למה אנחנו לא מרגישים משבר מים - ומי משלם את המחיר?

לפני כחודשיים פקדה את ארצנו סערה-זוטא, אחת מרבות, כשפורסם כי בפרק "מה עושה החקלאי" בספר מדעים לכיתה א', נכתב: "מה עושה החקלאי בסתיו? חורש את השדה, זורע זרעים ובסוף חג סוכות מתפלל לגשם ומבקש 'תן טל ומטר לברכה על פני האדמה'". אין לי שום כוונה להיכנס פה לוויכוח על ההדתה - אבל במציאות של החקלאים היום אין הדתה, אלא בדיוק להיפך. א-דתה, אם תרצו.

עכשיו אחרי סוכות, אבל יותר משהחקלאים מתפללים לשמיים שייפתחו ויורידו גשם, הם מתפללים לרשות המים ולמשרד האוצר שיפתחו את היד ואת הארנק ויורו להתפיל עוד מים (ואם לא, אז שלפחות יתנו פיצוי נדיב). כי מה שטוב לילדי כיתה א', לא נכון למציאות המתייבשת של ישראל - הנכנסת לשנת הבצורת החמישית שלה. כשהתחזיות ל-2018 מדברות על עוד שנה שחונה, החקלאים של היום, גם הדתיים שבהם, כבר לא יכולים לסמוך על אלוהים. את מה שנאמר על התורה (דברים, פרק ל') אפשר היום לומר גם על המים: "כי לא בשמיים היא". וסליחה על ההדתה.

 הים שבפנים | חמישה מתקני התפלה פועלים בישראל

ישראל בבעיית מים חמורה. אנחנו לא מרגישים אותה בברז שלנו בזכות מהפכת ההתפלה שנעשתה בישראל בשנים האחרונות. חמשת מפעלי ההתפלה שנבנו הצילו את כולנו, וזו לא הגזמה. אבל המספרים מייבשים את הגרון: ישראל בדפיציט של 2.5 מיליארד קוב של מים טבעיים - גשם, מעיינות, כינרת ואקוויפרים - בגלל הגשם שלא ירד. הכינרת בשפל של מאה שנה. היא מתקרבת לקו השחור התחתון וחסרים לה חמישה מטרים וארבעים ס"מ או מיליארד קוב מים. רק בספטמבר איבדה 23 ס"מ.

אף שכבר שנתיים וחצי לא שואבים מהכינרת, קצב התאיידות המים עולה על כמות המים שנכנסים - עוד שיא שלילי. הדבר משפיע לא רק על הנוף שאנחנו רואים אלא על עצם עתידה של הימה הקטנה שלנו: המליחות עולה, מיני אצות כחולות שמפרישות רעלנים החלו להופיע, הדגים הולכים ומתמעטים ואם המגמה תמשיך, היא תיהפך לבלתי ראויה לשימוש. זה משפיע כמובן גם על הנחלים; מי שעשה קיאקים בבניאס או בדן לאחרונה יכול היה לחוש את ישבנו משתפשף על קרקעית הנחל.

ההתפלה היא כמובן ברכה, אבל בצידה קללה קטנה - הצלחת ההתפלה גרמה לאופוריה במשק המים, והאופוריה גרמה לאדישות. היא הסתירה מעיני כולנו, במיוחד מעיני החקלאים ומקבלי ההחלטות, את חומרת המצב, וגרמה לנו לסמוך על עצמנו במאה אחוזים. לא דבר רע כשלעצמו, אבל גם אם תייצר המדינה את כל המים שהיא צריכה לשתייה, לחקלאות, לתעשייה, לגינון ולתיירות - עדיין אין תחליף למים הטבעיים שממלאים את המעיינות, הנחלים, האקוויפרים התת-קרקעיים והכינרת - הרי בסוף, מה שעושה נעים, גם לי, זה לא רק מפעלים, אלא מה שנראה בעין, מה שאתה חי בתוכו: הסביבה, העיר, הטבע. מישהו פה רוצה לגור במקום יבש וכעור? מישהו יכול לדמיין ישראל בלי מעט המים הטבעיים שזורמים בה?

עוד דבר שהשתנה באופן מהותי, מלבד מיעוט הגשמים, זה המיקום שלהם. כל פילוסופיית המים של ישראל נבנתה על העובדה/אמונה שהצפון גשום ורטוב והדרום יבש וצחיח. המוביל הארצי נבנה על סמך הידיעה הזו, ונועד להוביל מים מהצפון לדרום. אלא שכל זה נחלת העבר. נכון לעכשיו (ויש היאמרו שלתמיד): הגשמים יורדים דווקא בדרום ובמזרח, והצפון נשאר יבש. מדינת ישראל נאלצת להפוך את כיוון המים וכבר היום מזרימה מהדרום לצפון, עד מתקן אשכול, מזרחית לחיפה - מה שמצפון לזה מנותק מהמערכת הארצית, כמו גם כל מה שמדרום לבאר שבע.

לחקלאים באזורים המנותקים הבעיה מרובעת: הם גם לא מקבלים מים מהמערכת, גם לא יורדים שם גשמים, גם אין מאיפה לשאוב (או שאסור) וגם אי אפשר לטהר שם שפכים בגלל העובדה הפשוטה שאין שם מספיק אנשים שיעשו מספיק פיפי שיהיה אפשר לטהר ולמחזר אותו. פריפריה, נו: אפילו בשפכים היא מופלית לרעה.

כיום המדינה גם מתכננת עוד צינורות שיביאו עוד מים לצפון ויש גם אישור להקמת מפעל התפלה נוסף בגליל המערבי. אלא מה, אף אחד לא רוצה את מפעל ההתפלה הזה אצלו בשטח. כולם יודעים שחייבים להתפיל, אבל כל אחד רוצה שזה יקרה אצל השכן. חיפה ועכו אומנם רוצות את המפעלים אצלן, אבל המים במפרצים שלהן כל-כך מזוהמים, שאין לזה שום היתכנות. אז בינתיים רבים. אם בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, יכול להיות שהגליל ייחרב בגלל ה-NIMBY (כלומר: not in my back yard), אלא אם כן המדינה פשוט תחליט איפה יקום המפעל.

"הופתענו, הייתה שאננות"

הנסיעה בכבישי הצפון מדכדכת. הכול צהוב ויבש, מלא בעשב, קוצים, חרולים וקמשונים. ארבע שנים שחונות נתנו את אותותיהן. בדרך אני משוחח עם חקלאים ואנשי מים רבים. החקלאים ונציגיהם, כמו אבו וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים ויו"ר אגודת מים בגליל וד"ר אסף לוי, האחראי על המים במשרד החקלאות וחבר מועצת רשות המים - כולם אומרים פחות או יותר את אותם הדברים ומפנים את האצבע פחות או יותר לאותו הכיוון: המדינה, אלא מה.

"הופתענו", אומר לוי, "לא ידענו שהמצב כל-כך קשה. לא רק אנחנו, גם האוצר והגנת הסביבה והתשתיות הופתעו מהנתון. אם מצב המים הטבעיים היה כזה קשה, איך בשנה שעברה קיבלנו כמו תמיד? איך לא אמרו?".

מה אתם בהלם? לא ידעתם שבצורת?

"ידענו שיש פחות גשם, אבל ידענו שההתפלה מכסה על זה. זה מה שהרשות שידרה - שיש מים כמה שרוצים בזכות ההתפלה ושאפשר להשתמש במלא מים, החקלאות שינתה את פניה לפי זה. אם היינו יודעים, היינו יכולים להיערך בשלבים. איך לא קידמו את משק המים יותר והגענו למצב הזה? איך לא הזמינו עוד מים מותפלים? הרי לא חסר לנו מים, נכון? הים התיכון לא מתייבש. צריך לפתח עוד את משק המים, אבל הייתה שאננות".

לפי לוי, הנעלם הגדול הוא לא הגשם - שבו החקלאים כבר מזמן לא תלויים, כאמור, אלא מפעל ההתפלה באשדוד, שעליו נכתב המון בעיתונים. מפעל בעייתי מאוד, שלא מספק את הכמות שהתחייב אליה ורחוק כפסע מקריסה. איתו, אפשר להסתדר עם עוד שנה שחונה - בלעדיו, קטסטרופה. אשדוד זה מפעל ההתפלה היחיד שהקימה המדינה ללא מכרז, דרך מקורות ייזום, והוא היחיד שעושה בעיות. ללמדך משהו.

"זו הבעיה. צריך להקים עוד מפעלים", מסכם לוי. "כמו שבדיור עושים מסלולים מהירים, אפשר גם במים. החקלאי צריך להתמודד עם המחיר - לא עם הכמות, שצריכה להיות מובטחת". גם ברשות המים, אגב, משפילים עיניים במבוכה כשמדברים איתם על המפעל באשדוד.

"משרדי הממשלה מנהלים פוליטיקה של הסתרה", אומר אבו וילן, "וזה מסיבה פשוטה, הם מאמינים שלא יהיה קיצוץ, שירד גשם - אבל הסיכוי לזה הוא אפסי. הכול פרטץ'. למה לא הזרימו מים לכינרת ולנחלים? זה חוסר אחריות ולא רציני. איפה הייתם?".

לפני כשבועיים פורסם על ישיבה סוערת במועצת רשות המים, ועל קיצוץ של למעלה מ-50% בהקצאת המים לחקלאים. בינתיים הומתקה הגזירה והחקלאים (ברוב הארץ), שיודעים יפה מאוד לדפוק על השולחן, קיבלו פחות או יותר מה שקיבלו בשנים האחרונות, שזה כ-280 מיליון קוב מים - אבל תמונת הבצורת נשארה כשהייתה.

"אנחנו בבצורת, אין ספק", מודה גם דובי אמיתי, "אבל המדינה קיבלה החלטה פזיזה לקצץ דרמטית. לא ראוי לקצץ במערכת הארצית. כל הזמן דיברו איתנו על עודפים במערכת ההתפלה. כולם דיברו על המערכת הארצית וכמה שהיא לא תלויה בחסדי שמיים - רק בכיס העמוק של האוצר. המערכת הארצית היא פונקציה של עומק היד בכיס. באזורים המנותקים המצב שונה לגמרי. פה יש לי ביקורת קשה על המדינה - שם לא רק שקוצצנו - בגליל, בגולן ובסובב כינרת זה כבר אסון, עם קיצוץ של עשרות אחוזים. רק אנחנו סופגים את הנזק. לא אתם בבתים, הולכים לחוליה הכי חלשה ומקצצים לנו - הכול בגלל מחדלים של המדינה ורשות המים. בסכומים לא גבוהים יכלו לחבר אותנו - משרד התשתיות ורשות המים ישנים בעמידה. זו עמדתי".

מבחינת החקלאים, אין בעיה - שיתפילו וזהו. הם לא רואים את התמונה הכוללת, לא את הטבע, לא את המחיר שיגולגל בסוף גם על הצרכנים. ואם לא במחיר המים, אז במחיר המוצרים שצורכים את המים.

תגובת הרשות לטענות החקלאים מבטלת מעט, אבל עם היגיון: "ואם היינו אומרים להם לפני שנתיים, מה אז הם היו מסכימים לקצץ?". הבעיה, כך לפי הרשות, היא שאף אחד לא צפה ארבע (ואולי חמש) שנים רצופות של בצורת - תרחיש קיצוני למדי. לגבי ההזרמה לנחלים, מגיבים ברשות כי מדובר בפרויקט יקר מאוד, אבל הוא בשלבי תכנון ובדיקה.

"נתחיל קמפיין מאוד אגרסיבי"

צריכת המים הכוללת בישראל היא כ-2.2 מיליארד קוב מים, ממוצע הגשמים הרב שנתי הוא כ-1.3 מיליון קוב (שזו כמות המים שנאספים בפועל מתוך כ-7 מיליארד קוב שיורדים) - ועשו אתם את החשבון, ודאי כאשר בארבע השנים האחרונות יורד כמחצית מזה. את הגירעון משלימים עם 500 מיליון קוב מהתפלה ו-500 מיליון נוספים מהשבת מי קולחין, אולם הפער רק הולך וגדל, כמו בריביות על הלוואות שאתה כבר לא יכול לשלם.

המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כאמור. לא רק בזכות ההתפלה, אלא גם בזכות הרפורמה הכוללת במשק המים; תאגידי המים השקיעו בתשתיות (ההשקעות קפצו ב-400%-500%) והורידו את הפחת לרמה של 9%. בנוסף, 86% מהביוב שלנו ממוחזר. גם הציבור הישראלי ממושמע יחסית ויודע לחסוך במים - זה טבוע בנו.

נכון שהצריכה לנפש עלתה בשנים האחרונות בשיעור של כ-7% לרמה של כ-90 קוב לנפש, אבל זה עדיין נמוך ביחס לעולם ובתחילת השנה יעלה עוד קמפיין לחיסכון במים שינסה להוריד את הצריכה לרמה של 86 קוב לנפש. משק המים בישראל יעיל וזול לפי כל מדד שניתן לחשוב עליו - תשאלו גם את ה-OECD (תעריפי המים ירדו ריאלית מאז 2009).

"הייתי בטוח שארובות השמיים ייפתחו לקראתי, לכבוד המינוי, אבל זה לא קרה", אומר ראש רשות המים גיורא שחם שמונה לתפקיד לפני שלושה חודשים. "חוסר הוודאות היחיד - וגם הוא לא ברמה של דרמה או מלחמה - זה האם מה שאנחנו חווים עכשיו הם סימנים של שינוי מגמה או שיש פה מחזוריות סטטיסטית. לפי המחקרים יש מגמה של התייבשות - ואני האחרון שחולק על מחקרים ונתונים - אבל כשלוקחים סדרת גשמים מאז שהתחילו למדוד גשם במרחב שלנו, 100 שנה, מסתבר שהיו כבר פעמיים של רצף נדיר כזה של חמש שנות בצורת רצופות: בשנות ה-30 ובשנים 1961-1956. זה עושה את האירוע להסתברות של אחד לחמישים שנה. נדיר אומנם, אבל אירוע. עולה השאלה האסטרטגית, האם להתכונן לאירוע של אחד לחמישים שנה?".

אבל בבסיס תיאוריית ההתחממות עומדת האמונה שהקצב מתגבר.

"זו שאלת עשרה מיליארד הדולר. זו אי הוודאות - איך מתמודדים עם הסיכון. לומר שהולכים למחזור כזה כל עשר שנים ולא כל חמישים זו החלטה הרת גורל. אני לא חושב שצריכים להגיע אליה כרגע, ובכל מקרה, תעדוף של מים על דברים כמו בריאות או חינוך זו לא שאלה בתחום האחריות של רשות המים. הממשלה צריכה להחליט".

מה עמדתך?

"שאנחנו צריכים לנשום עמוק. אסור לחצות את הקווים האדומים, אבל מצד שני אסור להשתולל עם ההתפלה. תראה, יש לנו היום 600 מיליון קוב מים מותפלים. תוך שנה וחצי נתחיל להקים מתקן של 200 מיליון קוב בגליל המערבי. זה 800 מיליון קוב. כלל האוכלוסייה צריכה בערך 800 מיליון קוב. גם לפי קצב הגידול האוכלוסייה אתה צריך להוסיף ייצור של 80 מיליון קוב כל חמש שנים. אפשר לעמוד בזה. המים הטבעיים ברובם, נכון לעכשיו, הם השלמה לצריכה עד שיגיע המתקן הבא".

אז אין מה לדאוג?

"לא אמרתי. כי בתנאי קיצון, כמו שעכשיו, אנחנו בקווים האדומים. אבל בוא ננשום עמוק ונחכה שיעבור. אם לא יעבור עוד שנה, שנה וחצי, אז נצטרך לראות. ההסתברות לעוד שנה כזו באמת מאוד נמוכה. אמרתי שצריך להיות זהירים עם פיתוח יתר של ההתפלה בגלל המצב המשברי. צריך לעשות הרבה דברים, אבל להיזהר מהחלטות שההשפעות שלהן יהיו יקרות מדי".

מה עם הזרמת מים לנחלים בצפון, למלא קצת את הבניאס?

"ממש לא. איך זה אפשרי? אתה יודע כמה זה יעלה? מילא להפיק, אבל להוליך - זה המון. זה אבסורד. צריך להבין שמשק המים זה נושאת מטוסים, לא אופנוע ים. זה משהו תשתיתי כבד, יקר, מורכב, ארוך טווח. אם הממשלה תחליט היום להוסיף מיליארד קוב התפלה זו החלטה שמשפיעה על המשק. אני אומר שלא צריך. יש מתקן התפלה בקנה, בואו נחכה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות: יש מאות קידוחים בארץ משנות ה-50 שהזדקנו, התפוקה ירדה וצריך לטפל בהם. יש תופעה של השנים האחרונות שבגלל ההתפלה הפסיקו לחסוך במים (גם המחיר ירד משיקולים פוליטיים) והצריכה קפצה ב-7%-6% - תחושה של רווחה.

"בקרוב נתחיל קמפיין מאוד אגרסיבי. לא ברמה של ישראל מתייבשת עם הפנים של רננה רז, אבל אם נצליח להוריד בחמישה-שישה קוב לנפש את הצריכה השנתית נחסוך 50 מיליון קוב, שזה חצי מתקן הפלה. אם ניכנס לקיצוצים בחקלאות, שבהזדמנות הזו יכולים לעבור לזנים מותאמים יותר וכך הלאה - יש הרבה מה לעשות בתנאי המשבר הנוכחי. אם נאיץ את בניית המאגרים להשבת קולחין. יש שם חוסר של 50-40 מיליון קוב אגירה - זה ייתן רווחה ואמינות אספקה לחקלאות. אפשר לנצל את המשבר כדי להיערך לשנים הבאות".

ולגבי הנחלים והכינרת - זה בידי שמיים?

"כן. אנחנו מכינים אופציה כדי להזרים במוביל - להפוך לו את הכיוון ולשאוב מים עד קו פרשת המים ולהזרים 60-50 מיליון קוב לכינרת, זה בגלל ההתחייבויות לירדנים. אם השנה תהיה שחונה היא תגיע לקו השחור שלה".

וזה כבר השלכות אקולוגיות עמוקות.

"כן, צריך לרענן אותה. זה דבר שנעשה כנראה. אולי נזרים 70 מיליון קוב או משהו כזה. הנושא הסביבתי מאוד חשוב: צריך להשאיר את הארץ ירוקה".

"יש שינוי סיסטמתי בגשמים"

מגיעים לטבריה והיא מכוערת ומדכדכת כמו תמיד, בטח על רקע הנוף הצהוב. איזו רשלנות פושעת זו הטבריה הזאת, אפשר להשתגע: לקחו פנינה והרסו אותה. גבב לא ברור של בניינים חסרי חן. התחושות הלא נעימות מתגברות כשאנחנו יורדים לכינרת, שנראית קטנה ועצובה מתמיד.

מאחורי הבריכה של מלון רימונים גלי כינרת נמצאת עמדת המדידה והניטור של רשות המים. סרגלי המדידה כולם מחוץ למים, וקו המים הולך ומתרחק מביקור לביקור; כשאתה מחפש לראות את המחסור - זה כל מה שאתה צריך לראות. הכול ריק. ועצוב. אנחנו פוגשים את תום קבליק, הידרולוג של הרשות, שמראה לנו את תחנת המדידה - בודקה קטנה שנראית יותר כמו שובך ובתוכה מכשירים. על קו המים קצף דוחה למראה. יהושע גולדמן מבית זרע שעובד כמציל המלון נותן פרספקטיבה רוחנית יותר למצב: אנחנו פגענו בטבע ובכינרת במיוחד עם סכר דגניה - והטבע פוגע בנו חזרה. ככה זה, אומר גולדמן המציל הרוחני והבטל מעבודה (המלון ריק): חשבנו שאנחנו יותר חכמים מהטבע, והוא הראה לנו מה זה. מה שהתחיל בים המלח הגיע גם לכינרת.

ד"ר עמיר גבעתי, ראש תחום מים עיליים (כלומר, כל מה שזורם) ברשות המים, סבלני הרבה פחות מאשר הבוס החדש שלו: "תמיד היו שנות בצורת, אבל הנקודה החשובה היא שבעשרים השנה האחרונות יש שינוי בקצב ובמגמה. דברים שלא קרו מאז שהתחילו לרשום את היסטוריית המים בישראל. יש שינוי סיסטמתי בגשמים. אני טוען שזה לא מחזורי. תנועות הרוחות - הסירקולציה הגלובלית - משתנה. כל עוד ההתחממות לא תפסיק, התנועה לא תשתנה. מי שחושב שזה יסתדר מעצמו, טועה - זה לא. אי אפשר לסובב חזרה את כדור הארץ. העתיד שאני רואה מאוד-מאוד קודר. גלי חום. שריפות. יהיו הרבה מקומות שקשה לחיות בהם אלא אם כן האדם יתכונן ויסתגל - לבנות עוד מתקני התפלה ותשתית. להאריך את המוביל עד החולה וראש פינה.

"אם לא נעשה, לא תהיה שם חקלאות ולא יהיו שם קיאקים. האזור הזה לא יכול להכיל את הביקושים שלו. ואם הכינרת תמליח - מה נשאיר לדורות הבאים? תראה מה עשינו לים המלח. זה מה שאנחנו רוצים להוריש לילדינו? המדינה צריכה לשמור על מקורות המים ולדאוג לטבע ואי אפשר לחכות שיהיה בסדר, כי לא יהיה בסדר.

"כל מי שנמצא באזור הים התיכון מבין שיש יותר התאיידות, שמשטר הגשמים משתנה. האזור שלנו הולך להיפגע - כבר נפגע. תראה מה קורה בסוריה וירדן. מי שלא ייערך היום ימצא את עצמו בבעיה. ההתפלה מצילה אותנו, אבל חייבים לשמור על מקורות המים הטבעיים ועל העתודות. אסור להסתמך על מקור אחד: אם מי הים יחלחלו למי התהום ולכינרת - זה אסון".

מה המקום של הגיאופוליטיקה במחסור? סוריה ולבנון לא חוסמות את הנחלים? ויש גם את עזה וירדן.

"ההסכמים מקוימים. היה חשש שסוריה ולבנון ינצלו את המצב לרעה, אבל הן לא עושות את זה. זו לא הסיבה למחסור".

אתה אומר לי שיש משהו שאי אפשר להאשים בו את הערבים? ומה עם הרשות?

"זה אקוויפר ההר - וגם שם: עם הרשות יש הסכם מסודר, ועדת מים משותפת. זה הדבר הפחות או יותר יחיד שנותר מהסכם אוסלו - שקובע כמה כל אחד יכול להפיק. אף אחד לא יכול להאשים את זה. הסיבה היא טבעית לגמרי. כך גם עם ירדן - יש חלוקה קפדנית שנשמרת. המים הוא אחד מהנושאים החשובים בהסכם השלום".

המחיר לצרכן אינו חזות הכול

מהכינרת אנחנו נוסעים לסכר דגניה, שחוסם את יציאת המים מהכינרת דרומה. מאחוריו חוף רחב, אדמה חרבה שפעם הייתה קרקעית הים - הצדפים עוד שם - ואנחנו הולכים דרך ארוכה אל קו המים. היא עדיין יפה, הכינרת, אבל לא נעים להביט בה. צינור שאיבה ישן שפעם היה עמוק במים עומד עכשיו באמצע האדמה. הוא כבר לא ישאב כלום. אנחנו ממשיכים אל מאחורי קבוצת כינרת, שם מתחיל נהר הירדן הדרומי בשני צינורות לא מרשימים במיוחד שניצבים מאחורי מתקן לטיהור שפכים שבלב חורשה שהוסבה, כמו הרבה חורשות ארצישראליות, למחראה מאולתרת. מפה יזרום הירדן עד לים המלח. קצת מדכא לחשוב שהירדן הדרומי, כמו הירקון, נחל התנינים ועוד, לא "אמיתיים". המים שזורמים בהם אינם טבעיים.

בעיניי, מדינה עשירה (יחסית) כמו ישראל, עם תל"ג של כמעט 40 אלף דולר, יכולה להרשות לעצמה להשקיע כסף כדי לייצר עוד מים ולא לתת לחוצות המדינה להתייבש - וזה כולל חקלאות וגינון ומה לא. אני לא טוען שצריך לבזבז בלי הכרה, אבל העלות שווה את זה. מה גם שבאזור שאתה לא מגדל בו, תהליך המידבור מואץ. אם לא נשקיע היום, מחרתיים יהיה קשה פי כמה. השיקול הזה גובר לדעתי על השיקול הכי חשוב היום בישראל - המחיר לצרכן, שהוא חזות הכול - אבל יש דברים שחשובים יותר מעוד כמה שקלים בחשבון: כמו מה שאתה רואה בעין. האם אנחנו רוצים לגור במדינה כעורה, צהובה, סחופת קוצים ודרדרים? הרי כולנו עשויים מים, מבחוץ ומבפנים, והנזקים לנפש הישראלית מלגור במדבר עולים על התועלת של החיסכון הקטן בחשבון הדו-חודשי (שעכשיו זול במיוחד ביחס לעולם).

אז נסיים את המסע אל ישראל המיובשת בנקודת ההתפלה, כלומר ההתחלה: המפעל הגדול בסוגו בעולם הנמצא בשורק. אני אוהב מפעלים עד מאוד ואת מפעל ההתפלה בשורק אהבתי במיוחד; מפעל יפה, חדש-דנדש, שמתפיל בשיטת "אוסמוזה הפוכה" - שזה בקיצור, להעביר מים בלחץ דרך ממברנות ("טיפול ממברנלי" בז'רגון המקצועי) שמסננות החוצה את כל מה שלא צריך.

להבדיל ממפעלי תעשייה "רגילים", בשורק שקט ורגוע. למרות הגודל, עובדים פה רק עשרים אנשים. אתה פוסע במפעל - והדממה כמעט מוחלטת. בחדר הממברנות הענקי יש קצת רעש תעשייתי מענג שנוצר מהלחץ האדיר של 70 אטמוספרות שבו עוברים המים דרך הממברנות, אבל זהו. אין אבק, אין משאיות עמוסות שיוצאות ונכנסות, אין מלגזות, אין מצרים או סחורה שרואים בעין. מלבד, כמובן, עשרות הבריכות שמאחת לשנייה עוברים המים בשלבי הטיהור הראשוני.

בחלקן יש דגים שהצליחו להסתנן והם שוחים להנאתם בבריכות, עד שירוקנו אותן. אתה הולך במפעל וכמעט כל מה שאתה שומע זה מים זורמים, מפכפכים ומבעבעים. ממש מפעל זן. 150 מיליון קוב מייצר המפעל היפה הזה בשנה. 2 מיליארד קוב הותפלו בארבע השנים האחרונות סך הכול. בלעדיהם, אומרים המומחים, יכול מאוד להיות שהיינו פותחים את הברז וכלום לא היה יוצא.

הייתי יכול להסתובב במפעל הזה עוד שעות. להסתובב? יכולתי להישאר לגור בו, לעזאזל, ואפילו לא היה אכפת לי לחבוש את קסדת הפלסטיק המצחיקה הזו כל היום.