איש התוהו בוהו

המידה שבה דונלד טראמפ איבד את השליטה על סדר יומו מתחוורת זה זמן מה. לרועץ עומד לו החיסרון שבו דובר חודשים רבים: חוסר המשמעת. יריביו קראו לו "איש התוהו בוהו".

הוא השכיל להפוך את התוהו ובוהו לכלי נשק אלקטורלי מן המעלה הראשונה. באמצעותו הוא קטל 15 יריבים רפובליקאיים, לפני שהתפנה אל המנצחת הוודאית בשלב הגמר. אבל לא הרי מערכת בחירות כהרי ניהול ממשלה.

השבוע נכנסה נשיאותו של טראמפ אל החודש העשירי שלה, והיא מתייחדת ביבול דל של חקיקה בענייני פנים. בשלב הזה של נשיאותם, כמעט כל קודמיו של טראמפ במאה השנה האחרונות כבר התברכו בהישג כלשהו בענייני חקיקה, בייחוד אם למפלגותיהם היה רוב בשני בתי הקונגרס.

הוא הבטיח עיסקאות

כמובן אין זו אשמתו של הנשיא טראמפ, שלרפובליקאים יש רוב קטן מאוד בסנאט. בשיטה האמריקאית אין משמעת מפלגתית, וכל חבר קונגרס הוא אוטונומי. רוב קטנטן שקול לפעמים כנגד היעדר רוב, מפני שתמיד נמצאים שניים או שלושה סנאטורים המושכים בכיוונים מנוגדים. צריך כישרון הנהגה ויכולת שכנוע, כדי לשמור על נאמנותם של נציגי המפלגה בקונגרס, קל וחומר לזכות בתמיכה כלשהי מצד האופוזיציה.

טראמפ הבטיח לבוחריו לא רק הרים וגבעות, אלא גם חקיקות ורפורמות. סוף-סוף, הוא "אמן העסקאות". זה היה שם הספר שהקנה לו מוניטין מעבר לשוק הנדל"ן של מנהטן. הוא טען שהוא יודע איך לשאת ולתת עם חברי אסיפות מחוקקות. הלוא כל הקריירה שלו כקבלן הייתה מיוסדת על מגעיו עם חברי מועצת העיר של ניו-יורק, שהיא בית נבחרים לכל דבר.

זה לא קרה. זה אולי לא היה קורה תחת שום נשיא, מפני שהקיטוב הפוליטי בוושינגטון משבש כמעט כל יכולת להגיע להסכמה רחבה. אמנות העיסקה תלויה קודם כול בנכונותם של הצדדים להסכים. אין עיסקאות, כאשר חלק מן הנפשות הפועלות אינן רוצות לשחק, ומעדיפות לשבור את הכלים.

שמיעה מצוינת ועור עבה?

הנשיא יכול לעזור לבעלי בריתו באמצעות השפעה על דעת הקהל. לתכלית הזו נחוצה משמעת. הנשיא צריך לדבוק במה שמקצועני הפוליטיקה קוראים "המסר". הוא אינו צריך לבזבז את זמנו על הסחות דעת ועל גירויים. הוא צריך שמיעה מצוינת ועור עבה. דונלד ג'ון טראמפ אינו מבורך בתכונות האלה.

צאו וראו מה הייתה תוכניתו השבוע. הזרקורים עמדו להתמקד בשני עניינים עיקריים: רפורמות המס שלו, "הגדולות ביותר מאז ומעולם", הוא הכריז.

העניין השני הוא זה הנובע מכוח המינויים של הנשיא. השבוע הוא עומד, ממש או-טו-טו, אולי היום, אולי עוד לפני שהרשימה הזו תגיע אל קוראיה, לנקוב בשמו של היו"ר הבא של הבנק המרכזי ("פדרל ריזרב"), כהונה המתוארת ללא הפרזה כשנייה בכוחה רק לנשיאות עצמה.

תחת זאת, תשומת לבה של התקשורת השנואה על טראמפ מוקדשת להסתעפות הדרמטית של חקירת קשריו האפשריים עם המודיעין הרוסי. בדיוק השבוע, כאשר אמריקה חוגגת את "האלווין", הפרודיה הפאגאנית על רוחות הרפאים, החוקר המיוחד לענייני טראמפ-רוסיה הגיש את כתבי האישום שלו נגד שניים מאנשי מטה הבחירות של טראמפ. אחד היה יושב ראש המטה, פול מנפורט. הוא כופר באישום. השני, זוטר בהרבה, היה יועץ "בהתנדבות", איש בן 30, ג'ורג' פפדופולוס.

האם ג'ורג' הקליט שיחות?

לפי שעה מנפורט מואשם רק בעבירות כספים ומס, שהתרחשו לפני הצטרפותו אל טראמפ. הוא יעץ אז למטה הבחירות של ויקטור ינוקוביץ', פוליטיקאי אוקראיני פרו-רוסי, שנבחר לנשיא ב-2010. הוא ואחד משותפיו מואשמים שהעלימו הכנסות של 75 מיליון דולר מעבודתם באוקראינה. זה חמור מאוד, מתואר בכתב האישום כ"קנוניה נגד ארה"ב", ויכול להוביל את האיש אל המחבוש למשך שנים ארוכות - אבל זה כשלעצמו עדיין אינו נוגע במישרים לטראמפ.

פפדופולוס הוא עניין אחר. זוטר כאשר יהיה, הוא ישב במועצות טראמפ, שמע והשמיע, ואף עמד בקשר עם שליחים רוסיים. יתר על כן, הוא נתפס בשקר לחוקרי הבולשת הפדרלית. רעיון רע מאוד הוא לשקר לאף.בי.איי, מפני שגם אם השקרן היה חף מכל פשע בעניין שעליו נחקר, השקר הופך אותו יעד לחקירה פלילית נפרדת - ומעניק כלי עצום של לחץ ושל הפחדה לחוקריו. תוצאה רגילה של מצב עניינים כזה הוא הסכמה של הנחקר לשתף פעולה.

ג'ורג' הצעיר הפך אפוא לעד מדינה. עדי מדינה משמשים את המדינה בכל מיני אופנים, כולל טמינת פחים לחשודים אחרים, למשל באמצעות הקלטה סמויה של שיחות. איננו יודעים מה עשה פפדופולוס בשבועות האחרונים, אבל חרדה כלשהי תוקפת הרבה אנשים שעמדו אתו בקשר.

השגיאה הגדולה ביותר

כאשר מנפורט הובל תחילה אל מטה האף.בי.איי, ואחר כך אל בית המשפט המחוזי בוושינגטון, ביום ב' בבוקר, הנשיא צפה בעצבנות ניכרת בשידורים החיים על מרקעי הטלוויזיה הענקיים באגף המגורים בבית הלבן. על פי הדיווחים, הוא היה סר וזעף, ולא סר אפילו אל משרדו.

פרשנים, גם מן הימין, הזכירו לו שכל זה לא היה קורה, אלמלא הדיח בחודש מאי את מנהל האף.בי.איי, ג'יימס קומי, ואילץ בזה את משרד המשפטים למנות חוקר מיוחד. נאמנו הקולני של טראמפ, סטיב באנון, אומר שפיטורי המנהל היו "השגיאה הגדולה ביותר בהיסטוריה הפוליטית", לא פחות.

לשון ההפלגה הזו עדיין רחוקה מאימות. אבל אם תוסיף החקירה ותסתעף, והנשיא יוסיף ויאבד את עשתונותיו, הוא ימצא את עצמו במצוקה חמורה. למשל, אם הוא יתפתה לפטר גם את החוקר המיוחד.

כך או כך, אנחנו עומדים על סף שנת בחירות לקונגרס, ועכשיו ברור בהחלט שצילה של החקירה יתארך הרחק אל תוך השנה הבאה. חקירה נגד ביל קלינטון, כמעט לפני 25 שנה, תרמה לתבוסת מפלגתו בבחירות לקונגרס של 1994.

רוצים שינוי - לא תוהו ובוהו

סקר של מכון גאלופ הראה השבוע, כי שיעור האמריקאים הסומכים את ידיהם על התנהלות טראמפ פחת עד 33%. זה שיעור נמוך באופן היסטורי בשביל איזשהו נשיא. בדרך כלל הוא מבשר תבוסה פוליטית.

באותה השעה המצב הכלכלי עומד בסימן שיפור, מדד אמון הצרכן גבוה עכשיו ממה שהיה זה 17 שנה, וזו בשורה יוצאת מן הכלל לקראת עונת החגים של סוף השנה. אז מה בכל זאת קורה? הנשיא קורה, ורוב האמריקאים פשוט מאסו באופן התנהלותו. גם שוחרי השינויים שבהם אינם רוצים תוהו ובוהו בבית הלבן.

אם ההיסטוריה תחזור, הנשיא יגיע עד מהרה אל ברירת המחדל הטבעית שלו: בדידות מזהרת - ומלחמה בלתי פוסקת נגד סביבתו. זה אולי מתכון של הצלחה אלקטורלית בשנת 2020, אבל אין זה מתכון של משילות מוצלחת. בפוליטיקה אי אפשר שיהיו רק יריבים. צריך גם בעלי ברית.

 טבלואיד ניו יורקי

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny