שר האוצר כחלון, תוריד את המסים לעשירונים העליונים

1. אז מה עושים עם כל העודפים הללו? עמירם ברקת חשף אתמול ב"גלובס" שעודפי הגבייה מגיעים כבר ל-16 מיליארד שקל, ויהיו כמובן לא מעט קופצים עליהם. אז לפני שכולם קופצים עם דרישות תקציביות, חשוב מאוד להדגיש: לא מדובר בעודפים בתקציב, כלומר, המצב הוא לא שיש לישראל יותר הכנסות מהוצאות. לא, יש לה עדיין יותר הוצאות מהכנסות. מה שקרה הוא שגביית המסים עלתה על התחזית, בעיקר בגלל שני אירועים בעלי אופי חד-פעמי: האקזיט של מובילאיי ומבצע חברות הארנק, שהצליח הרבה מעבר לתחזיות. עודפי הגבייה האלה לא הביאו למצב של עודף תקציבי. אנחנו עדיין בגירעון תקציבי, אף שהוא בשליטה ואף נמצא בירידה בשנה האחרונה. בתקציב לשנת 2017, תוכנן גירעון שנתי בסך 36.6 מיליארד שקל, שהם 2.9% מהתמ"ג, וכרגע הגירעון המצטבר ב-12 החודשים האחרונים עומד על 1.9% מהתמ"ג, לא מעט הודות לאתם עודפי גבייה.

לכולם ברור שגירעון גבוה מגדיל את הנטל על הדורות הבאים, כמוהו כאוברדראפט שהממשלות הקודמות יצרו על חשבון הוצאות מוגזם, בין שאלה הוצאות על ביטחון ובין שאלה הוצאות על חינוך, רווחה או כל הוצאה תקציבית אחרת, גם אם מדובר בהפחתות מסים. הרי בסופו של דבר אוברדראפט מוגזם, יותר מהסביר, צריך לסגור מתישהו, וזה תמיד יבוא על חשבון הדורות הבאים, לא על חשבון מי שלקח אותו כרגע. לכן כל החגיגה הזאת סביב השאלה מה עושים עם העודפים היא במידה מסוימת אשליה. אין ממש עודפים, וגם אם יש עודפי גבייה, השאלה היא אם אכן צריכים להשתמש בהם להוצאות או פשוט לצמצם בעזרתם את האוברדראפט.

 משלמי המסים הפראיירים של ישראל

2. למרות הדברים, יש מקום להפחתת מסים, אבל להפחתת מסים מאוד ספציפית, שכבר כתבתי עליה בעבר וניתן יהיה ליהנות מפירותיה ארוכי הטווח - הפחתה במיסוי הישיר לעשירונים העליונים, שמכונים בטעות "עשירים", אף שמדובר לרוב במעמד ביניים קלאסי.

גם ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה ולשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר, תומך בכך. במאמר שכתב לאחרונה בנושא הוא מתאר את מצב המס התאגידי ואת מצב המס של יחידים כרגע: "מס החברות, שעמד בעבר על 36% והיה בין הגבוהים בעולם, הופחת בהדרגה במהלך 15 השנים האחרונות ויעמוד מ-2018 על 23%, קרוב לממוצע במדינות OECD. גם המס הממוצע המוטל על עבודה בישראל (תשלומי מס הכנסה ותשלומי ביטוח לאומי של עובדים ומעסיקים) אינו גבוה בהשוואה בינלאומית, ונמוך בהרבה מהרמות שהיו נהוגות בעבר.

אולם כל הפחתות המסים על עבודה בשני העשורים האחרונים התרכזו בהכנסות הנמוכות והבינוניות. המס השולי על יחידים, העומד כיום על 50%, זהה לרמתו לפני שני עשורים וגבוה ביחס לרוב המדינות המתקדמות. בארה"ב, שיעור המס הפדרלי עומד על 39.6%, וב-50 המדינות של ארה"ב המס הנהוג הוא בין 0% ל-11% (כך שהמס הכולל הוא בין 39.6% ל-50.6%). כעת מתוכננת רפורמה שתפחית את המס הפדרלי ל-35% (כך שהמס הכולל יהיה בין 35% ל-46%). בבריטניה הופחת המס השולי לפני כמה שנים מ-50% ל-45%, למרות המאמץ העצום להפחתת הגירעון התקציבי".

המסקנה של שראל היא חד-משמעית: "בהשוואות בינלאומיות נמצא ששיעור המס הישיר המשולם על ידי העשירון העליון, יחסית למס המשולם על ידי יתר העשירונים, גבוה בישראל באופן מיוחד, מעל ומעבר למקובל במדינות מתקדמות אחרות".

שראל גם מונה את התוצאות השליליות של המיסוי הגבוה, ואני מסכים איתו לחלוטין:

"הרמה הגבוהה של המס השולי מייצרת כמה תמריצים שליליים, בעלי השלכות מזיקות על רווחה, צמיחה, יעילות, עלייה, ורכישת הון אנושי".

"מס שולי גבוה מייצר כדאיות של יחידים להתאגד כחברה. מ-2018, מס החברות יעמוד על 23% והמס 'עד הבית' (כולל דיבידנדים מחולקים) יעמוד על 48.4%. כלומר, יחיד המתאגד כחברה ישלם מס נמוך יותר גם בהנחה (מחמירה מאוד) שיחלק מיד (כדיבידנדים) את כל רווחי החברה".

"מס שולי יקטין את הכדאיות של רכישת השכלה גבוהה, של יזמות, של מאמץ ושל לקיחת סיכונים".

"מס שולי גבוה מגדיל את הפער בהכנסות נטו של שכירים בעלי פוטנציאל השתכרות גבוה (בהיי-טק, ברפואה, ובמקצועות יוקרתיים נוספים) בין מדינות אחרות (ובראשן ארה"ב) לישראל. צעירים מוכשרים בעלי מקצועות אלה הם האנשים הניידים והגמישים ביותר, ועשויים בקלות לבחור לעבוד בעמק הסיליקון על פני הרצליה".

אפשר להוסיף לדברי שראל דבר נוסף, המשתלב בגורם השלישי שהוא מנה: תסכול. התחושה שיש שכבה מצומצמת מאוד בישראל, שאני קורא לה משלמי המסים הפראיירים, בדרך כלל מעשירון 8 עד 10, שנטל המסים נופל ברובו על כתפיהם. תסכול מוביל לתוצאה ששראל דיבר עליה: ניידות.

שראל גם שולל את האפשרות שהורדת המס תפגע באופן טבעי בהכנסות המדינה ממסים, שהרי השכבה הזאת, כאמור, משלמת את מרבית המסים הישירים בישראל.

"על רקע גמישות ההתנהגות הגבוהה יחסית של משלמי המס השולי (יותר השקעות בהון אנושי, יותר לקיחת סיכונים ויזמות, יותר עלייה, פחות ירידה, פחות התאגדות כחברה ויותר מאמץ), קיים סיכוי סביר מאוד שהפחתה מתונה של המס השולי על יחידים (למשל מ-50% ל-45%) לא יפגע כלל בהכנסות המדינה ממסים, אך מנגד יתרום לצמיחה, לעלייה ולרווחה".

אז מדוע זה לא קורה? טוב, זה פשוט: כי הפחתה כזאת תיראה כהטבה נוספת לעשירים. אבל זה בדיוק העניין - לא מדובר בעשירים שיש להם תכנוני מס חוצי גבולות. "בעבר, בזמן שתוכננו הרפורמות להפחתת המיסוי על עבודה, תוכננה גם הפחתת המס השולי", אומר שראל. "כך, ברפורמת רבינוביץ (2003) הוחלט על מתווה להפחתה הדרגתית של המס השולי מ-50% ל-44%.

ב-2009 אף הוחלט להפחיתו ל-39%. אולם מסיבות פוליטיות ובגלל 'הנראות הלא-חברתית', פעם אחר פעם נרתעו הממשלות ושרי האוצר מהפחתתו. נטייה זו של נבחרי ציבור להימנע מצעד נכון וראוי, בגלל חשש ל'נראות', אינו מקדם את רווחת הציבור".

שראל צודק: למעמד הביניים מגיע מס שולי נמוך יותר. זה לא רק צודק, זה גם חכם, ולא יביא לשום הוצאה תקציבית, אלא יתרום לצמיחה, בניגוד לכל המתנפלים למיניהם על ה"עודפים".

eli@globes.co.il