מתחת לבלטה: נגב קרמיקה, כרוניקה של סגירה ידועה מראש

המפעל הנעול של נגב קרמיקה שוכן על גבעה נישאת באזור התעשייה הצפוני של ירוחם, בדרך לדימונה, קצת אחרי עיר הבה"דים. כשמגיעים מבאר שבע דרך כביש 224 היפה, נדמה שהוא מוקף בבית עלמין ענקי. כשמתקרבים, רואים שמדובר במערומי אריחים מגרניט-פורצלן שממתינים למשאיות שייקחו אותם למקום טוב יותר.

זה יום ראשון אחה"צ ואנחנו מגיעים מהדיון בבית הדין לעבודה בבאר שבע. זה שבסופו שלח השופט שמואל טננבוים את ההנהלה והעובדים למו"מ בן שבועיים, שבמהלכם יישאר המפעל סגור. מכתבי השימוע והפיטורים שנשלחו ל-138 עובדי המפעל על-ידי שליחים ביום שישי מוקדם בבוקר - והיו העילה לדיון הדחוף - בוטלו בינתיים. אבל לכולם ברור שאין מה לחגוג; כמו שזה נראה, מפעל נגב קרמיקה עומד להיסגר.

עורכי הדין ואנשי הנהלת החברה הבהירו את עמדתם זו שוב ושוב במהלך הדיון הסוער. "המפעל דינו מוות", אמרה עו"ד לימור ארגוב, "הוא כאבן רחיים על צווארה של הקבוצה". "אין תקומה למפעל", אמר עו"ד יגאל קולוף. "למפעל אין זכות קיום", אמר אודי אמיר סגן יו"ר הדירקטוריון. המילים שבהן השתמשו, הצליפו באולם כמכות שוט וניחתו על ראשי העובדים שנכחו בדיון. אפשר היה ממש לראות את קומתם שחה ואת פניהם מאפירות בזמן אמת. "אם בעל מפעל רוצה לסגור", אמר השופט, "אין לנו הרבה מה לעשות". הייתי בלא מעט דיונים בבית הדין לעבודה. זה היה אחד הקשים שבהם.

עו"ד אלעד מורג מהלשכה המשפטית של ההסתדרות פתח את הדיון. הוא דיבר על העלבון של העובדים מאלימות ההנהלה שנעלה את המפעל בלי להודיע והעירה אנשים בשש בבוקר עם דפיקות על הדלת ומכתב פיטורים ביד. על העיתוי - החגים, יום שישי. על חובת המשא ומתן שאותה הגדיר כנעלה. "אי אפשר לשבור את הכלים". הוא מבקש לבטל את המכתבים, לפתוח את המפעל ולשבת לשולחן המשא ומתן.

העניינים מתחממים כשעו"ד לימור ארגוב מקבלת את רשות הדיבור. משא ומתן? תוכנית הבראה? היא כבר מזמן במקום אחר: "אחרי בדיקת הנתונים", היא אומרת, "אין שום תוכנית הבראה באופק שיכולה לעזור למפעל. בחנו את כל החלופות והבנו שעלינו לוותר על מסלול ההצלה. זו החלטה לא קלה שנלקחה בלב כבד, לא טקטיקה ולא איום ריק - המפעל מפסיד 150,000 שקל ביום, שלושה מיליון בחודש. מי מוכן לשים סכום כזה? יש 700 עובדים בקבוצת נגב, פה מדובר על 140, אבל יש עוד 560. מה איתם? הרי לפני כמה חודשים כמעט ולא יכולנו לשלם משכורות. גם תוכנית ההבראה הקודמת (שהוצגה בפני העובדים לפני כשבועיים וכוללת פיטורים של למעלה משלושים עובדים, קיצוץ מסיבי במשכורות ושינויים בתרבות הניהולית, ד' פ') היא הפסדית ותעלה מיליון שקלים בחודש. כל הנתונים הוצגו, אבל קיבלנו כתף קרה מהעובדים". ואז היא מתחילה להאשים את העובדים. באלימות, בנשיאת סכינים, בניסיונות השתלטות, בהתנהלות פושעת, בשינה בזמן העבודה, במה לא. יש עובדים טובים בנגב קרמיקה, אמרה, אבל הם המיעוט. העובדים המומים. "מכל הסיבות הנ"ל", היא מסכמת, "אין שום מקום למשא ומתן".

"שמעתם את המוזיקה של הדברים", עונה עורך הדין של ההסתדרות. "איך ארגון מקצועי יכול לקבל דברים כאלה?". גם את השופט זה הרגיז. אנחנו לא מזלזלים בנתונים, אמר, אבל גם לא מקובל עלינו שאין מקום למו"מ. הוא מציע לצדדים לחזור שבוע אחורה בזמן, להשעות את מכתבי השימוע ולשבת למו"מ משמעותי.

יעקב צרפתי, יו"ר הועד, מקבל את רשות הדיבור. נרגש ונסער הוא פונה לשופט בגרון חנוק; עבדו עלינו. זו גניבה לאור יום. הם רוצים רק את הייבוא והחנויות של נגב, ואותנו זרקו כמו מסכנים. הם (הכוונה לקרן ויולה שרכשה את הקבוצה כולה, ד' פ') הרסו את המפעל, הוא אומר בדמעות ומבקש מהשופט שיורה לפתוח את המפעל מחדש. גם נציגים נוספים של ההסתדרות מקבלים את רשות הדיבור. הם טוענים שאפשר להבריא את המפעל.

הכוכב של הדיון היה אודי אמיר, סגן יו"ר הדירקטוריון, שחקן דרמטי מבוזבז שיכול היה לעשות קריירה בטלנובלה של שעות הצהריים. אם עד עכשיו זלזלו בעובדים, בא אמיר ודרך עליהם, צעק, נזף, האשים וזלזל. הוא תיאר הרמת כוסית שאליה לא הגיעו העובדים כאירוע מכונן ומצלק נפשות - "נסענו כל הדרך מראשון. היו שולחנות עמוסים באוכל טוב והכול הלך. לא חבל?". כשהשופט ביקש ממנו לא להיות דרמטי, לקח את זה אמיר כהוראת בימוי למשחק מופנם יותר. "הוועד ואנחנו לא דוברים את אותה השפה", סיכם לאחר שהדגיש שוב ושוב שהמפעל גמור.

בסופו של דבר, דחתה ההסתדרות את הצעת השופט לחזור למשא ומתן, והצעתו הפכה להחלטה. המו"מ התחיל כבר למחרת, אבל הפערים נשארו עמוקים, כמעט בלתי ניתנים לגישור.

ימי אפריקה

הסיבות לקריסה של נגב קרמיקה שזורות בתולדות החברה, שהוקמה בשנת 1969 על-ידי משפחת פקר והפכה לציבורית ב-1987. בשנת 1993 נכנסה חברת אפריקה ישראל כשותפה של פקר, ב-2006 הפכה לבעלת השליטה וב-2012 השלימה את הרכישה ומחקה את החברה מהבורסה. מאוחר יותר הוגשה תביעה ייצוגית על-ידי מחזיקי מניות בחברה בטענה כי הוסתר מהם מידע שהיה צפוי להעלות את ערך המניה. הסדר הפשרה קיבל את טענות התובעים ופיצה אותם.

ימי אפריקה ישראל בנגב קרמיקה לא היו מי יודע מה; תערובת של שחיתות, טעויות ניהוליות ומגמות עולמיות שהקשו על החברה להתקדם. מפעל חדש ומתקדם שהוקם ב-2014 עלה כ-400 מיליון שקל, אחרי עיכובים, והכניס את החברה לבור שממנו לא התאוששה - אחרי שהמפעל התחיל לעבוד בתפוקה מלאה, התברר שכושר הייצור גבוה בהרבה מהביקוש. המגמה העולמית בשוק הקרמיקה, שכללה ירידה מסיבית של המחיר, לא עזרה; בטח לא עם העלות הגבוהה של הייצור בישראל.

2015 סימלה את תחילת ההידרדרות התלולה של המפעל. ברבעון האחרון של 2014 הציגה החברה הפסד של 68 מיליון שקל והדירקטוריון החליט להדיח את המנכ"ל אבי מוטולה מתפקידו. זו הייתה שנה של קיצוצים והתייעלות מסיבית, במפעל נסגרו קווי ייצור וגם חנויות הרשת צומצמו מ-23 סניפים ל-15. בהמשך התברר כי בין השנים 2011 ל-2014 בוצעו רישומים כוזבים בדרך ההכרה בהכנסות של נגב. במארס השנה דרשה רשות ני"ע להעמיד לדין את אבי מוטולה ובכירים נוספים בחברה בחשד כי גרמו להצגת נתונים כוזבים בדוחות ועיוותו פרטים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. התיק בפרקליטות עדיין. את השנים 2014-2016 סיכמה החברה עם הפסד של 444 מיליון שקל. החוב הגיע ל-700 מיליון שקל.

זה וההתרסקות של אפריקה, שכנעו סוף-סוף את הבנקים להגיע להחלטה - לקחת את החברה מידי אפריקה ולמכור אותה. אלא שאף אחד לא ממש רצה לקנות ומי שבכל זאת התעניין, רצה את הקבוצה, לא את המפעל. באפריל השנה נמכרה קבוצת נגב לקרן האשראי ויולה קרדיט ולאיש העסקים יריב לרנר בעסקה שגילמה עבור הבנקים תספורת של כ-430 מיליון שקל על החוב כלפיהם. נגב נמכרה תמורת 335 מיליון שקל, כשויולה ולרנר מקבלים עליהם את החובות בסף 260 מיליון שקל ומזרימים בסך הכול 50 מיליון שקל.

אחרי הרכישה הכריזה רותי שמחה, מייסדת ושותפה כללית בויולה: "נגב היא חברה ישראלית ותיקה ומובילה בתחומה, בעלת מותג אהוב ועובדים מסורים. אנו בטוחים שבעזרת ניהול מצטיין, צמצום החוב והזרמת כסף חדש לחברה ניתן להחזירה להיות חברה יציבה ומשגשגת כפי שהייתה שנים רבות, ולהבטיח בית יציב למאות עובדיה המסורים". היום זה אפילו לא מצחיק.

אבל כל הנאמר לעיל לא מציג את התמונה כולה. גם כל התספורות, המעילות, ההחלטות הלא נכונות והניהול הכושל לא הצליחו להפיל לבדם את נגב קרמיקה. בשביל זה היה צריך את המגמות העולמיות בשוק הגרניט-פורצלן. נוצת הברזל ששברה את גב הגמל עשוי הגרניט-פורצלן הייתה מדיניות ממשלת ישראל. מכרזי מחיר למשתכן - שכוללים כיום את רוב רובם של מכרזי הבנייה של המדינה - פגעו בתעשיות הבנייה מכיוונים רבים: הזוכה במכרז על בסיס המחיר הזול ביותר למ"ר בנוי יעדיף לייבא כל מה שאפשר בהכי זול שיש. "כשהמחיר (למשתכן) הוא המלך", כתב דרור מרמור בגלובס (20 באוגוסט), "למוניטין האלומיניום של קליל, הצבע של נירלט, הלבנים של איטונג או הדלתות של פנדור - מוניטין שדורש כמובן פרמיה לא מבוטלת במחיר - אין כמעט שום משמעות או יתרון יחסי". זה בדיוק מה שקרה לנגב קרמיקה: אף אחד כבר לא צריך אותם. לא מן הנמנע שמה שקרה בריצוף יקרה גם בשאר התחומים. ככה זה כשהמדינה רואה את הכול דרך חור אחד בלבד: המחיר. לא שהמחיר לא חשוב, אבל בסוף כל הורדת מחיר וביטול מכסים נשאר עובד ישראלי מבוגר בבית. לפחות הוא יכול לקנות בזול.

הכול מרגיש כמו דז'ה וו. ראיתי את זה קורה במגבות ערד, בפניציה, בחקלאות ובעוד מקומות. המדינה מגינה ומפנקת את הצרכנים שבה ומפקירה את היצרנים שלה, שלא יכולים להתחרות בייבוא הזול.

ובכל זאת רכשו

כל הדברים האלה היו ידועים לכל בר בי רב גם לפני שויולה ולרנר רכשו את קבוצת נגב, מה שגורם לי להאמין בטענת העובדים - שנתמכת בידי המציאות - שהמשקיעים קנו את הקבוצה בשביל להתמקד בייבוא ולזנוח מאחור את הייצור, סרח עודף מעלה אבק. הם אפילו לא טורחים להכחיש את זה. מצד שני, הם לא מסכימים להתראיין ולהציג את עמדתם. אבל מספיק להיכנס לאחת מחנויות נגב קרמיקה; יציעו לך שם סחורה מיובאת הרבה לפני שידחפו לך את המוצר המקומי. "במציאות שכזו", סיכם מרמור, "חברות ישראליות שרוצות להמשיך למכור לקבלנים מוצרי בנייה, צריכות להוריד מחירים ולשחוק את שולי הרווח בהתאם* הפגיעה הקשה והמיידית צפויה להתגלות דווקא בדוחות של תעשיית הבנייה, חברות הלוויין שנהנו גם הן מהגאות בענף המגורים". מי מהן תוכל לעמוד בזה, זו כבר שאלה אחרת.

המדינה יכולה הייתה להציל את התעשייה לו רצתה, לו זה היה חשוב לה. ניתן היה להגן על היצרנים המקומיים, לחייב לרכוש כמות מסוימת של תוצרת הארץ וכד'. אבל כאמור, כשהפרמטר היחיד הוא המחיר, זו התוצאה העגומה שממנה סובלים יותר העובדים בפריפריה. ל-120 הפועלים של נגב קרמיקה (שאר ה-18 המפוטרים הם מההנהלה), שחציים תושבי ירוחם וחציים מדימונה, לא יהיו הרבה אפשרויות תעסוקה אחרות. רובם מבוגרים מדי. אפשר היה לראות עליהם את הדאגה ואת הפחד. "אנחנו רק רוצים לעבוד", חזרו ואמרו.

ובינתיים בירוחם

השופט נועל את הדיון. שני הצדדים מנסים להציג את ההחלטה כניצחון שלהם, אבל ברור לכולם מי ניצח. הדרישה המרכזית של ההנהלה התקבלה והמפעל נשאר סגור. אז אנחנו עולים על כביש 40 ופונים לכביש 224 בדרך לנגב קרמיקה.

מחוץ למפעל, משמרת מחאה של כמה עשרות עובדים. בדיוק פספסתם את מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם, הם אומרים לנו. גם אבי גבאי היה פה. שני הפוליטיקאים הפריחו הבטחות באוויר: מיכאל ביטון איים שהוא הולך "להבעיר את המדינה", כאילו שזה משהו שיכול לקרות. ואבי גבאי אמר ש"מי שרוצה לעזוב יכול להשאיר את המפעל לעובדים. הם יסתדרו". "לא נקבל התייחסות משפילה", אמר ראש העיר. נו, באמת. כמה מילים ריקות והבטחות ללא כיסוי יכולים עוד לסבול האוויר של הנגב ואנשיו הטובים? המנהיגים מדברים גבוהה-גבוהה על ציונות, אבל מפיהם היא נשמעת כמו נדבה. המשך ישיר של זה היה ביום שלישי בבוקר בכנסת: תחנונים של עובדים נואשים והבטחות חלולות של פוליטיקאים.

מולם, לפני השער הנעול, בריונים של חברת אבטחה עם טישרטים שחורים שכמעט מתפקעים משריריהם התפוחים. את העובדים זה מעליב עד עמקי נשמתם. דוד פיניאן ושלמה אבוטבול שעובד במפעל כבר 33 שנים, פיניאן רק 30, מביטים אל השערים. נתנו את החיים שלנו במפעל הזה, הם אומרים, ועכשיו שמים לנו פה בריונים. זה הבית שלנו, ומה יהיה עם ירוחם? שי כהן הצעיר מצטרף - 9 שנים וחצי הוא עובד במפעל, לא מגיע ל-7,500 שקל. סיפורים ועוד סיפורים אני שומע, וכולם עגומים. "לא ניתן לעובדים להיכנס למפעל", אמרה עו"ד ארגוב בדיון, "המפעל הוא לא שטח ציבורי".

כשמגיעים קברניטי המאבק - יו"ר הוועד צרפתי, איציק מויאל יו"ר הסתדרות עובדי הבניין והעץ וארמונד לנקרי, ראש מרחב הדרום של ההסתדרות, מצטופפים כולנו במעגל מסביב לשולחן פלסטיק מכוסה שעליו כירה ניידת שלא מחוברת לחשמל. מחר יגיע אוהל וקפה והכול, מבטיח לנקרי. הם מנחים את העובדים למחאה לא אלימה. בפנים, המאבטחים עוסקים במה שנשמע כמו חרקות בתוך המפעל. הפועלים דואגים: מה יהיה עכשיו? מה עושים עם ימי החופש? מה עם ימי המחלה? יותר משמעניין אותם המאבק, מעניין אותם העתיד. אבל מלבד הבטחות לתמיכת ההסתדרות, אין תשובות טובות. רק כעס והדחקה וייאוש ופחד והשלמה.

חמש וחצי אחר הצהריים, ורוח נגבית מתחילה לנשוב על הגבעה החשופה. אנשי ההסתדרות כבר נסעו משם וכמה מהעובדים מתכוננים לשהייה לילית מול המפעל. "קר פה", אומר לי ליאוניד מילשטיין, "תמיד קר פה".