עקרונית אני ממש לא בעד השוואות עם מה שקורה במדינות אחרות. לכל מדינה המנטליות והאופי המייחדים אותה, ולכן מה שמתאים במקום אחד, לא בהכרח ראוי למקום אחר, שבו האנשים והנסיבות שונים. אבל כמובן שיש גם "אבל". יש מקרים שבהם בהחלט אפשר - ורצוי - להיעזר בדוגמאות ממקומות אחרים, עם השינויים המתבקשים מן השוני בין המצבים.
מינוי אד-הוק
מקרה כזה הוא האופן שבו מתנהלות חקירות נגד אישים בכירים. בארה"ב יש שר משפטים, יש תובע כללי, כמו אצלנו. אבל כשמתרחשת פרשה שיש לה השלכות פוליטיות - משתמשים במוסד של התובע המיוחד. הוא לא עובד של המדינה, המינוי שלו הוא אד-הוק למקרה המסוים, וכאשר הוא מסיים, הוא חוזר לעיסוקיו הפרטיים.
שלל של עבירות
מה שמתרחש אצלנו בתחום זה מחייב לאמץ את המוסד הזה. כאשר יש חברי כנסת שלא מפסיקים לחפש דרכים להקשות על חקירת שחיתויות של אנשי ציבור; כאשר חדשות לבקרים מוגשות הצעות חוק המיועדות "לאתרג" את ראש הממשלה, שרים ואפילו ראשי מועצות מקומיות; כאשר שרת המשפטים היא יותר שליחה של מפלגה מאשר אשת חוק; כאשר היועץ המשפטי הוא מינוי של ראש הממשלה החשוד בשלל של עבירות - כאשר זה המצב, הצורך בתובע מיוחד הוא ממש חיוני.
מונע סחבת
התובע המיוחד, נוסח ארה"ב, מנותק מהמפלגות, מהמשחק הפוליטי, מיכולת השפעה עליו. כאדם פרטי הוא לא חייב שום דבר לאף אחד, והוא לא תלוי במפלגה או בפוליטיקאים. על-פי החוק, התובע המיוחד הוא עצמאי לחלוטין. הוא אפילו מביא אתו צוות של אנשים שאינם משתייכים למפלגה או לממשל. הדבר היחיד שאליו כפוף התובע הוא החוק. עיסוקו היחיד הוא התיק שהופקד בידיו, מה שמונע סחבת.
הולך ופוחת הדור?
אמנם יש אצלנו יועץ משפטי, ונכון שכאשר בתפקיד זה שימשו אישים, כמו אהרן ברק, מאיר שמגר ויצחק זמיר, כולם חסרי פניות ובעלי שיקול-דעת עצמאי - המצב היה שונה. אבל מאז אותה תקופה, היועצים המשפטיים שבאו אחריהם אינם בקליבר הזה, מי יותר ומי פחות. עכשיו הם מתמנים לא בהכרח בהתאם לכישוריהם אלא גם על סמך קשריהם.
אלייך, שקד
אם השרים, במיוחד שרת המשפטים איילת שקד, עדיין מסוגלים להעמיד את המדינה לפני המפלגה, הם אמורים לקדם חוק בעניין זה, שיהווה שינוי של ממש במאבק נגד השחיתות הציבורית וההשתוללות של "מחוקקים". מה את אומרת, שקד? את רוצה להטביע חותם של ממש - או להמשיך ולהצטייר כמאכערית של בנט?
כתבות
ני"ע
