כשהבנק מסכסך בין בני המשפחה

בכל משפחה יש סודות, חלקם סודות כלכליים, ולא פעם מי שמגלה אותם הוא דווקא הבנק האמון על סודיות ופרטיות.

לבני הזוג שוורץ היה חשבון משותף בבנק ירושלים, ובנוסף החזיקה האישה בבנק יהב גם חשבון פרטי על-שמה בלבד, שלבעל לא הייתה גישה אליו. הבעל ידע על קיומו של החשבון הנפרד, אך לא על העובדה שהאישה לקחה במסגרתו הלוואה - התנהלות כלכלית שהוא התנגד לה באופן מפורש וברור.

יום אחד התקשרה נציגת בנק יהב לבעל עם הצעה כלכלית, וכדרך-אגב אמרה לו שיוכל לסגור באמצעותה את ההלוואה שלקחה אשתו - הלוואה שעליה לא ידע, כאמור, עד לשיחתו זאת עם הבנק.

חשיפת סוד ההלוואה שלקחה האישה, ללא ידיעתו של הבעל ובניגוד לרצונו, יצרה משבר חמור מאד באמון בין הצדדים, והיחסים ביניהם הידרדרו עד לסף גירושים. הבעל ראה בהתנהלותה של אשתו מאחורי גבו בגידה לכל דבר, והמשבר הרגשי היה כה חמור, עד כי הבעל עזב לתקופה מסוימת את הבית. בתם הקטנה של בני הזוג נקלעה אף היא לעין הסערה והמתח שנוצר בבית ונזקקה לטיפול רגשי ממושך.

בית המשפט קיבל את טענות בני הזוג כי לבנק יש אחריות ישירה למשבר שנוצר ביניהם ולנזקים הנפשיים והרגשיים שנבעו מכך, משום שהפר את חובת הזהירות שלו כלפי לקוחותיו, לא לפגוע בפרטיותם ובסודיותם, גם מול קרובי משפחתם. אמנם האישה היא זו שהסתירה סוד מבעלה, ובמוקדם או במאוחר סוד זה גם היה עתיד להיחשף, שכן היה הכרח להחזיר את ההלוואה, אך הייתה זאת זכותה של האישה לבחור מתי לשתף את הבעל ובאיזה אופן.

הבנק חויב לפצות את בני הזוג בסך של 15,000 שקל על עוגמת-הנפש שנגרמה להם כתוצאה מרשלנותו.

בעוד שמקרה זה נבע מרשלנות של פקידת הבנק, שפלטה את דבר קיומה של ההלוואה אגב שיחה בנושא אחר - מקרה דומה של בני הזוג אחר היה חמור עוד יותר, מאחר שבאותו מקרה נציג הבנק, הפעם בנק לאומי, התקשר לבעל במטרה מפורשת להתייעץ עמו כיצד להשקיע סכום כסף גדול שהופקד בחשבונה הנפרד של אשתו.

גם במקרה זה הבעל ידע על קיומו של החשבון הנפרד, אך לא ידע שהאישה קיבלה סכום כסף כה משמעותי, עד כי הבנק מתקשר במיוחד כדי לשאול לגבי אפשרויות השקעה. אמנם נציג הבנק לא גילה לבעל מהו גובה הסכום שהפקידה אשתו, אך בית המשפט ראה בעצם הפנייה לבעל בדבר החשבון הנפרד כפגיעה בזכותה של האישה לפרטיות וסודיות - וחייב את הבנק לפצותה.

הבנק מחויב לשמור על פרטיותם של אנשים לא רק ביחסים שבין בעל ואישה, אלא גם מול כל קרוב משפחה אחר, לרבות הורים וילדיהם. בשנת 2012 בחור צעיר נטל הלוואה בסך 40,000 שקל מבנק הפועלים, תוך התחייבות להחזירה ב-60 תשלומים חודשיים. על אף שעמד בתנאי פירעון ההלוואה, עקב טעות של הבנק הועבר שמו למחלקת הגבייה, כמי שמאחר בתשלומיו.

שיחת ההבהרה עם הבנק עזרה למשך חודש אחד בלבד, לאחריו נציג הבנק לא הסתפק בפנייה ללקוח עצמו, אלא התקשר להוריו וטען בפניהם כי לבנם יש חוב לבנק שהוא מסרב לפרוע, וכי אם לא ישלמו את תשלומי ההלוואה במקומו - ייפתחו נגד הבן הליכים משפטיים. איומי הבנק הבהילו את הוריו של הצעיר, והם מיהרו להפקיד כספים בחשבונו.

בית המשפט קבע כי הנתון לפיו האם ידעה כי לבנה יש חוב מסוים לבנק, ואף עזרה לו בעבר לכסות את חובותיו, אינו משנה את העובדה שהאם לא ידעה על קיומה של ההלוואה הספציפית הזאת, ולא היה מקום שהיא תגלה על כך מנציגי הבנק.

עוד נקבע כי אין לקבל את הסברו של נציג הבנק, לפיו ההורים ראו את המכתבים ששלח הבנק לכתובתם, וממילא יכלו להסיק כי הבן שרוי בחובות. הובהר כי המכתבים הופנו ישירות לבן, וכל עוד לא הוכח אחרת - חזקה כי הם לא נפתחו על-ידי בני משפחה אחרים המתגוררים עמו באותה דירה.

בשורה התחתונה נקבע כי גם במקרה זה הבנק הפר את חובתו לשמור בקנאות על זכותו של הלקוח לפרטיות וסודיות גם כלפי בני משפחתו, והוא חויב לפצות את הבן בסך של 4,000 שקל על עוגמת-הנפש. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר ww.divorceinfo.co.il