קטלוניה: הכול או לא כלום

במאה השנה האחרונות, מחוץ למלחמות עולם, שלמותן של ארצות מערביות מרכזיות הועמדה בספק רק בשלושה מקרים: בריטניה, במשאל העם על עצמאות סקוטלנד, ב-2014; קנדה, בשני משאלי עם על עצמאות קוויבק, ב-1980 וב-1995; ועכשיו בספרד.

ביום ו' לא הצליחו הלאומנים הבדלנים של קטלוניה להתאפק, והכריזו על "רפובליקה עצמאית". הסנאט של ספרד הצביע מיד ברוב גדול מאוד לפזר את הממשלה האוטונומית בקטלוניה, לכונן שלטון ישיר של מדריד, ולערוך בחירות לפרלמנט הקטלני בשבוע השלישי של דצמבר.

משבר המדינה הספרדית מעורר כל כך הרבה אסוציאציות. משברים פנימיים ותמורות בספרד השפיעו במישרים על שלומה של אירופה, ואפילו על מאזן הכוחות הגלובלי, מאז שלהי המאה ה-15. איחוד אורגון וקטלוניה עם קסטיליה, ב-1492, בישר את הקולוניזציה של יבשת אמריקה (וכמובן את גירוש יהודי ספרד). שאלות ירושה של מלכים עריריים בספרד התחילו שתי מלחמות, ב-1700 וב-1870, ששינו את פני אירופה. מלחמת האזרחים הספרדית, בתחילת השליש השני של המאה ה-20, חשפה את המעצמות הפשיסטיות במלוא תוקפנותן - ואת הדמוקרטיות המערביות במלוא חולשתן.

גבולות לטובת מי?

ספרד המאוחדת היא מן המדינות העתיקות של אירופה. היא הופיעה בגבולותיה הנוכחיים הרבה לפני צרפת, הרבה לפני בריטניה, הרבה-הרבה לפני גרמניה ואיטליה. האם התפוררותה לגורמיה, או לחלק מגורמיה, היא ראיה שלא לעולם חוסן? שמדינות אינן יצוקות בברזל? שגבולות נמתחים לצורך נוחיותם של בני ההווה, אבל לא בהכרח לטובת ערכיהם, העדפותיהם וצורכיהם של בני העתיד?

סוף סוף, גבולות ספרד שורטטו בשירותם של מלכים אבסולוטיים ולטובת האינטרסים שלהם; הרבה לפני שהיה מקום לדבר ברצינות על עמים ולאומים, וממילא על מדינות לאום. לעתים קרובות, גבולות לא התחשבו בהיסטוריה, בתרבות או בלשון. לכאורה, מה מקודש אפוא בגבולות ספרד, או לצורך זה בגבולותיה של ארץ כלשהי?

זו שאלה שהעסיקה הרבה לא-אירופים, שאת גבולותיהם מתחו אימפריות אירופיות. האימפריות עברו מן העולם, אבל המורשת הכרטוגרפית שלהם בעינה עומדת. עיינו נא ברוב הגבולות באפריקה, למשל, ותראו שהם מתוחים בקווי סרגל ישרים. איש מן המותחים לא התכוון לשרטט גבולות בינלאומיים. הם נועדו בסך הכול לנוחיותם של האדונים הקולוניאליים.

כאשר מנהיגי הדור הראשון של עצמאות אפריקה התכנסו לוועידה היבשתית הראשונה שלהם, ב-1963, הם נמנו וגמרו שלא לגעת בגבולות, שמא תיפתח תיבת פנדורה. ואמנם, גבולותיה המעוותים של היבשת הזו השתנו יחסית מעט מאז תחילת העצמאות. על אף הרצון לתקן כל מה שעיוות השלטון הקולוניאלי, פיכחון אפריקאי דחה עד אחרית הימים את הטיפול בעיוות הזה.

גם אירופה נשבעה אמונים לסטאטוס קוו. זה היה ב-1975, ב"ועידה לביטחון אירופה" בהלסינקי, בעיצומה של המלחמה הקרה. המשטר הסובייטי היה השושבין העיקרי, מפני שהוא רצה להנציח את שלטונו במרכז אירופה, ולמנוע את איחוד גרמניה. איש לא העלה בדעתו, ש-25 שנה לאחר הלסינקי יהיו באירופה 24 מדינות חדשות מכוח שינוי הגבולות הגדול ביותר והמהיר ביותר בתולדות היבשת.

מי בעקבות קטלוניה?

שום ארץ אינה מתנדבת להכיר בעצמאות, שהכריז הפרלמנט הקטלאני לפני פיזורו. סקוטלנד - שאינה ארץ, אבל ניסתה להיות, אל נכון עוד תחזור ותנסה ביום מן הימים - הודיעה שהיא "מתייחסת בהבנה" אל אקט העצמאות של קטלוניה. רוסיה, שבשנים האחרונות עשתה כמיטב יכולתה לערער יציבות במערב, שיגרה בשבוע שעבר שליח לברצלונה: "שר החוץ" של דרום אוסטיה (Ossetia), שרוסיה קרעה מגיאורגיה, והפכה ל"מדינה עצמאית" ב-2008. בדרכו הביתה, "שר החוץ" עצר בצפון איטליה, באזורים החותרים להתבדלות, אם גם לא לעצמאות מחאה, מן המדינה האיטלקית.

החשש הטבעי הוא שפרישה קטלאנית תתחיל תהליך צנטריפוגלי בספרד עצמה ואולי בחלקים אחרים של אירופה. עצמאות אינה משרתת אינטרסים חומריים, בוודאי לא בטווח הקצר או הבינוני. קטלוניה מתלוננת שהיא משלמת יותר מדי מסים למדריד, יותר מחלקה באוכלוסייה. אילו טענה כזאת הייתה מתקבלת במקומות אחרים, ניו יורק וקליפורניה היו פורשות מארה"ב, לונדון הייתה פורשת מבריטניה, ותל אביב הייתה מתאחדת (אולי) עם לרנקה.

הקטלנים הם תמיד הקורבנות

בשעה שההיגיון הכלכלי מוגבל, עמים קטנים נוטים להגיע להתרגשות גדולה על רקע של שמירת זהותם. הם מפתחים רשימת תלונות על ניצול, על דיכוי, על עלבון, על פגיעה בזכויות. היסטוריון בריטי בולט של ספרד, ג'ון אליוט, שהתוודע אליה לפני 60 שנה, אומר, שהשתלטות הלאומנים על מערכת החינוך בקטלוניה עיוותה את הפרספקטיבות. הלאומנים כפו נרטיב של אומללות על לימודי היסטוריה בבתי הספר. בנרטיב הזה, הקטלאנים הם תמיד קורבנות, ו"הספרדים" הם תמיד המקריבים.

לפי אליוט, "הקטלאנים אינם מעריכים את השינוי שלא ייאמן, אשר התחולל הן בספרד והן בקטלוניה ב-40 השנה האחרונות". הבדלנים מחזיקים בשלטון בקטלוניה פחות או יותר ברציפות מאז תחילת שנות ה-80. "דורות של קטלאנים נחשפו לגירסה מעוותת של ההיסטוריה, למניפולציה עם נטיות לאומניות. הם מסתירים בכוונה אותם חלקים, שבהם לא יהיה זה אלא הוגן לדבר על ההתקדמות", אומר אליוט לעיתון הספרדי "אל פאיס" (27 באוקטובר).

בין תנועת מחאה למרד

הלאומנים הפליאו במידת חוסר החשק שלהם לכונן חזית רחבה בקטלוניה. האומנם הם חושבים ברצינות, שאפשר לפרק מדינה בת 500 שנה באמצעות משאל עם, שרק 38% מבעלי זכות הבחירה מצביעים בו? שאפשר לקרוע לגזרים את החוקה, תהיה שנואה כאשר תהיה, באמצעות תמרון פרלמנטרי שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק? האם הג'סטה חשובה בעיניהם במידה כזאת שהם מוכנים להתנער מכל רמז של פרגמטיות?

הלאומנים חצו ביום ו' את הקו המפריד בין תנועת מחאה למרד. הממשלה המודחת של קטלוניה אמנם עושה כן במתק שפתיים: בלי אלימות, אומר הנשיא המודח (בספרד ראשי ממשלה נקראים "נשיאים"). אבל למרידות יש דינמיקה משלהן. יש בין הלאומנים רדיקלים, שאולי מוכנים להרים נשק, או אולי יהיו מוכנים להרים אותו. אולי ירייה תרדוף ירייה, אולי אי הבנה תתלקח לכלל מהומות רחוב, בריקדות, אבנים, בקבוקי מולוטוב. אנחנו מכירים את הדינמיקה.

הממשלה במדריד אינה פטורה מאחריות. היא פעלה ללא דמיון וללא חן, והכעיסה הרבה קטלאנים המתנגדים לעצמאות. אבל נראה שאשמת חוסר האחריות העיקרית נופלת על הפוליטיקאים הקטלאנים, שהטילו את יהבם על הכול-או-לא-כלום.

השאלה היא אם יש דרך כלשהי חזרה, אל הסכמה לאומית, שבה ייקבעו סייגים ויכובדו. השאלה היא מה יקרה ב-21 בדצמבר, בבחירות לפרלמנט הקטלאני. האם הלאומנים יתמודדו בהן? מה יקרה אם הם יחזרו ויקבלו את רוב המושבים? היש נסיבות שבהן ספרד תסכים להסתיים?

כך או כך, יש לנו בהחלט סיבה לדאוג. היחלשות נוספת של הדמוקרטיה המערבית תועיל רק למשטרים שאינם עורכים שום בחירות לשום פרלמנט, אינם מתחשבים בשום רצון חוץ מרצונם שלהם, ורוחשים שנאה עמוקה ובוז למערב ולהליכותיו.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny