרה מרוב הסנקציות הבינלאומיות, יכלה להתמסר לכינון הקונדומיניום, או שלטון משותף, עם רוסיה בסוריה.

נראה בעליל שאיראן עומדת בתנאי ההסכם שחתמה לפני שנה וחצי על ענייני הגרעין. בזה מודים גם חברי הקבינט הבכירים של הנשיא טראמפ. הנשיא עצמו טוען שה"עסקה" עם איראן הייתה גרועה מלכתחילה.

אחיזת עיניים וקריצות

כשהוא נוקט לשון כזאת קצת קשה לעמוד על מידת רצינותו. השימוש שלו בעצם המושג "עסקה" הוא תכוף ופוליטי. סוף-סוף הוא חושב את עצמו למומחה הגדול ביותר באמריקה לחתימת "עסקאות". בעיניו, עסקה היא תהליך של קח ותן, בייחוד קח, מתובל באחיזת עיניים ובקריצות. כך הוא ניהל את עסקותיו במשך 40 שנה ויותר.

לא ברור אפוא למה בדיוק הוא מתכוון ב"עסקה גרועה", ואיך הוא היה מתקן אותה. כך או כך, גם כאשר יימנע מלהעניק את האישור התקופתי שאיראן עומדת בתנאי ההסכם, הוא לא יביא בזה את ההסכם אל קצו. הסנקציות לא יתחדשו אוטומטית. הקונגרס יצטרך להחליט "בתוך 60 יום" מה לעשות, ואף כי בקונגרס יש רוב רפובליקאי, ואף כי בשתי המפלגות יש תמיכה איתנה בישראל, לא ברור כלל אם הקונגרס ירצה להרים את הכפפה.

זיגזגים קפריזיים

הקושי העיקרי כאן נוגע פחות לאיראן ויותר למשקלה של ארה"ב ביחסים הבינלאומיים ולאמינותה. התנערות מן ההסכם הזה ללא שום יסוד משפטי תחזק את הרושם אצל בעלי בריתה של ארה"ב, שהיא מתנהלת עכשיו בזיגזגים קפריזיים. היא התנערה מן ההסכם על האקלים, היא קרעה לגזרים את הסכם הסחר (הלא-מאושרר) של ארצות האוקיאנוס השקט, היא מאיימת להיפטר מהסכם הסחר של צפון אמריקה (עם קנדה ועם מקסיקו).

יתר על כן, אין עוד לאיש ספק, כי קרע נוצר בין הנשיא לבין חשובי יועציו. וושינגטון עומדת עכשיו בצל הגילוי על התפרצותו של מזכיר המדינה רקס טילרסון בישיבה סגורה. על פי דיווח, שטילרסון עדיין לא הכחיש, הוא קרא לנשיא, שלא בפניו, moron, שהאקדמיה ללשון העברית מתרגמת "קהוי", ולשון אקדמית פחות הייתה מתרגמת "מפגר" או "מטומטם". טילרסון מכחיש שהוא שקל, או שוקל, להתפטר, והחמיא לנשיא על "פיקחותו" ועל "יעדי מדיניותו".

אבל הרושם בוושינגטון בימים האחרונים היה שימי טילרסון ספורים. יתר על כן, נשמעות קריאות להתפטרותו המיידית, בתקווה שמחליפו ייטיב לנווט במים הפוליטיים הסוערים. שם החוזר ומוזכר הוא זה של ניקי היילי, השגרירה הפעילה מאוד באו"ם, לשעבר מושלת מדינת דרום קרוליינה.

החומה והתוהו בוהו

מנגד שורר חשש מפני התמוטטות "החומה" המגינה על אמריקה מפני "תוהו ובוהו". הסנאטור הרפובליקאי בוב קורקר (Corker), העומד בראש ועדת החוץ החשובה של הסנאט, נקב בשמותיהם של שלושה אנשים, "העוזרים להפריד את ארצנו מתוהו ובוהו": טילרסון, שר ההגנה, ג"יימס מאטיס, וראש הסגל של הבית הלבן, ג"ון קלי. שני האחרונים הם גנרלים בדימוס. אחרים היו מוסיפים לרשימה הזו גנרל נוסף, הרברט ריימונד מקמאסטר, היועץ לביטחון לאומי. לאיש מהם אין רקע פוליטי, ואיש מהם לא השתתף במסע הבחירות של טראמפ. הנשיא בחר בהם מפני שהם מייצגים את שתי הקטגוריות הנערצות עליו: הקצונה הבכירה של הצבא והדרג הבכיר ביותר של עולם העסקים.

הבעיה היא שלא תמיד ברורות ציפיותיו של טראמפ מרמי הדרג האלה. הוא מצפה מהם כמובן ללויאליות גמורה. אבל מפעם לפעם הוא נותן ביטוי לציפיות נוספות. בסוף השבוע שעבר, במהלך פגישה חברתית עם הגנרלים שלו ועם נשיהם, הוא הכריז כי אנחנו חווים את "השקט שלפני הסערה", ודרש מן הגנרלים לתת לו אופציות צבאיות "בקצב מהיר הרבה יותר". למה בדיוק הוא רמז? אולי לפעולה צבאית ממשמשת ובאה נגד צפון קוריאה? מי יודע. אתמול (שבת) הוא צייץ ש-25 שנות דיפלומטיה עם צפון קוריאה נכשלו, והצפון קוריאנים "מבינים רק דבר אחד".

ביטויים פומביים של חוסר סבלנות כלפי עבודת מטה ותכנון זהירה הם חסרי תקדים בתולדות הנשיאות. לנשיאים אמנם היו חיכוכים עם גנרלים עוד מזמן מלחמת האזרחים, כמעט לפני 160 שנה. רוזוולט, בזמן מלחמת העולם השנייה, וג"ונסון בזמן מלחמת וייטנאם נטו להתערב בהחלטות צבאיות. אבל הבעה של קוצר רוח בנוכחות העיתונות הזכירה לאנשים, שלנשיא יש סמכות בלבדית להורות על שימוש בנשק גרעיני. הוא אינו זקוק לאישור מאיש.

יש אי-שקט בוושינגטון, או לפחות אי-נוחות. פה ושם נשמעות לחישות על האפשרות שיהיה צורך להשתמש בתיקון ה-25 לחוקה, זה העוסק בהעברת הנשיא מכהונתו. הסיכוי מוכרח להיחשב לקטנטן, אבל עצם הדיבור עליו הוא כל-כך לא שגרתי, עד שהדיבור כשלעצמו הופך לפקטור במשוואה הפוליטית.

את הדברים האלה מוטב לזכור כאשר אנחנו עוסקים באיום האיראני. יציבות פוליטית בוושינגטון חיונית לשלומן של הדמוקרטיות המערביות, חיונית אפילו יותר מהקנטת איראן. לפחות בשלב הזה על הפרק עומדת רק זו: הקנטה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny