לא רק האירו: המשבר החדש של האיחוד האירופי

כשהם חובשים פאות כחולות ולובשים חולצות עם כוכבים זהובים בדוגמת דגל האיחוד האירופי, התכנסו השבוע (ג') בבוקר כמה פעילים פרו-אירופיים ברחבה שלמרגלות הפרלמנט הגרמני בלב ברלין. קבוצה קטנה של שוטרים השגיחה עליהם ותיירים סקרנים התקבצו מסביב, בעוד הפעילים צעקו בצרפתית "תחי אירופה" והניפו כרזה גדולה שעליה נכתב שם הארגון שלהם - "Pulse of Europe". "באנו להזכיר לפוליטיקאים שרוב הציבור בעד אירופה מאוחדת", אמר רומן, צעיר גרמני שהגיע מהעיר לוראך בדרום-מערב המדינה כדי להשתתף בהפגנה המצומצמת, "אנחנו חלק מתנועה עממית שהתחילה בדצמבר האחרון, שמטרתה להראות באופן פומבי את התמיכה באיחוד האירופי".

ספק אם הפוליטיקאים הגרמנים צריכים תזכורת. גרמניה היא המגרש הביתי להפגנות תמיכה באיחוד האירופי, ותושבי המדינה נמצאים באופן עקבי בראש סקרי ה"אירו-ברומטר" האירופיים שבודקים עד כמה תושבי היבשת מגדירים עצמם כאזרחים אירופיים (ממוצע אירופי: 68%) וכמה מהם אופטימיים באשר לעתיד האיחוד (ממוצע: 56%). גבוה מעל החבורה הקטנה, על ארבעה צריחי בניין הרייכסטאג, שהצתתו סימנה את תחילתה של התקופה החשוכה בהיסטוריה האירופית שאותה נועד האיחוד לרפא, התנוססו ברוח ארבעה דגלים: שלושה דגלי גרמניה ודגל האיחוד, שווים בגודלם.

אך בעוד גרמניה אולי "מצאה את עצמה" מבחינה לאומית כחלק מהאיחוד האירופי, חלק הולך וגדל מהציבור ביתר 27 מדינות האיחוד משמיע קולות אחרים. בזה אחר זה הביעו בשנה האחרונה הבוחרים במדינות רבות - ממזרח אירופה ועד מערבה - תמיכה במפלגות הדורשות להגביל את הסמכות של בריסל ולהחליש את האיחוד האירופי, במיוחד סביב נושא קבלת פליטים ומבקשי מקלט. בבריטניה ייעלם בקרוב דגל האיחוד האירופי כליל, ובכמה ממדינות מרכז אירופה הוא הפך למטרה לחצי הפוליטיקאים. דווקא כאשר מסתמן שמשבר האירו הולך ונפתר (ראו מסגרת), נקלע האיחוד האירופי למשבר חדש.

לא גל חולף

במאי, לאחר בחירתו של עמנואל מקרון הפרו-אירופי לנשיאות צרפת ותבוסתה של מועמדת הימין הקיצוני מרין לה-פן, עוד קיוו בבריסל כי הגל האנטי-אירופי, שהגיע לשיאו בהחלטת הבריטים לפרוש מהאיחוד בעקבות תוצאות משאל העם ב-2016, שכך. אולם מיד לאחר מכן התרחשה סדרת אירועים שהמחישה כי מדובר בזרם עמוק בציבור האירופי, ולא בגל חולף.

בהונגריה, ממשלת המרכז-ימין בראשות ויקטור אורבן ממפלגת "פידס" הכריזה מלחמה על תוכנית הנציבות האירופית ליישב מחדש פליטים ומבקשי מקלט בכל מדינות האיחוד (שהיא קוראת לה "תוכנית סורוס", על שמו של המיליארדר היהודי); בפולין, הממשלה החלה בניסיון לבצע רפורמה שתחליש את בתי המשפט, כשהיא מאשימה את האיחוד (ואת סורוס) בבחישה מאחורי הקלעים ובפעולות נגד העם הפולני; בגרמניה, הצליחה "אלטרנטיבה לגרמניה", מפלגה אירו-סקפטית המתנגדת להגירה, להיכנס לראשונה לפרלמנט; באוסטריה, הביעו הבוחרים תמיכה חד-משמעית במועמד הצעיר סבסטיאן קורץ, שלמרות עמדותיו הפרו-אירופיות הבטיח מאבק חסר פשרות בהגירה לאירופה והתנגדות לתוכנית הנציבות. שותפיו האפשריים לקואליציה, מפלגת החירות האוסטרית, שעמה פתח בשיחות קואליציוניות אתמול (ד'), קראו בעבר לאוסטריה לפרוש מהאיחוד. בצ'כיה, זכה השבוע המיליארדר אנדריי באביש ב-30% מקולות הבוחרים ושינה את התמונה הפוליטית במדינה, לאחר שקרא לאיחוד האירופי "להפסיק להתעסק בענייניה של צ'כיה".

"לומר את האמת, אין דרך שאנחנו יכולים להסביר את זה", אומר בצניעות דניאל גרוס, כלכלן גרמני העומד בראש מכון המחקר העצמאי CEPS) Centre for European Policy Studies) היושב בבריסל. לדבריו, "יש גל פופוליסטי שעובר על היבשת, שככל הנראה נובע מסיבות שונות במקומות שונים. אני יכול להסביר למה יש מפלגות פופוליסטיות כמו 'סיריזה" ביוון או 'חמשת הכוכבים' באיטליה - זה בגלל המשבר הכלכלי במדינות אלה; אני יכול גם להסביר למה 'מפלגת החירות האוסטרית' קיבלה תמיכה כה גבוהה או למה 'אלטרנטיבה לגרמניה' היא המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני - זה בגלל משבר הפליטים; אבל מה הסיבה לכך שמנהיג פופוליסטי כמו באביש סחף את הציבור בצ'כיה, שמשגשגת מבחינה כלכלית ושלא קיבלה אף פליט? קשה לי לומר".

תגובת נגד

גם אם קשה להסביר אותה, העלייה בתמיכה במפלגות אנטי-ממסדיות, מתנגדות להגירה ואירו-סקפטיות בהחלט קיימת. שני חוקרים מובילים בתחום, רונאלד אינגלהארט ופיפה נוריס, ערכו בשנה שעברה רשימה של כל המפלגות באירופה וניקדו אותן לפי "מדד פופוליזם", שהביא בחשבון נושאים כמו יחס למהגרים, עמדות כלפי ארגונים בינלאומיים, לאומיות ועוד. באופן כללי, בעולם האקדמי פופוליזם מוגדר כיום כשימוש ברטוריקה פשטנית לצורך הישגים פוליטיים קצרי טווח. לפי המאמר שפרסמו, התמיכה במפלגות פופוליסטיות זינקה פי שניים בעשורים האחרונים במדינות המערב, עוד לפני שהובאו בחשבון תוצאות סיבובי הבחירות האחרונות.

ההסבר של שני החוקרים, ששנוי במחלוקת בעולם האקדמי, הוא שמדובר בסוג של תגובת נגד ל"מהפכה השקטה" שלדבריהם מתרחשת באירופה מאז שנות ה-60. מהפכה זו כוללת מודעות רבה יותר לסוגיות של מין ומגדר, לאיכות הסביבה, לאמונה בערכים קוסמופוליטיים ובגבולות פתוחים, המחליפים לאומיות ישנה. חלק מהמפלגות שאותן בדקו, לעומת זאת, אומרות כי הגדרתן כ"פופוליסטיות" נועדה לדחוק אותן לשוליים ולהפחית ממשמעותן, וכי מהות המושג היא הקשבה לרצון העם, ולא ל"אליטות".

"גם אם קשה להסביר את התופעה הנוכחית ברמה כלל אירופית, מה שבטוח הוא שיש באירופה הרגשת נתק בין הציבור לבין המפלגות הפוליטיות המבוססות, שנתפסות כסוג של אליטה", אומרת סוזי דניסון, דירקטורית התחום הפוליטי במכון המחקר הפאן-אירופי EFCR (European Council on Foreign Relations). לדבריה, "מפלגות פופוליסטיות בימין ובשמאל מנצלות את הנתק הזה ביעילות רבה. המסר שחוזר ועולה הוא שהממסד לא חושב על האזרח הקטן. זה עוזר לגייס את מי שדוחים את הלגיטימיות של מוסדות בינלאומיים ומעדיפים את הסמכות הלאומית. לרוב, זה קשור גם לגבולות סגורים ולהגבלה על הגירה".

ואכן, המפלגות הנחשבות כפופוליסטיות קיבלו רוח גבית בשנתיים האחרונות בשל מדיניות הפליטים שהובילה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, ושאימץ ברמה מסוימת גם האיחוד כולו. עיקרה הוא מתן אפשרות למי שמצליח להגיע לאיחוד לבקש מקלט. "אלטרנטיבה לגרמניה", למשל, הצליחה לעבור את אחוז החסימה הגבוה בגרמניה (5%) בבחירות האחרונות רק אחרי שהוסיפה לאירו-סקפטיות שלה מדיניות נגד מהגרים, במיוחד מוסלמים.

קבוצת וישגראד

הסנטימנט הזה מובע בצורה החריפה ביותר על ידי מדינות "קבוצת וישגראד" - הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה. ראשי המדינות עורכים פגישות שנתיות (בפגישה האחרונה ביולי נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששיבח את הקשרים המצוינים בין מדינות אלו למדינת ישראל) ומתייחסים אל עצמם כגוש בעל השפעה בתוך האיחוד האירופי. למרות שהמדינות חלוקות לגבי שאלות כמו אימוץ מטבע (צ'כיה בעד האירו, הונגריה נגדו), מה שמשותף להן הוא הסלידה מהגירה, ובמיוחד מגל הפליטים של 2015. חלק מהבטחת הבחירות של באביש בצ'כיה, למשל, היה לסגור את הגבולות בפני פליטים. בהונגריה, אורבן הבטיח לעמוד לשמור על ה"הומוגניות האתנית" ולא לאפשר כניסת פליטים מוסלמים. סלובקיה הודיעה כבר בתחילת משבר הפליטים, בקיץ 2015, כי לא תקבל מוסלמים לשטחה.

ואולם בעיות האיחוד אינן רק עם מרכז אירופה. באיטליה, מפלגות פופוליסטיות, ביניהן "פורצה איטליה", "הליגה הצפונית" ו"חמשת הכוכבים" - שנוסדה לאחר המשבר הכלכלי וחלק מנציגיה קוראים למדינה לפרוש מגוש האירו - צפויות לזכות ברוב קולות הבוחרים בבחירות שיתקיימו באביב הקרוב. "זו גם תופעת לוואי של האיחוד - כשהדברים הולכים רע מאשימים את האיחוד, כשהדברים הולכים טוב, זה בזכות המדינה", מנתח גרוס את הדינמיקה של הרגשות הלאומיים בעידן האיחוד האירופי.

הוא סבור כי למרות שהפופוליזם האירו-סקפטי הוא "בעיה משמעותית", האיחוד יצליח להתגבר עליו. "הכיוון של האיחוד האירופי הוא תמיד לאינטגרציה עמוקה יותר, והוא צלח כבר משברים רבים, חמורים יותר", אומר גרוס. במחשבה שנייה, הוא מנסה בכל זאת להעניק הסבר מקיף לתוצאות האנטי-אירופיות במקומות שונים באירופה. "ייתכן שהאיחוד כבר הגיע לרמת אינטגרציה עמוקה כל כך, שציבור הבוחרים חושב שהוא יכול לבחור במי שהוא רוצה, כי גם אם תעלה לשלטון מפלגה אנטי-ממסדית שמתבטאת נגד בריסל, יש גבול למדיניות שאותה היא תוכל לאמץ. יש גבול ל'צעדים המשוגעים' שהיא תנקוט, בגלל שהאיחוד שולט בחלק גדול מהסמכויות הלאומיות. ייתכן שמה שקורה הוא שהבחירות הכלליות בקרב חברות האיחוד הופכות בהדרגה למה שהיו פעם הבחירות לפרלמנט האירופי - סוג של הצבעת מחאה".

בחזרה ברחבה שלמרגלות בניין הרייכסטאג, ההפגנה הקטנה מסתיימת וכמה תיירים מצלמים את עצמם על רקע הפרלמנט. ביניהם גם ז'ורז' ומאיטה, זוג צרפתי צעיר שגר כבר 12 שנים בלונדון. הם חלק מהדור האירופי החדש, שנוסע בין המדינות ללא צורך בדרכונים ומדבר בטלפונים הניידים באותו התעריף בכל מדינות אירופה. הם אומרים שאינם יודעים מה יהיה מצבם אחרי שבריטניה תפרוש מהאיחוד. "אנחנו לא ממש מתעניינים בפוליטיקה. אנחנו אמנם נהנים מהאיחוד האירופי, אבל לא מעורבים פוליטית. בבחירות בצרפת לא הצבענו למרות שיכולנו, ובמשאל על ה'ברקזיט' לא יכולנו להשתתף, למרות שרצינו. אולי האדישות שלנו היא הבעיה", הם אומרים.

 הגל הפופוליסטי באירופה