המהפכה נוסח ריבלין

דמוקרטיה על המוקד

בניגוד למה שחלק מאיתנו נוטים לחשוב, מהפכות לא מתרחשות כתוצאה מאירועים ספציפיים. מלחמת העולם הראשונה לא באמת פרצה בגלל רצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי, פרנץ פרדיננד; ובארץ, נראה שהאינתיפאדה השנייה הייתה קורית גם בלי שראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, יעלה להר הבית. המציאות מאוד מורכבת והפיכות ומהפכות לא קורות כתוצאה מאירוע בודד כלשהו, אלא בעקבות תהליכים שמבעבעים שנים מתחת לפני האדמה, עד שהם עולים ומתפרצים כלבה רותחת מהר געש.

גם רוחות ההפיכה שעליה דיבר השבוע נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, בכנסת כבר נושבות שנים. "כשלושה עשורים אחרי ההכרזה על ה'הפיכה החוקתית'... אנו עדים היום לרוחות של מהפכה או הפיכה שנייה. הפעם, שלטון הרוב - הוא השליט הבלעדי. במקום 'היקום השפיט', אנו מוצאים את ה'יקום הפוליטי'. ותחת המציאות שבה 'הכול שפיט', צומחת המציאות שבה 'הכול פוליטי'", נאם ריבלין.

הנשיא צודק גם במה שלא אמר מפורשות, אך ברור שהתכוון אליו, ויותר נכון אליהם. לראש הממשלה, בנימין נתניהו; לשר הביטחון, אביגדור ליברמן; לשר החינוך, נפתלי בנט; לשרת המשפטים, איילת שקד, ולחבריהם לשלטון הימין הנוכחי, יש אחריות גדולה לפגיעה במערכת המשפט ולכך שהכול הפך, כדברי ריבלין, להיות פוליטי. אבל הירידה במעמד בית-המשפט העליון ומערכת המשפט בכלל, וההיחלשות של הדמוקרטיה הישראלית שעליהן הצביע בצדק נשיא המדינה, נובעים מתהליכי עומק בחברה, לא פחות מאשר בגלל מעשים של הממשלה המכהנת.

אחד התהליכים הללו הוא דמוגרפי-חברתי. במדינה שבה הולך וגדל שיעור הציבור החרדי שהממשלה מאפשרת לו להתקיים תוך ניכור למוסדות השלטון ומערכת המשפט, תוך השתמטות מהצבא, ואי-נטילת חלק פעיל בשוק העבודה, ותוך התייחסות מפלה אל נשים, ברור שהדבר יביא לפגיעה במערכת המשפט, בלגיטימציה שלה, ובמעמדה. במדינה שבה יש יותר ויותר ערבים ומיעוטים אחרים, שאינם מזדהים עם האופן שבו ההנהגה הציונית והמוסדות שלה, ובהם מערכת המשפט, פועלים, ברור שתהיה ירידה באמון במערכת המשפט ופגיעה בדמוקרטיה.

תהליך אחר הוא התהליך המדיני, וליתר דיוק, היעדרו של תהליך מדיני. הנשיא ריבלין הוא מתנגד גדול לפתרון שעדיין מקובל על רוב הציבור הישראלי, וגם על רוב חברי-הכנסת - של "שתי מדינות לשני עמים". אבל ריבלין כנראה אינו מביא בחשבון שאחד המחירים של השליטה הנמשכת בעם אחר, של היעדר אופק מדיני ותקווה לשלום, הוא פגיעה בדמוקרטיה ופגיעה במערכת המשפט של אותה דמוקרטיה. מערכת שנאלצת פעם אחר פעם, לספק לגיטימציה משפטית לשלטון הכיבוש. וכאשר היא מבקרת אותו, כמו במקרה של יישובי עמונה, בית-אל ואחרים, היא חוטפת מתקפות נוקבות של חלקים בציבור ובשלטון.

הנשיא ריבלין צודק בביקורת שלו על ראש הממשלה נתניהו ועל חבריו לממשלה. אבל כדאי שגם יביא בחשבון שרוחות ההפיכה האנטי-דמוקרטית שעליהן הוא דיבר השבוע, לא היו יכולות לנשב בכאלה קלות ועוצמה ללא אותם תהליכי עומק אנטי-דמוקרטיים בחברה שלנו, שנמשכים כבר שנים.

התרומה של נאור למלחמה בשחיתות

השופטת מרים נאור, נשיאת בית-המשפט העליון שפרשה היום לגמלאות, כתבה לאורך הקריירה השיפוטית המפוארת שלה פסקי-דין חשובים רבים. בשונה מהשופטים חיים כהן או אדמונד לוי זיכרונם-לברכה למשל, נאור כמעט שלא מצאה את עצמה בדעת מיעוט. ברוב המקרים, עמדתה של נאור הייתה כדעת רוב חבריה להרכב השיפוט. אבל פסק-דין אחד, שיכול ללמד הרבה דברים טובים על נאור, היא מצאה את לבד. מדובר היה בפסק-הדין בערעור שהוגש לעליון בפרשת שמעון שבס. שבס, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת יצחק רבין הואשם במירמה ובהפרת אמונים בגין מעורבותו בקידום עסקיהם של מקורביו. שבס הורשע בביהמ"ש המחוזי על-ידי השופט אדמונד לוי. ואולם, בפסק-הדין בערעור קבעה דעת הרוב בעליון כי יש לזכות את שבס מהאישומים שיוחסו לו. רק נאור סברה בדעת מיעוט כי יש להרשיע את שבס באחת הפרשיות שבהן הואשם. נאור אימצה את הממצאים העובדתיים של השופט לוי והגיעה למסקנה כי מעשיו של שבס חמורים דיים כדי לגבש את היסוד ההתנהגותי של עבירת המירמה והפרת אמונים. באותו פסק-דין, נאור עמדה על כך ששבס פעל בניגוד אינטרסים מובהק ושמערכת היחסים הכספית עם אותם האנשים להם סייע מקנה למעשיו ממד של שחיתות.

למרבה המזל, דעתה של נאור, שלא התקבלה בפסה"ד בערעור, התקבלה מאוחר יותר כשהוחלט לקיים הליך מיוחד של דיון נוסף בתיק שבס בפני הרכב מורחב של 9 שופטים בביהמ"ש העליון. בדיון הנוסף, הורשע שבס ברוב של 8 שופטים, בהם נאור, נגד דעת יחיד של השופט אליהו מצא. בפסה"ד החשוב הזה שירטט ביהמ"ש העליון גם את יסודותיה של עבירת המירמה והפרת אמונים. אותה עבירה שבה הורשע, בין היתר, רה"מ לשעבר, אהוד אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות, ושבה, בין היתר, חשוד גם רה"מ המכהן, בנימין נתניהו.

כשנתניהו רוצה, יש לו זמן

דוברת המשטרה, מירב לפידות, הכחישה אתמול את הפרסומים לפיהם על המשטרה לתאם עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מועד לחקירתו ביחידת להב 433 בפרשות 1000 ו-2000. "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם לשכתו ומתאמים לוח-זמנים. צריך לזכור שראש הממשלה הוא איש עסוק, יש לו מדינה לנהל, ואנחנו מודעים לזה", אמרה הדוברת.

ואכן, ראש הממשלה הוא אדם מאוד עסוק. אבל נתניהו כבר הוכיח שכשהוא רוצה הוא יודע היטב איך לפנות לעצמו זמן מניהול ענייני המדינה לצורך השתתפות בהליכים משפטיים. רק לאחרונה הטריח נתניהו את עצמו (ואת יועציו, מאבטחיו ורעייתו) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כדי להעיד במשך שעה ארוכה בתביעת הדיבה שהוא ניהל נגד העיתונאי יגאל סרנה. אם כדי לבוא חשבון עם עיתונאי שפרסם נגדו דיבה בפייסבוק יש לנתניהו פנאי, הוא בטח יכול למצוא זמן כדי להגיע למשטרה ולהילחם על חפותו, על שמו הטוב, ועל עתידו.