עליית הנוער

החדשות החשובות מאוסטריה השבוע לא היו גנטיות, או ביולוגיות, או פוטוגניות. הבחירות הכלליות שם הניבו את התוצאה הימנית-לאומנית-פופוליסטית ביותר של 70 השנה האחרונות. תנועות כאלה של המטוטלת האוסטרית מעוררות אסוציאציות לא נעימות. אבל הבה נדבר כאן על החדשות הרציניות פחות, והמדגדגות יותר, של הבחירות האלה. גם מי שאינם מתעניינים בפוליטיקה של אוסטריה האטו את מהירות הדפדוף או הגלישה כדי להתבונן בתווי פניו של המנצח, סבסטיאן קורץ. הקנצלר המיועד של אוסטריה נראה הרבה יותר צעיר מ-31 שנותיו.

לפנים, כאשר תוחלת החיים הממוצעת לא הייתה הרבה יותר ארוכה מ-31, בני גילו של סבסטיאן ק' היו המוציאים והמביאים כמעט בכל דרג של פעילות ציבורית. ראש הממשלה הראשון של צרפת נכנס לכהונה בהיותו בן 29, באמצע המאה ה-17, וראש הממשלה השמיני היה בן 31, בתחילת המאה ה-18. אחד מראשי הממשלה החשובים ביותר של בריטניה, ויליאם פיט ("הצעיר"), היה בן 24 בעלותו לשלטון, ב-1783.

פיט הצעיר הוא הפרסומת המוצלחת ביותר ליתרונות הנעורים. הוא קיבל לידיו את בריטניה מיד לאחר מפלתה האיומה במלחמת העצמאות של ארצות-הברית. השפעתה הבין-לאומית חישבה להתמוטט. הוא מילא תפקיד חסר תחליף בכינון "הקיסרות הבריטית השנייה". סרט פופולרי, שהופק בבריטניה בימי מלחמת העולם השנייה, שם בפי אחד מעמיתיו של פיט את המלים: "איש מבני גילנו מעולם לא הגיע לשלטון". פיט השיב: "אנחנו צעירים מכדי להבין שדברים מסוימים נשגבים מיכולתנו. וזו בדיוק הסיבה שנעשה אותם".

זה סיכום נאה למדי של הטענה לטובת הנעורים: הם מפיקים דינמיות, המוכרחה להתמעט ולחלוף עם הגיל. לא תמיד, והקורא יוכל להציג שורה של דוגמאות הפוכות. הרפורמות הכלכליות העצומות של סין, אשר שינו את מהלך ההיסטוריה, התחילו תחת הנהגתו של איש בן 75, והגיעו אל שיאן לאחר שלאיש הזה מלאו 90, ואוזניו התחרשו כמעט לחלוטין. אני מתכוון לדאנג שאופינג.

אף על פי כן, אין טעם להכחיש את הקשר בין גיל ובין מזג, בין גיל ובין אנרגיה, בין גיל ובין נכונות לקבל סיכונים. לפעמים ההסבר הוא אינטלקטואלי, לפעמים הוא פסיכולוגי, לפעמים פשוט הורמונלי.

קאובוי לשלטון

מסורת השלטון הרפובליקאית, בניגוד למסורת המלוכנית, נטתה לחשוד בנעורים. מן החברה השבטית הקדומה עד תרבויות המזרח התיכון והים התיכון, על "מועצות זקנים" הוטלה המשימה לצנן את הלהט ולהאט את הקצב. במאה השביעית לפני הספירה, המחוקק ליקורגוס העניק לספרטה את ה"גרוסיה", הלוא היא מועצת הזקנים, שחבריה היו בני 60 ומעלה. הסנאט של רומא שאב את עצם שמו מן הזיקנה (senex הוא "זקן" בלטינית).

הרפובליקה האמריקאית יצרה את הסנאט שלה בצלמו של הסנאט הרומאי. חוקת 1788 קבעה שרק בני 30 ומעלה יוכלו להיבחר לסנאט. החוקה ההיא גם העמידה על 35 את גיל המינימום של נשיא ארצות-הברית. טדי רוזוולט היה צעיר הנשיאים, בן 43 בכניסתו. ואף כי קבע שיא, הוא לא נכנס לשם בזכות עצמו. הוא היה סגנו של ויליאם מקינלי, שנורה בידי מתנקש בשנת 1901. לא היה כרוזוולט עד היום ההוא, או מני אז. הוא היה מבורך בשיעורים פנומנליים של אנרגיה ושל העזה. אבל בעיני מבקריו הוא ניחן בשיקול הדעת של קאובוי. שום דבר לא מילא אותו צער גדול יותר מהיעדר ההזדמנות להוציא את ארצות-הברית למלחמה.

אף כי תוחלת החיים התארכה והלכה, גילם הממוצע של נשיאים אמריקאים פחת והלך. ג'ון קנדי היה בן 44 בהשבעתו, ביל קלינטון היה בן 46, ברק אובמה היה בן 47. הארי טרומן, הנשיא ה-33, היה האחרון שהגבלת מספר הכהונות לא חלה עליו. הוא ויתר על ניסיון לזכות בכהונה שלישית, אבל התחייב, אם גם בבדיחות-הדעת, לנסות לאחר שימלאו לו 90. הוא מת בגיל 89, לפני שהבטחתו הועמדה במבחן.

טרומן התנגד בתכלית למועמדותו של ג'ון קנדי, ב-1960. כאשר התחיל להתחוור שהוא יהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית, טרומן הכריז כי לנוכח חומרתו של המצב הבין-לאומי הוא מייחל ל"מישהו הניחן בשיעור הגדול ביותר של בגרות ושל ניסיון". והוא פנה אל קנדי במלים: "אני מפציר בך להתאזר בסבלנות".

טרומן טעה. קנדי הצעיר היה מבורך בשיעורי המתינות וההתאפקות המתחייבים מן הכוח הביצועי העצום של נשיא אמריקאי. איננו בטוחים שהאיש הנושא בכהונה הזו כיום מבורך בהם על אף 71 שנותיו.

להפיח רוח חיים

בחירת סבסטיאן קורץ באוסטריה מעוררת אי נוחות ניכרת מצד הפוליטיקה שלו, אבל צעירותו יכולה להפיח רוח חיים במערכת פוליטית מאובנת. אירופה ראתה בחודש מאי שעבר את אמנואל מאקרון נבחר לנשיא צרפת בגיל 39. אין זה כלל מן הנמנע שראש הממשלה הבא של איטליה יהיה לואיג'י די מאיו, המנהיג בן ה-31 של "תנועת חמשת הכוכבים" הפופוליסטית. מה אפשר להגיד על עליית הנוער הזו? האם היא קוריוזית? האם היא מבטאת רק צירוף מקרים? בוודאי נובע ממנה פרדוקס מעניין: החברה האירופית המזדקנת מעבירה את השרביט לידי נעריה.

צריך להודות בקסם הלא מבוטל של בחירה בנעורים. מנחם בגין היה רק בן 35 כאשר הקים את תנועת החירות, אם כי נדרשו לו עוד 30 שנה להוביל אותה לשלטון. מי אומר שהצעירים צריכים להתאזר בסבלנות? מי אומר שאי אפשר לדלג על דור, או אפילו על שניים? למען האמת, זה אולי הסיכוי הלא-ריאלי הריאלי ביותר להחליף את השלטון בשורה של ארצות. אפשר שישראל היא אחת מהן.