מלחמה: העבודה נגד החיים

כשבוחנים את יכולתם של עובדים לשלב בין העבודה לחיים הפרטיים, אפשר להסתכל בסקר החברתי של הלמ"ס, שפורסם השבוע, ולגלות תמונה פסימית: 36% מהמועסקים מתקשים לתפקד במשפחה בגלל מחויבותם לעבודה, נתון העולה לשיעור של 44%בגיל 44-35. איפה טעינו?

מלחמה: העבודה נגד החיים האישיים

רוב האנשים מתייחסים לעבודה ולחיים שמחוצה לה כאל שתי ישויות נפרדות. העבודה - החלק שבו עושים מה שצריך, לעתים בסבל, והוא רק שלב בדרך ל"חיים האמיתיים", שמצויים ב"הולד" ("כשאפרוש, אוכל סוף סוף לעשות מה שאני רוצה, לטייל בעולם, להשקיע במשפחה, ליהנות מהחיים"). בזמן ההמתנה ל"חיים האמיתיים" מאבדים רבים את מיטב שנותיהם תוך ריצה סיזיפית, לחוצה ועצבנית (חלקם מאבדים בדרך גם את חייהם).

בכל הנוגע לישות העבודה, אנשים נוטים לתפוס את המצב כמאולץ ובלתי נשלט - מה שהם מחויבים לעשות, ולא מבחירה חופשית. אם סובלים או חשים בלחץ רב, אפשר לטפל בסימפטומים, למשל לסגל טכניקות לניהול זמן. אולם במקום לטפל בבעיה על ידי משככי כאבים, למה לא לנקוט רפואה מונעת?

לשם כך יש לשכוח מהרעיון שלפיו אין השליטה בידי העובד, ולהשיבה לידיו. שליטה על בחירותיו, ועל הדרך שבה יתנהלו חייו.

שלב הרפואה המונעת: מנפצים את הפנטזיה

במסגרת הגישה הזו מונעים את היווצרות הבעיה מלכתחילה. לא מתגלגלים במקרה בין מצבים ועבודות, בתקווה נצחית להגיע לרגע שבו אפשר יהיה "להתחיל לחיות", אלא מחליטים מלכתחילה מה להקריב, ועל מה לא מוותרים. כשבוחרים מקצוע, מביאים אילוצים אלה בחשבון, ולא כפי שעושים זאת בדרך כלל בגיל בחירת המקצוע, כלומר לא בצורת פנטזיה.

הפנטזיה של תקופת בחירת המקצוע משמעה - הכול ורוד: המקצוע המיוחל מרתק, מכניס, מספק ומשתלב עם שאר תחומי החיים. השוק לא מוצף, המעסיקים שואפים להשקיע בעובדים, כל עובד חדש מתקבל בזרועות פתוחות, והשעות הנוספות מתגמלות.

שנים לאחר מכן מתנפצת הפנטזיה. הבחירה הופכת שחורה, והצבע הוורוד שמור לשעות הפנאי. לפתע מגלים שהשוק מוצף בתמימים כמותנו, שהשכר נמוך במשך זמן רב, ושהמעסיק רק מחפש דרכים לנצל אותנו ככל האפשר.

כל הדרכים מובילות לתחילת הדרך: בחירה מושכלת

אז מה עושים? פוקחים עיניים לרווחה, מוקדם ככל האפשר. חוקרים על מקצועות שונים, למדים על חסרונותיהם ולא רק על יתרונותיהם, עורכים תיעדוף מפורט, ויוצרים תכנית לפיתוח הקריירה לטווח הארוך. בתכנית מתייחסים גם לנושאים נוספים שחשובים לנו, ובוחנים כיצד משתלבים הרצונות השונים, והיכן אין מנוס מפשרה. ואם פשרה אינה מתקבלת על הדעת - מבססים כבר בגיל צעיר מערך תמיכה שיסייע בהתמודדות עם דרישות שאי אפשר להתפשר עליהן.

למשל, רופאה לעתיד: ברור לה שבעשר השנים הראשונות תצטרך להשקיע ללא הרף בלמידה, אך היא מאוד רוצה להיות אמא צעירה, ולא מוכנה לוותר על אף אחת משתי השאיפות הללו. הפתרון, אם כך, יהיה מציאת כלים תומכים שיאפשרו לה להגשימן. אולי תקריב שאיפות אחרות, כמעבר למושב מרוחק, שיוחלף במגורים צמודים להוריה, שיסייעו לה להגשים את שתי שאיפותיה הראשונות.

לרדת מהר האלוהות ולטפל בחרדות

בשלב שבו כבר עוסקים במקצוע עצמו רבים טוענים כי אף שבחרו לפי סדרי העדיפויות המוגדרים ופועלים לפיהם, בגלל הדרישה להיות זמינים כל הזמן, הם אינם מספיקים דבר. "ומה יקרה אם אפספס שיחה קריטית, או מייל דחוף?"

לאלה מומלץ לעבור לשלב השני בתהליך "הריפוי" המטאפורי: חיזוק מערכת החיסון. לעתים מדובר באנשים חרדי החמצה, שבטוחים שהעולם ייחרב אם לא יגיבו מיד לכל פנייה, וחשים חובה להיות מחוברים כל הזמן, כדי לדעת. אם לא ידעו, יקרה משהו רע (כפיטורים).

כדי שיוכלו לנשום, עליהם לעצור ולהיזכר בכל הפעמים שבהן, בשל אילוצים שונים, באמת לא היו זמינים (לדוגמה במהלך טיסה): האם נחרב העולם?

זמן שינוי: זמן להיות לא זמינים

 האצילו סמכויות: הדריכו קולגה או כפיף למשימה גוזלת זמן. אם תבחרו במשימה שגם מקדמת את האינטרסים של מקבל האחריות, תרוויחו הן זמן פנוי, הן הכרת תודה על סיוע לצמיחה של מישהו אחר.

הפרידו בין ענייני חירום ושגרה: צרו מנגנון לשעת חירום, למשל - מכשיר טלפון נוסף שאפשר יהיה להשיגכם בו במצב חירום אמיתי, או קולגה מחליף שיסכים מראש להיות זמין במקומכם.

הגדירו חלונות זמינות ברורים: החליטו, למשל, על אי-מענה לפניות במיילים שנושאיהם יכולים לחכות ליום העבודה הבא (פעמים רבות בין כה וכה תשובתכם תיושם רק למחרת על ידי הפונה), או על מענה בשעות הערב לנושאים שתועיל להם באופן משמעותי תשובה עוד באותו היום (למשל, בנוגע למסמכים הדרושים לפגישה שתיערך למחרת בבוקר).

היגמלו משודדי זמן: צמצמו גלישה ברשתות חברתיות; מענה בזמן אמת לכל הודעת ווטסאפ; צפייה בסדרות טלוויזיה מרובות; מערכות יחסית לא תומכות; ריבוי שטחי אחריות מסיבות בלתי מחייבות ("אתנדב לוועד הבית או הכיתה כדי להוכיח שאני קיים").

קחו את השינוי בנחרצות אך בהדרגה: אם אינכם מחכים לתשובה קריטית או לעניין שבחירום, הניחו את הטלפון במרחק פיזי מכם, אך עשו זאת בהדרגה. התחילו בחצי שעה ביום, ראו כי טוב, והמשיכו משם.

■ יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. אפשר ליצור קשר עם יעל בפייסבוק או באתר.