על מערכות היחסים של קבוצת אנשים אפשר ללמוד גם מהיחסים שהם מנהלים בווטסאפ ולפי ריבוי תתי הקבוצות. באחד מקיבוצי אצבע הגליל, למשל, מתנהל בימים אלו דיון מתיש ואמוציונלי בין חברי ההרחבה בקיבוץ ובין יושביו הוותיקים, על רקע הרצון של הראשונים לנטוש את האגודה הקהילתית. קבוצת ווטסאפ אחת, מנומסת, היא של כלל חברי הקיבוץ; אחרת של כלל חברי ההרחבה; ויש את הלוחמנית, שכוללת חלק מחברי ההרחבה שיצאו למאבק פומבי. בתוך אלו יש גם תתי קבוצות שעוסקות בנושאי חינוך או תרבות.
צורת התקשורת המפולגת בעיתות קונפליקט זו ממש לא הבעיה של המודל הקיבוצי העכשווי; הבעיה עמוקה הרבה יותר ומעסיקה את חברי הקיבוץ, הנהגת התנועה הקיבוצית, חוקרים באקדמיה ואף את שופטי המחוזי והעליון - עד לשם הגיעו חלק מהמחלוקות שניטשו בשנים האחרונות, מאז החלו הקיבוצים בתהליך קליטה אטרקטיבי שיצר סוג התיישבות חדש.
בואו נניח את זה כבר עכשיו על השולחן: התגובות לכתבה יתחלקו לשניים - אלה שרואים בתנועה הקיבוצית ובחבריה גזלני קרקעות מפונקים בזמן שדור שלם לא יכול לאפשר לעצמו רכישת דירה; ובצד השני יהיו מי שיגוננו על הרעיון הקיבוצי ויצדיקו זכויות בשם דורות של מייבשי ביצות ומפריחי שממה, שעיצבו את דמותה של החברה הישראלית. אלא שבשנים האחרונות נולד זן חדש של טוקבקיסטים: מאוכזבי ההרחבות, שפועלים במרץ גם ברשתות החברתיות.
חלק מאותם קיבוצניקים חדשים, שהגיעו מלאי תקווה, מספרים שלא תיארו לעצמם שיגמרו בבית משפט, בתחושה כאילו הם "מזוודה של כסף שהקיבוץ התחבר אליה", כדברי אחד מהם; או ינהלו דיונים סוערים, שבהם יואשמו בכך שהם "רק נדל"ניסטים" ומצדם יחזירו לחברי הקיבוץ הוותיק: "בזכותנו יצאתם מהמשבר הכלכלי". איך קרה המהלך הזה, מהבטחה לבית פרטי במחיר אפשרי בקהילה שיתופית עם ערכי שוויון, למצב שבו התנועה הקיבוצית עסוקה בתהליכי גישור בקיבוצים שונים בין אנשי הקיבוץ הישן לחדש?
מתוך סקר הצמיחה הדמוגרפית בקיבוצים" שנערך ביולי-אוגוסט 2017 לפי 104 קיבוצים. עורכי הסקר: ד"ר שלמה גץ וחנה גולדמברג, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אונ' חיפה
"משהו לא מסתדר במספרים"
מושיקו כץ הוא הדון-קישוט של ההרחבות בקיבוצי הגליל העליון. סגן-אלוף במילואים, כץ ומשפחתו הגיעו לקיבוץ מחניים עם סיום שירותו מתוך רצון להתקרב למשפחה המורחבת שמתגוררת בצפון. ההרחבה במחניים קרצה להם והם בנו את ביתם והצטרפו לאגודה הקהילתית של הקיבוץ - גוף שנולד עם ההרחבות על מנת לחבר את החברים החדשים שאינם חברי האגודה החקלאית עם חיי הקיבוץ. האידיליה של כץ נסדקה די מהר, לדבריו, כבר בישיבות התקציב הראשונות.
"חברי ההרחבה הם אנשים נבונים, עורכי דין ועובדים סוציאליים שמבינים תהליכים", הוא אומר. "הגענו עם המון מוטיבציה להשתלב במרקם של היישוב. אני בעל תואר במנהל עסקים, ובישיבות התקציב אני קולט שמשהו לא מסתדר לי במספרים. אני שואל איך מתחלק הכסף של האגודה הקהילתית, אצלנו זה התחיל ב-280 שקלים למשפחה בחודש וכיום מדובר על 400, ואז אני לומד ששליש מהתקציב בעצם מממן את האגודה הקהילתית עצמה. את רואה החשבון, מנהלת החשבונות, הליווי המשפטי - הכסף מנותב לג'ובים.
"שני שליש מהתקציב, גיליתי, מנותב לשירותים מוניציפליים כמו תאורת רחוב, גינון ונוי. ואז אני אומר רגע, כבר שילמתי ארנונה למועצה האזורית גליל עליון בדיוק על הדברים האלה, אז למה אתם דורשים תשלום נוסף. זה לא נגמר שם, גם על הבריכה משלמים, על החינוך משלמים עוד כסף, על הספרייה ועוד. כשאתה בא לוועדת קבלה בהרחבה, התנאי שעליו אתה מתחייב הוא להצטרף לאגודה קהילתית. הבנתי שלמעשה זה גולם שבתוכו אין לא קהילתי ולא שום דבר, זה פשוט מנגנון גביית כספים".
אז החלטת לעזוב את האגודה הקהילתית ורבים הצטרפו.
"כן. פרשנו מהחברות מהאגודה ולאט-לאט הצטרפו עוד חברי הרחבה ועוד פרשו גם חברי הקיבוץ עצמם. בסך הכול 90 מתוך 268 חברי אגודה קהילתית במחניים. אנשים מבינים שאי-אפשר לכפות תשלומי מסים ושאסור לחייב להיות חברים באגודה. מס מוגדר כתשלום שחייבים לשלם אותו בחוק והוא מוטל על-ידי כנסת ישראל. אגודה פרטית היא גוף וולונטרי ואם אתה רוצה להיות חבר - תהיה חבר ואם לא - תפרוש".
ומה הייתה התגובה?
"הקיבוצים פחדו מהנהירה החוצה של האנשים שנפל להם האסימון והתחילו לתבוע. קו פרשת המים היה במארס שנה שעברה, כשבית המשפט קיבל תביעה הדדית של תושבי קיבוץ שריד נגד תושבים שפרשו מההרחבה. בית משפט אמר בצורה ברורה שחברות באגודה היא וולונטרית, ושסעיפים בחוזים של חברי ההרחבות שמתנים הצטרפות לאגודה קהילתית נוגדים את תקנות הציבור, ושאי-אפשר לכפות אותם. למשל, בחוזה שלי כתוב שאם אני פורש מהאגודה הקהילתית אני צריך לפרוש מהבית שלי תוך 120 יום. זה אבסורד. חכרתי את הקרקע מהמדינה. מי זאת האגודה הזאת שתתנה את האחזקה שלי בחברות?".
לפני ארבע שנים, כץ ועוד גרעין פעילים מהרחבות בקיבוצים נוספים מהאזור, כמו כפר הנשיא, מעיין ברוך ושדה נחמיה, יצאו למאבק בדרישה למנהל תקין והקימו לשם כך את עמותת "אביב בגליל". הטענה: הכספים שהם משלמים עבור האגודה הקהילתית הם מס כפול או משולש ואין הם רואים תמורה ממנו. הם גם מאשימים את הקיבוצים ואת המועצות האזוריות שעושים יד אחת בנושא.
"התהליך יצר מוטיבציה אצל אחרים שעוברים תהליכים דומים בקיבוצים כמו למשל בכפר בלום, איילון, יחיעם, טל אל, גבעת יואב, מעין ברוך, מלכיה וכפר מנחם", הוא אומר. "יש בימים אלו פרישה מסיבית של תושבי הרחבות בקיבוצים בכל הארץ מהאגודות הקהילתיות".
התחיל כדיון כלכלי, והפך גם לדיון על שוויון.
"משום שהכללים שחלים על תושבי האגודה הקהילתית שונים מחברי הקיבוץ בכל דבר. אתה אומר לעצמך, איך יכול להיות ששני אנשים שגרים באותו יישוב - אחד הוא אזרח סוג א' וזה אזרח סוג ב'. אנשים שבאו מבחוץ לא רוצים להיות אוכלי חינם או לרכוב על הגב של מישהו. אתה מקבל שירות ואתה רוצה לשלם עבורו, אבל אתה לא רוצה לשלם עליו עשר פעמים בכל מיני שמות שונים, או לשלם על שירותים שאין לך בהם צורך. באגודה החקלאית הם יושבים פעם בשנה ומחלקים דיבידנדים בין החברים. באגודה הקהילתית לא מחלקים רווחים, רק משלמים".
איך החיים בקיבוץ נראים אחרי הפרישה?
"החיים לא השתנו. אני אהוב ומקובל בקרב השכנים ומה שאני רוצה, אני צורך ומשלם עבורו, ומה שלא, אני לא משלם. אני לא מרגיש את הקיבוץ. גם חברי הקיבוץ חיכו שיפריטו אותם, אז כל אחד בנה את הווילה שלו ובזה זה נגמר. נקודת המפגש שלנו זה בחגים, באירועים משותפים על הדשא, אם רוצים, אבל בפרקטיקה אין משמעות לקיבוץ".
מקיבוץ מחניים נמסר בתגובה: "כדי לממן את אורח החיים הכפרי האיכותי, משתתפים התושבים במימון שירותים מוניציפליים כגון גינון, תחזוקה וטיפוח הסביבה, תאורת רחוב וגדר, שמירת הביטחון ותברואה, ושירותים קהילתיים כמו מערכת חינוך לגיל הרך, חינוך בלתי פורמלי בגיל בית הספר, פעילות לוותיקי כלל היישוב ואירועי תרבות וחברה לאורך כל השנה. כל הנקלטים הצהירו כי באו לכאן בגלל חיי הקיבוץ, ומתוך ידיעה שהשפע הזה עולה כסף, כמו בכל מקום אחר, ובהתאם לעובדה כי תקציב סל השירותים מהרשות המקומית מכסה פחות ממחצית עלות השירותים המוניציפליים הבסיסיים.
"באשר לטענה על עלויות המנהלה, נציין כי שכר מנהל האגודה הינו 17% בלבד מתקציב האגודה המוניציפלית. החברות באגודה המוניציפלית הינה וולונטרית. לצערנו ישנם כאלה המנצלים זאת ו'פורשים' מהאגודה המוניציפלית כדי לא לשלם מס ולהשתתף במימון העלויות כמו כולם. בכך הם נוהגים בצורה לא הוגנת עם חבריהם ושכניהם, הנאלצים כעת לשלם יותר עבור השירותים המוניציפליים שממשיכים להיות מסופקים לכולם, גם לפורשים. תהליך מאתגר של בניית ההסכמות והיטמעות חברי ההרחבה הקהילתית בחיי הקיבוץ מתנהל באופן יומיומי, והוא מקיף את רוב רובם של התושבים. בימים אלה אנחנו משלימים קליטת 13 משפחות אחרונות בשכונה החדשה, וכן ממשיכים התהליכים לקליטה לאגש"ח (אגודה שיתופית חקלאית) לחברות מלאה".
מתוך סקר הצמיחה הדמוגרפית בקיבוצים" שנערך ביולי-אוגוסט 2017 לפי 104 קיבוצים. עורכי הסקר: ד"ר שלמה גץ וחנה גולדמברג, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אונ' חיפה
חופש הדת או כפייה דתית?
הבעיות אינן רק כלכליות. מרואיינים לכתבה סיפרו על דיונים ערים וארוכים שעסקו בנושאים אזוטריים כמו כריתת פיקוסים ותיקים שיצרו פילוג, או על דיונים העוסקים בבריכת השחייה של הקיבוץ, וישנן גם מחלוקות שעוסקות בערכים של ממש, כמו למשל סוגיית בית הכנסת, שהפכה לסלע מחלוקת בכמה קיבוצים בישראל.
כך בקיבוץ איילון: "לאחר ששכונת ההרחבה בקיבוץ התאכלסה, קם צורך מצד תושבי ההרחבה, אנשים שבאו מהעיר ומהמושב עם מגוון דעות ואמונות, להקמת בית כנסת", מספר יוסי פריטל, תושב ההרחבה בקיבוץ. "היו אנשים שרצו להתפלל כל יום והיו תושבים שרצו ללכת לבית כנסת במועדים וחגים או כדי לחגוג בר מצווה לילדים. המצב היה שהם נאלצו ללכת ליישובים אחרים ולא תמיד זה מתאפשר, בטח לא ביום שבת כשהמקום הכי קרוב עם בית כנסת במושב גורן. אני למשל מעולם לא ביקרתי בבית כנסת, אבל הצורך עלה כשעשיתי בר מצווה לילד והייתי צריך ללון בישוב אחר עם כל המשפחה כדי לעלות שם לתורה. וכך, כל מי שרוצה להעלות את הילד שלו לתורה, נאלץ לרעות בשדות זרים. לאחר לחצים לא קטנים מצד התושבים בהרחבה, הקיבוץ נאות להקים בית כנסת יום אחד בשנה ביום כיפור לצורך תפילות בחדר האוכל, אבל זה לא מילא אחר רצונות התושבים".
המשכתם ללחוץ.
"כן, ולאור הלחצים שבעבעו במהלך השנים, ההנהלה אמרה שהיא תעלה את הנושא להצבעה דמוקרטית. העמדה שלה הייתה שהיא תומכת, אבל בדיעבד אני חושב שאלה דברים שהיו מהפה לחוץ. אנחנו סברנו שללכת לבחירות בנושא הקמת בית כנסת למימוש הזכות לחופש דת - זה משהו שגוי מיסודו. הלוא אי-אפשר לדון על זכות ביטוי ולשים את זה לבחירות. זאת זכות יסוד של אדם שעוסקת בחופש דת".
כשהגעתם להרחבה, חתמתם על כך שידוע לכם שהקיבוץ הוא בעל צביון חילוני.
"יש לי הרבה חברים שהלכו לרכוש דירה בתל-אביב שהיא בהחלט עיר חילונית, אבל יש שם 300 בתי כנסת. מכל מקום, אני יכול לומר שבמישור המשפטי היה כתוב באותו הסכם כשבאנו לרכוש את הבית, כי 'ידוע למשתכן שהוא מגיע לאזור שבו מתקיימים אורחות חיים חילוניים'. האם מזה אתה למד שפה נגדע ממך חופש הדת והזכות לדת? ממש לא. אם רצתה אותה אגודה חקלאית, שלמעשה הובילה את הקמת שכונת ההרחבה, לבוא ולומר 'ייהרג ובל יעבור ולא יקום בית כנסת בקיבוץ', הייתה רושמת כי 'ידוע למשתכן שבקיבוץ לא יוקם בית כנסת". אוצר של התפלפלויות משפטיות טומנים בחובם אותם הסכמים שנחתמו בקיבוץ איילון כבר בשנת 2002 והנה, 15 שנה מאוחר יותר, עדיין דנים במהותם. באותה הצבעה דמוקרטית על הקמת בית כנסת, תושבי הקיבוץ הישן התנגדו, כך על-פי פריטל, שאף טוען כי ההנהלה ידעה שזאת תהיה תוצאת ההצבעה ולכן בחרה בדרך זו. "תושבי הקיבוץ הישן הם הרוב בקיבוץ, אבל במקרה הזה החלטות הרוב משמעותן כפייה על המיעוט. כמה תושבים החליטו ללכת למהלך משפטי בנושא בית הכנסת. קרוב ל-28 תושבים הגישו עתירה לבית משפט מחוזי בחיפה, ובגלל עניינים טכניים העתירה נדחתה, לא מהפן המהותי. בית המשפט גם הטיל הוצאות כבדות על העותרים, בסך 25 אלף שקלים".
הפסדתם. מה עושים?
"בגלל אותה פסיקה מצערת, החברים פה הקימו קרוואן נייד ובו מתקבצים בימי שישי ושבת וגם ביום כיפור האחרון ובראש השנה. התושבים מתפללים בתוך מקום קטן ודחוס. הטענה המרכזית של התושבים החברים באגודה החקלאית הוא החשש מכפייה דתית שנובעת, לדעתי, מבורות".
כיום בקיבוץ איילון ניתן להיקלט אך ורק לחברות מלאה. אתה הגעת לאיילון כי רצית לגור בקיבוץ, להיות קיבוצניק?
"ממש לא. אני באתי לקיבוץ כי אני אוהב לפתוח את התריס ולראות ירוק בעיניים. אתה חי בקיבוץ, אבל לא חולב ברפת ולא חלק מהאגודה החקלאית, ובמצב כזה אתה מפורר לגמרי את הרעיון הקיבוצי. אז מה נותר? רק לשלם את המסים לאגודה הקהילתית. בשורה התחתונה התוודענו לכך שכל הכספים שאנחנו משלמים מנותבים לצורך שיקומן וחידושן של תשתיות הקיבוץ. המצב הכלכלי של הקיבוץ השתפר לאין ערוך היום מאשר היה לפני בוא ההרחבות. זה לא סוד שקיבוץ איילון היה על סף פשיטת רגל. בזכות ההרחבות הקיבוץ פרח".
מקיבוץ אילון נמסר: "האגודה הקהילתית, שבה נכללים חברי הקיבוץ ותושבי ההרחבה, הצביעה באופן דמוקרטי וברוב משמעותי נגד הקמת מבנה קבע לבית הכנסת. הקיבוץ מאפשר מגוון מקומות תפילה ברחבי הקיבוץ, כולל במבני הקיבוץ בתקופות החגים. נדגיש כי בית המשפט צידד בפעולות הקיבוץ וקבע באופן חד משמעי כי התקיים הליך תקין על-פי כל הנהלים".
"קיבוץ הוא לא בופה"
למרות כל האמור לעיל, ירון לינדמן, מנהל המחלקה לצמיחה דמוגרפית בתנועה הקיבוצית, מבקש להרגיע: "יש בתנועה הקיבוצית מחלקה לגישור וטוב שיש גישור לפני שמגיעים לבתי משפט".
בשנים האחרונות עסוק לינדמן בנושא האחדת הסטטוסים מתוך הבנה ששם נמצא מקור כל הקונפליקטים, מה שהוביל להחלטה דרמטית וגורפת: "הקיבוצים הבינו שצריך להפסיק עם ההרחבות החיצוניות וכיום כל הקיבוצים אומנם קולטים חברים חדשים, אך ברובם למתכונת של חברות מלאה. יש קיבוצים שהפסיקו תהליכי קליטה כי הם מלאים, משום שהטרנד בשנים האחרונות הוא קליטה של הבנים ואין כמעט עזיבה מהקיבוץ. גם המושג של חברים בעצמאות כלכלית הולך ופוחת. ובנוסף, יש גם ניסיונות לאפשר לחברים מההרחבות הקהילתיות להצטרף לחברות בקיבוץ. הקיבוץ עסוק בימים אלה בשיח על הזהות הקיבוצית שלו".
צפיתם בתנועה הקיבוצית את המחלוקות שצצו בשנים האחרונות?
"אני חושב שאת חלק מהן אפשר היה לצפות וחלק גדול לא. צריך לזכור שלפני 25 שנה פונקציית המטרה הייתה שהקיבוץ נגמר - אמרו, בואו נפרק אותו ונקים יישוב קהילתי משגשג. כך נולדו ההרחבות. אף אחד לא שיער שהקיבוץ המתחדש יהיה חיה כל-כך אטרקטיבית. אבל בשביל קיבוץ, צריך חברי קיבוץ ואי-אפשר להתחפש לקיבוץ. אנחנו לא עסקת נדל"ן יותר. לחיות בקיבוץ זאת דרך חיים, שיש לה ערכים, מסורת, תרבות וקהילה".
הקונפליקטים בין חברי ההרחבות לאנשי הקיבוץ הובילו להחלטות עקרוניות.
"בארבע השנים האחרונות נפלה התובנה בתוך הקיבוץ שאנחנו לא עוסקים יותר בהישרדות אלא בצמיחה. אם אנחנו מחליטים בזהות שלנו להיות קיבוץ, אין כזה דבר לא להיות חברים בקיבוץ. ברור לגמרי שבמקומות שיש הרחבה 20 שנה, לא כולם ירצו להצטרף לאגודה חקלאית שיתופית ולא את כולם ירצה הקיבוץ לקלוט, אבל יש דור המשך ויש ילדים שנולדו לתוך ההרחבה שלצד הקיבוץ. טוב יהיה אם נסתכל על הבנים של ההרחבה ובני המשק כמכלול אחד של דם חדש וצעיר שימשיך את היישוב".
מה מצב הקיבוצים עשור לאחר תהליכי הקליטה המואצים של החברים החדשים?
"אנחנו היום במצב של יציאה מהמשבר הכלכלי. היום יש ביסוס כלכלי יותר גדול ואין חובות ולא מעיק שום דבר, וזה גם תורם לתחושה של אותו מצטרף וחבר חדש לרצות להיות חבר מלא היות ואין חוב. הקיבוץ יכול גם כן להסתכל פנימה ולהגיד, עכשיו אני מטפל בקליטה, התחדשות וצמיחה כדבר אסטרטגי. בסופו של יום, כן, קליטה של חברים היא גם מנוף כלכלי של אנשים צעירים שמצטרפים. יותר חברים נוטלים בנטל המסים ואפשר לתת שירותים יותר גבוהים".
איך מייצרים חברה קיבוצית חדשה עם חברים חדשים בעלי מערכות ערכים שונות?
"זה לב העניין, אחרי שעסקנו בנושאים הטכנוקרטיים צריך לחיות, וזה מעשה הקסם. ברגע שקהילה קיבוצית מחליטה לקלוט, היא חייבת להבין שהקליטה זה תהליך ארוך מתמשך ושאין לו סוף. צריך להבין שאנחנו הוותיקים לא נהיה לנצח וכדאי שנעביר את המקל בצורה מסודרת. אנחנו עובדים קשה כדי שהקהילה הזאת תדע לחיות ביחד".
במועצה האזורית גליל עליון אומרים דברים דומים, אם כי בהרבה פחות דיפלומטיות: "אלפי המצטרפים לקיבוצי הגליל העליון באו מתוך רצון לחיות ולהשפיע ביישוב, שהוא לא רק אזור מגורים או פרבר עירוני, אלא צורת חיים כפרית, עם נכסי רוח וחומר שנצברו לאורך עשרות שנים. דווקא מתוך הרצון לטפח את צורת החיים וחיי הקהילה, מגדילה המועצה מדי שנה את התקציבים המועברים לוועדים המקומיים, ולוקחת אחריות על ביצוע של יותר שירותים פיזיים. המספרים מאששים זאת: בשנת 2011 הועבר סל שירותים בסך 6 מיליון שקלים, ובשנה הבאה יחולק לקיבוצים סכום של 17 מיליון שקלים, שרובו מועבר במזומן, והיתר ניתן כשירותים לקיבוצים ולתושבים. מספר מועט של תושבים בחרו שלא להשתתף במימון השירותים המסופקים לכולם, ואנו מצרים על כך. אולם הרוב המוחלט שותפים לתהליך של בניית הסכמות ושילוב קהילות - ותיקה עם חדשה - וליצירת חברה חדשה בדרך של הסכמות וחברות. זוהי דרך החיים כאן. קיבוץ הוא לא בופה שממנו אפשר לקחת רק את מה שרוצים לבלוע".
מלחמת הסטטוסים
הקונפליקטים בין תושבי ההרחבות לבין חברי הקיבוצים הוותיקים כבר מפרנסים לא מעט תחומי מחקר בישראל. ד"ר שלמה גץ, למשל, חוקר את הקיבוצים בישראל כבר יותר משלושים שנה במסגרת המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה, והיום (ה') התקיים כנס במכון בנושא הצמיחה הדמוגרפית, שבו גם הציג גץ סקר שעוסק במאפייני הצמיחה (נתוני הסקר מופיעים בעמודי הפתיחה של כתבה זו).
"יש בין סוגי האוכלוסיות השונות מתחים שנובעים לא על רקע אישי אלא על רקע מבני", הוא מסביר. "עצם הקיום של הבדלים בין חובות וזכויות ביישוב אחד יוצר מתחים בעיקר בנושאים של קבלת החלטות. זה מקור בלתי נדלה לקונפליקטים".
בתנועה הקיבוצית לא צפו את זה?
"צפו, אבל לא חשבו עד כמה. הרבה פעמים מתכוונים לדבר אחד ויוצא דבר אחר. בקיבוצים חשבו על ההרחבות כי צריך היה לצרף אנשים חדשים בלי שיצטרכו להיות חברי קיבוץ, כי זה לא אטרקטיבי. אז מביאים אוכלוסייה צעירה ומחיים את היישוב וזה הוכיח את עצמו - ובאמת בתי הילדים התמלאו וחיי הקהילה נהיו טובים יותר מאשר כשהקיבוץ הלך והזדקן. יחד עם זה באו תופעות מעיקות. בכל טוב יש גם רע".
עכשיו המגמה היא קליטה לחברות מלאה, אבל עתיד שאלת השיוכים של הקרקעות והבתים, או הרווחים הצפויים מנכסים יצרניים של הקיבוץ, מבטיח מחלוקות סוערות בעתיד.
"נושא השיוכים והירושה יוביל למאבק בין זכויות הפרט לקולקטיב. בדרך כלל המשפט המערבי נוטה יותר לטובת זכויות הפרט ולכן אני מעריך שבעתיד, החברים שילכו לעולמם יורישו את הבתים לאנשים שהם לא חברי קיבוץ, בין אם הבנים עצמם או אנשים שנמכרו להם הנכסים - ואז הקיבוץ יתמוטט לחלוטין".
גם ד"ר זאביק גרינברג מהמכללה האקדמית תל חי, שעורך בשנים האחרונות עבודות מחקר שעוסקות בקונפליקטים שבין תושבי ההרחבות לחברי הקיבוצים, סבור שאחת הבעיות המרכזיות היא מספר הסטטוסים של חברי הקיבוצים: "כיום בקיבוצים ניתן למצוא לפעמים עד שבעה סטטוסים שונים: יש חבר מלא, חבר בעצמאות כלכלית, בן או בת זוג של חבר, חבר באגודה הקהילתית, שוכרי דירות לטווחים ארוכים, בנים שהם במעמד זמני. ריבוי הסטטוסים הזה מייצר מעמדות ביישוב וזה לא טוב כי החלטות יתאימו לסטטוס אחד ולא לאחר. זה צומת שמייצר מתחים בעיקר על רקע עלויות החיים ביישוב, מי משלם איזה מסים.
"הצומת השני הוא עלות החיים ביישוב הכפרי. ביישובים כפריים ובעיקר בקיבוצים יש מערך שירותים מפואר שהעלות שלו מאוד גבוהה. למשל, ביישוב של 500 איש את יכולה למצוא גם ספרייה, בריכה, אולם ספורט, מגרש טניס ומגרש כדורגל. אין אף שכונה של 500 אנשים בעיר, שיש לה את כל הדברים האלה, שצריכים גם לממן אותם, וזה מייצר גם כן מתחים. נאמר שאני בן 70 וכבר לא משחק כדורגל או שוחה, האם אני צריך לממן את מגרש הכדורגל ואת הבריכה? ואז עולה השאלה למה צריך לממן שירותים שלא משתמשים בהם ועולה שאלה נוספת: אם אני מממן את השירותים האלה, האם אני הופך להיות הבעלים שלהם? אלה שאלות שמביאות למתחים מאוד גדולים".
ויש תשובות?
"התשובות הן ההון החברתי. זאת אומרת, קיבוצים שהצליחו לבנות יחד עם האוכלוסייה הצעירה בקיבוץ הון חברתי משותף, יש להן יכולת לדבר ולהתווכח ולהגיע להסכמות".
איך בונים הון חברתי?
"הממצאים שלנו מלמדים שמה שמשפיע על זה הוא קירבה של ההרחבה לקיבוץ ולגודל ההרחבה ביחס לקיבוץ. ככל שההרחבה יותר קטנה ביחס לגודל הקיבוץ, כך יותר קל להגיע להסכמות, וככל שיש יותר בנים חוזרים, קל יותר להגיע להסכמות".
טוב, ברור שאם חברי הקיבוץ הישן יהיו הרוב, יהיה קל יותר להגיע להחלטות.
"הכוונה איננה להגיע להסכמות לפי 'הרוב קובע', אלא משום שהקיבוץ מרגיש פחות מאוים ויותר נכון להקשיב. משתנה נוסף שמשפיע זה מי מקדם את ההרחבה: האם זה הקיבוץ או חברות מסחריות. המון פעמים יש ניגודי אינטרסים בין חברה מסחרית שרוצה למכור כמה שיותר בתים, ומהר, ובין הקיבוץ שרוצה להתקדם לאט ובצורה יותר טובה כדי למצוא מי שמתאים לו".
לא יכול להיות שמדובר גם על תפיסות עולם שונות שקשה לשנות? מי שלא גדל בקיבוץ השיתופי לא ידע לעולם איך זה הרגיש.
"לפני ההצטרפות של האוכלוסייה החדשה, הקיבוץ היה אורגניזם חי ונושם. זאת הייתה חברה חיה עם ערכים, אידיאולוגיה וזהות ברורה ומוגדרת. כשמגיעה אוכלוסייה חדשה, הוותיקים ציפו שהיא תהיה כמותם ותקבל את הזהות שלהם, ואילו האוכלוסייה הזאת באה ואומרת, 'רגע קנינו את ביתנו, שילמנו הרבה כסף, אנחנו חלק מהקיבוץ, אבל יש לנו זהות אחרת'. זה המון פעמים פגע בציפור הנפש של חברי הקיבוץ".
הטענה היא שההרחבות הפכו את הקיבוצים לעסקת נדל"ן.
" אנחנו יודעים היום שיש אוכלוסייה שלא יכולה להרשות לעצמה תנאים סבירים בערים הגדולות, אז במקום לחיות בערי שינה, הם יעדיפו להתרחק לקיבוצים. אבל במחקר שבו שאלנו חברי הרחבות מה הסיבות לגור בשכונת ההרחבה, הגורם השני או השלישי הוא תמיד הצורך בקהילה".
והראשון?
"קרבה לטבע".
מעקב G
"מההחלטות הנכונות שעשינו"
תושבי הגל הראשון של ההרחבות דווקא מרוצים.
נושא ההרחבות סוקר ב-G לפני כשבע שנים, ומאז לא מפסיק להתפתח. חזרנו אל המרואיינים מאז כדי לראות כיצד נקלטו המשפחות ומה עבר על הקיבוצים בזמן שחלף.
בקיבוץ שדה יואב מתגוררים גרי ודיקלה פרישברג עם שלושת ילדיהם. הם נקלטו כחברים חדשים שאינם חברים באגודה החקלאית. "קיבלנו פה יחס מצוין, ממש שמחו שהגענו וזה ממשיך עד היום", מדווח גרי, "הקיבוץ מאפשר לנו להיות מעורבים עד העצם או לא לעשות שום דבר. אני חושב שבשדה יואב הקליטה מוצלחת גם משום המוכנות של הקהילה לקלוט אותנו, היא ממש חיכתה לנו. לדעתי, סיבה נוספת לקליטה המוצלחת היא כי הבנייה עצמה היא בתוך שטח הקיבוץ ואנחנו לא שכונה נפרדת. אנחנו, למשל, התחברנו דווקא לשכנים שהם מהמשפחות הוותיקות של הקיבוץ שהפכו לחברים קרובים. זה מלמד עד כמה הגיאוגרפיה של הקליטה חשובה".
נשמע מצוין. ובכל זאת, אתם החדשים. זה ניכר ביומיום?
"אין פה מחנות ואין מעמדות גם אם יש כל מיני דברים שהם במחלוקת. כשאנחנו נכנסנו היה סימן שאלה גדול על הפרויקט והקיבוץ הלך לקראת הנקלטים כמה שיותר. אנחנו היינו גל א' של ההרחבה ואילו גל ב' נמצאים כבר במעמד אחר לגמרי והם נקלטים כחברים לכל דבר. הסוגיה הבאה של הקיבוץ היא להחליט איך אנחנו עוברים את שלב שיוך הקרקעות. יש כל מיני דיונים אם הולכים לעשות את זה במסגרת האגודה של הקיבוץ או כל אחד בנפרד מול המנהל. זה נושא בוער בקיבוץ ואנשים מדברים על זה בשבילים. יכול להיות שפה אולי כן יהיה הבדל בין הוותיקים לחדשים".
בקיבוץ מגל מתגוררים שפרה ואסף שלומי ושלושת ילדיהם. "זאת אחת ההחלטות הנכונות שעשינו בזמנו", אומר אסף. "הקיבוץ הוא ותיק ועבר הפרטה, אבל הוא השכיל לקבל את ההרחבה בצורה חכמה ולבנות ביחד מערכות חברתיות שיהיו שותפות גם להרחבה וגם לקיבוץ. האתגר זה להמשיך ככה כי יש דברים שצצים, כמו ענייני קרקעות ולמי יש זכות עליהן. כשיפשירו פה עוד קרקעות ותהיה אפשרות לבנות, תיפתח הבעיה הבאה שהיא למי מותר לבנות - לבני חברי הקיבוץ או לא. אני מקווה שיעשו את זה בשכל כמו שזה נעשה עד עכשיו, בהסכמה ושותפות, כדי לא להעלות על בריקדות, כי אם הדברים יגיעו לפיצוץ זה יהיה רע לכולם".
קיבוץ מגל היה חלק מעסקת מכירת חברת נטפים שהכניסה מאות מיליוני שקלים. זה יצר חיכוך?
"לקיבוץ יש את הנכסים שלו ובזה אנחנו לא שותפים. עקב האקזיט של המפעל, חברי הקיבוץ קיבלו כספים. ברור שזה מנקר את העיניים, אבל מתייחסים לזה כאילו השכן מקבל ירושה מסבא שלו, זה לא גרם לאיזו רעידת אדמה".
בקיבוץ שער הגולן אנחנו חוזרים לאלון עברי, שמתגורר בקיבוץ השיתופי עם משפחתו. עברי מהווה דוגמה לתהליך הפיוס ההיסטורי של הבנים החוזרים לקיבוצים. את העבודה בתחום החינוך בשנים שבהן חי בעיר עזב לטובת העבודה ברפת עם היקלטות המשפחה בקיבוץ.
"בשנים שחלפו, התקדמתי במישור האישי בעבודה וכיום אני רכז רפת וכן נולדה לנו עוד בת", מספר עברי. "במישור החברתי היה בשער הגולן ניסיון של הפרטה שהייתי מעורב בו. אני הייתי בעד לקדם את ההפרטה וליצור קשר בין עבודה לפרנסה, להעביר את אחריות הפרנסה למשפחה. אבל הניסיון מבחינה קיבוצית לא צלח ולא הצלחנו לגייס את הרוב הנדרש".
הרעיון השיתופי לא מספק את צרכיך?
"אידיאולוגית, זה נראה לי יותר נכון שכל משפחה תהיה אחראית על הפרנסה שלה ולא הקולקטיב. לדעתי, הפרטה גם חוסכת משאבים לקיבוץ. חשבתי שלטווח הרחוק זה יהיה לטובתי ולטובת אנשים כמוני שהם בעלי משפחות עם ילדים".
כתבות
ני"ע
