כשאבא הוא גם הבוס

בן עבד בשתי חברות ליבוא חומר גלם בענף הבנייה, המצויות בבעלותו ובניהולו של אביו, במשך 14 שנה. החברות נוהלו על-ידי האב באופן בלתי תקין, תוך ערבוב כספיו הפרטיים בכספי החברה, ואף הבן עורב באופן עקיף בהתנהלות זאת. כך למשל, בשנת 2007 הבן "פוטר" מחברה אחת - ועבר לעבוד עבור החברה השנייה, כדי לאפשר לחברה הראשונה לשלם לו פיצויי פיטורים פיקטיביים, אשר הועברו בפועל לשימושו האישי של האב.

בשנת 2011 האב העביר את הבעלות בחברות לבתו, אחותו למחצה של הבן, שאף היא הועסקה בחברות, וזמן קצר לאחר מכן פוטר הבן מעבודתו. הבן הגיש תביעה הן כנגד החברות והן כנגד אביו, וזכה. בית הדין האזורי לעבודה פסק כי הבן זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 728,493 שקל, על בסיס מכפלת שכרו החודשי שעמד על סך של 55,000 שקל בחודש, תשלום עבור הפרשי שכר בסך של 70,000 שקל ו-12,000 שקל נוספים עבור הוצאות משפט.

בית הדין האזורי לעבודה לא הסתפק בפסיקה זאת, וקבע כי יש "להרים מסך" מהחברות, ולחייב את האב לשלם לבנו את הפיצויים מכיסו האישי. בית הדין הטיל את האחריות על האב, שכתוצאה מהתנהלותו כמתואר לעיל, לרבות תשלום פיצויי הפיטורים הפיקטיביים בשנת 2007, מצבן הכלכלי של החברות כיום הוא בכי רע, והן תתקשינה ככל הנראה לשלם לבן את הסך של כ-800,000 שקל שנפסקו לו.

העיקרון הכללי קובע כי החברה היא אישיות נפרדת מבעליה, גם אם היא נכשלה מבחינה עסקית. לפיכך במרבית המקרים שבהם עובדים מוצאים עצמם מול שוקת שבורה, כאשר היא נקלעת לקשיים ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיהם, לא "מורם המסך" בין החברה לבעלי מניותיה, והם אינם נדרשים לשלם לעובדים מהונם האישי. עם זאת, בית הדין לעבודה רשאי להפעיל את שיקול-דעתו ולהתעלם מההפרדה בין החברה לבעליה, וזאת במקרים חריגים שבהם יהא זה "צודק ונכון" לטובת עובדים חלשים ומקופחים.

הפסיקה נהפכה בבית הדין הארצי לעבודה, שקיבל את ערעורו של האב על חיובו האישי בפיצוי הבן, בקובעו כי לא יהיה זה צודק ולא נכון להגן על האינטרסים של הבן על-ידי בפגיעה אישית באב, כאילו מדובר בעובד מן השורה. הבן אולי נפגע כעת מהתנהלותו הבלתי תקינה של האב בניהול החברות, כאשר הוא מבקש לגבות פיצויי פיטורים עבור עבודתו, אך מן הצד השני הוא עצמו נהנה מאותה התנהלות בלתי תקינה לאורך השנים.

כך, על אף שהוכח כי תפקידו בחברה היה שולי מאד, ועבודתו הסתכמה בשעות בודדות ביום, אם בכלל, הבן קיבל שכר בסך של 55,000 שקל בחודש במשך שנים, רק משום היותו "הבן של הבוס". בנוסף לכך הבן נהנה לאורך השנים מיד חופשית בכספי החברות וקיבל מאביו כספים נוספים ומתנות מכיסו ומכיס החברות. החברות שילמו, בין היתר, חובות פרטיים של הבן, מימנו נסיעות שלו עם בני משפחתו לחו"ל ואף מימנו שכר-טרחת עורכי דין בהליכים משפטיים שאינם קשורים לעבודתו בחברות.

הראייה הצרה של הנזק שנגרם לבן כעובד בחברה, תוך התעלמות מהרווח שהפיק כמי שעבד בחברה השייכת לאביו, תגרום לעוול ולאי-צדק דווקא כלפי האב, אשר היטיב עם בנו במשך שנים ארוכות.

פסיקתו של בית הדין הארצי מדגישה את הצורך להתבונן על ההיבט של הקשרים המשפחתיים גם בתיקים שנדונים מחוץ לבית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר ww.divorceinfo.co.il