מהג'ונגל של בוליביה לעולם היזמות: סיפורה של ענבר כרמל

זה היה לפני 12 שנה. שבעה ישראלים הלכו לאיבוד בג'ונגל בבוליביה. שישה גברים ואישה אחת, ענבר כרמל (33). הם הצטיידו במפות ואוכל לשבוע, ועזבו את הכפר הנידח שממנו החל המסע. "התחלנו ללכת עם מצ'טה כדי לפלס את הדרך הסבוכה והבתולית, שנראה שרגל אדם לא דרכה בה", היא מספרת ל'ליידי גלובס'. "השטח היה מאתגר. עלינו רכסים וירדנו, הלכנו באגמים ובנחלים, במים החזקנו את הציוד מעל הראש, וזה היה כבד. זו הייתה הליכה קשה, כל הזמן נפלתי, כל הגוף שלי היה מלא בסימנים כחולים. בכל ערב הקמנו מאהל שדה קטן, ישבנו צמודים אחד לשני, נאבקנו ביתושים, והתקדמנו לאט לאט עם המסלול שתכננו".

ביום התשיעי, כשהם כבר באיחור של יומיים, הבינו חברי הקבוצה שאת הנהר הגדול שאליו תכננו להגיע הם לא עומדים לראות בקרוב. "בשלב הזה כבר כמעט נגמר לנו האוכל לגמרי, כל מה שנשאר לנו היה מעט גרגירי קפה ושתי חבילות ופלים. המדריכים הבוליביאנים אמרו לנו להוריד עץ דקל ולאכול את הפרי שלו, אבל המאמץ שבלהוריד את עץ הדקל היה גדול מהאנרגיה שהכנסנו לגוף עם הפירות.

"עצרנו על גדת הנהר, הקמנו מאהל, וקראנו למקום הזה 'חוף הרעב', כי היינו בו כמה ימים מאוד רעבים ותשושים. המדריכים נכנסו ללחץ, והחליטו להתקדם בעצמם ולבדוק אם יש בסביבה ציביליזציה. אחרי כמה זמן הבוליביאנים חזרו עם מסר ברור: אין כלום קדימה! באותו רגע הבנתי שאני במצב של הישרדות. התחלתי לחשב את המצב, לעבד נתונים. במקום ליפול ולחשוב על הגרוע מכל, כולנו התפקסנו, התכנסנו והיינו בשיא האדרנלין. זה דבר מדהים, כי רק לפני רגע שכבתי באוהל חצי מעולפת, וזה עבר ברגע שהבנתי מה מצבנו. לא חשבנו על כלום חוץ מלשרוד ועל איך חוזרים.

"היינו בלחץ, הבנו שחייבים לעשות משהו עכשיו, ולא לחכות אפילו עוד דקה, כי כל רגע שעובר הוא בזבוז זמן. ידענו שאין לנו אוכל ולא רצינו להתפצל, כי הסיכוי לשרוד כך היה אפסי. הבוליביאנים הציעו שהם, כמי שהולכים מהר ומסתדרים בשטח, יחזרו אל הכפר שממנו יצאנו, ויביאו עזרה ואוכל תוך שלושה ימים. הם לקחו מצ'טה, פנסים וחבילה אחת מהוופלים. זאת הייתה החלטה גורלית להפקיד את חיינו בידי שני אנשים זרים. אף אחד לא הבטיח לנו שהם יחזרו ויצילו אותנו".

ענבר כרמל היא אחת מ-20 היזמיות המובילות של 'ליידי גלובס' לשנת 2017. לפרויקט המלא>

הישרדות באקסטרים

כרמל ושותפיה למסע נשארו על החוף, וחילקו ביניהם תחומי אחריות - היו מי שניסו לדוג, אחרים סידרו את המאהל, וכמה מהם חיפשו טרמיטים לארוחה. "הכנו מרק דלוח משאריות שמצאנו, לא הצלחנו לדוג, אז אכלנו טרמיטים. למזלנו היו לנו מים מהנהר, אז לא התייבשנו. היינו עקוצים ומצב הרוח שלנו היה ירוד, למרות שהיה רגע שבו הרגשנו טוב, כי הכנו קפה באחד הבקרים מכמה גרגירים, וזה הרגיש לרגע נורמלי".

עבר לך בראש הגרוע מכל, שאולי לא תצליחו לשרוד?

"המוח לא מאפשר לך לחשוב על הנורא מכל. כולנו היינו מלאים בעקיצות וסימנים כחולים על כל הגוף, אבל בשום רגע לא היינו חולים - המוח כמו אותת לגוף שאסור לו להיות חולה. רק אחרי שידענו שניצלנו כולנו חלינו, הגוף נתן את אותותיו. גם לא בכינו, כי לא חשבנו על שום דבר חוץ מלשרוד. אתה מתעל את כל האנרגיה בגוף להיותך מחושב ופרקטי. המוח לא מרפה לרגע מקו המחשבה הזה, האמוציות לא היו חלק מהמשחק".

אחרי שלושה ימים הם עברו לתוכנית ב' - להשאיר מאחור את רוב הציוד, ולחזור אל הכפר שממנו יצאו. "הפחד הגדול היה שכל סטייה קטנה ימינה או שמאלה תגרום לנו לצאת מהנתיב. כתבנו לבוליביאנים פתק בספרדית, ופיזרנו גרביים בכיוון שבו הלכנו. היינו רעבים אבל לא הרגשנו את זה כבר. הגוף היה איטי, כל פעולה בזמן רעב נעשית קשה יותר.

"כשהחשיך לא הצלחנו לראות כלום ולא הצלחנו להדליק אש, והיה גשם. היינו רטובים על סלע, ומרוב קור לא הצלחנו להירדם, היה סיוט! היינו במצב של הישרדות באקסטרים, ואין גלגל הצלה. הבוקר הגיע, ויצאנו לדרך בלי טיפת אנרגיה, פשוט קמנו והתחלנו ללכת בנהר. החבר'ה היותר חזקים עקפו אותנו, ואנחנו נשארנו מעט מאחור.

"ואז יצאה השמש, ופתאום שמענו צעקות 'הם פה, הם פה'. המדריכים הבוליביאנים חזרו, ואנחנו פשוט עמדנו במקום והתחבקנו. התרגשתי בטירוף, רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי. התברר שאף אחד בכפר לא רצה לעזור להם, כי הם מאמינים שהאזור הזה מקולל. זה השלב שבו נבהלתי מכך שבבית ידעו שאני יוצאת לטרק של שבעה ימים, וכבר עברו 15 יום, והם בטח דואגים בטירוף. לקח לנו עוד שישה ימים לחזור עד הכפר, בלי כוחות ועם מעט מאוד אוכל שהבוליביאנים הביאו. ואז, כשראינו את הכפר, התחלנו לבכות ולא הצלחנו להפסיק. זה היה בכי נון סטופ".

בשלב הזה עדיין לא היה לשורדים מושג שהסיפור הגיע לתקשורת ולמשרד החוץ. בכפר שאליו הגיעו לא היה טלפון, ולא הייתה להם שום אפשרות לתקשר עם ההורים. "למחרת בבוקר הגיעה משלחת הצלה דרום אמריקאית. רק אחרי נסיעה של עוד 15 שעות הצלחתי להודיע להורים שלי שהכול בסדר.

"הגעתי למצב מאוד קיצוני של לחץ נפשי ורעב גדול. לא יכולתי לאכול כמו שצריך גם אחרי כמה ימים, מעט מאוד ביסים קטנים של אורז, והגוף לא הכיל את זה. הייתה לי הרעלת קיבה, והרגשתי רע. כולנו נעשינו חולים, לקינו בשלשולים וסלמונלה. ירדתי 8 ק"ג במשקל. ההורים שלי רצו שאחזור לארץ, אבל הייתי חודשיים בלבד אחרי תחילת הטיול, ולא רציתי לחזור עם טראומה. החלטתי להתגבר על זה, ולהישאר. בדיעבד אני יודעת שזאת הייתה חוויה מאוד מעצימה בחיי. הצבתי לעצמי יעד, ועשיתי הכול כדי להגיע אליו".

 "כמו בהישרדות בג'ונגל, גם בסטארט-אפ יש המון נקודות משבר, וכל מה שצריך הוא לקום בבוקר, לשים את המוצ'ילה על הגב, במקרה הזה את הלפטופ, ולצאת". ענבר כרמל/ צילום: ענבל מרמרי

לקחת את עצמך לקצה

התכונות ההישרדותיות ששימשו אותה כדי לשרוד בג'ונגל משמשות היום את כרמל בעולם היזמות. לפני כשנתיים ייסדה את הסטארט-אפ אינפימה (Infime), שבראשו היא עומדת כמנכ"לית. המודל התלת ממדי שפיתחה מאפשר רכישת הלבשה תחתונה בלי צורך במדידה, באמצעות אלגוריתם שממליץ על המידה הנכונה וניתוח בינה מלאכותית שמזהה מה מתאים למבנה הגוף.

מה לקחת מחוויית הג'ונגל לחייך כיזמית?

"הבנתי שהכול אפשרי. גם כשאתה מגיע לנקודת שפל, וגם כשיש סטייה רצינית מהמסלול, בסוף הדברים יכולים להסתדר - זה תלוי בצוות, שיודע לקחת אפס ולהוציא ממנו 100. למדתי שיש בנו כוחות ליצור ולעשות כל-כך הרבה דברים, ואין מקום להישבר. ממש כמו בהישרדות בג'ונגל, גם בבניית סטארט-אפ יש המון נקודות משבר, וכל מה שצריך הוא לקום בבוקר, לשים את המוצ'ילה על הגב, במקרה הזה את הלפטופ, ולצאת ראשונים קדימה.

"גיליתי גם שצוות הוא חשוב. אם בג'ונגל לא היינו מסתדרים ולא היינו מתפקדים יחד כמו שצריך, הסיפור היה נגמר אחרת. זה שהיינו מגובשים, שהיו לנו תוכניות ברורות על כל מקרה שלא יבוא, והצלחנו להגיע לעמק השווה, זה בדיוק כמו הצוות בסטארט-אפ.

"הגילוי המשמעותי הוא שהיכולות שלנו גדולות ממה שאנחנו חושבים. אם היו אומרים לי שזה מה שאעבור, לא הייתי מאמינה. אבל בסיטואציה הזאת הגוף והמוח שלך פועלים, והנפש יכולה להתגבר על קשיים מאוד גדולים. זה ממש כמו כשיש לך רעיון לסטארט-אפ, ותמיד יהיו כאלה שיגידו לך שזה לא הזמן, שהעולם לא מוכן לזה או שזה לא מתאים ובלתי ישים, אבל אתה עושה את זה.

"לפעמים צריך לקחת את עצמך עד הקצה כדי להבין למה אתה מסוגל. זה קורה רק במצבי קיצון. גם בסטארט-אפ אתה בא עם רעיון ולוקח סיכון ענק. צריך לעבור כל-כך הרבה שלבים בדרך, ורק כשאתה מצליח אתה מבין למה אתה מסוגל".

 "הכול תלוי בצוות, שיודע לקחת אפס ולהוציא ממנו מאה". ענבר כרמל/ צילום: ענבל מרמרי

כשהתחלתי עם טכנולוגיה

לפני שהגיעה לעולם היזמות סיימה כרמל תואר ראשון במשפטים במכללה למינהל, ועבדה כעורכת דין בעיריית ירושלים. "בסך הכול תפקדתי כעורכת דין כשנתיים, ולמרות שנהניתי מזה, חיפשתי להגשים את עצמי, לעשות משהו יצירתי עם חזון. נכנסתי לעולם האיקומרס, השתתפתי בקורס בשנקר, ושם נולד הרעיון להקים אתר להלבשה תחתונה (ראו מסגרת).

"התחלתי לפנות לספקים מכל העולם, דרך קשרים ומיילים, ודי מהר הבנתי שלא אוכל לנהל את העסק מהבית. בתל אביב מצאתי 'האב' לשבת בו, נחשפתי לסטארט-אפיסטים, ושם התחילה ההתעניינות הטכנולוגית שלי.

"תוך כדי העבודה היו מתקשרות אליי לקוחות עם בעיות של מידות. הבנתי שאין פתרונות להדמיית בגדים צמודי גוף, שהלבשה תחתונה זו הקנייה הכי קשה אונליין, כי אין פתרון למדידה. זיהיתי שיש צורך אמיתי, התחלתי לעשות מחקר, וכך הכרתי את מיכאל ליטוין, מתכנת ואלגוריתמאי שסיים בדיוק לעבוד על הסטארט-אפ שלו". את הסטארט-אפ המשותף שלהם הם הקימו ב-2015, ויחד איתם פועלים שני שותפים נוספים, היועץ האסטרטגי ניר נצר, והמשקיע איתן פולק.

"התחלנו לפתח טכנולוגיה למדידה וירטואלית, שתתאים גם לאתרי איקומרס וגם לחנויות הפיזיות. בעצם, הרעיון להפוך את האיקומרס שלי לסטארט-אפ היה של שנינו. תוך כדי העבודה המשותפת הפכנו לזוג, ולפני חצי שנה התחתנו. טוב לנו לעבוד יחד, כי מאוד קשה לתחזק סטארט-אפ, ואם בן הזוג לא תומך זה בלתי אפשרי. מצד שני, אין גב כלכלי של אחד מבני הזוג, שמכניס משכורת ממקור עבודה אחר".

למה צריך את הטכנולוגיה שלכם בחנויות פיזיות, אם אפשר פשוט למדוד?

"הטרנד בעולם הוא סנכרון בין החנויות הפיזיות לחנויות האונליין, למשל, דרך המדידות במובייל, באייפד או באמצעות סריקה של קוד QR. קוראים לזה 'קליק אנד קולקט' - העמידה בתור, המדידות, סחיבת השקיות, הכול מתייתר".

בימים אלה הם משיקים שיתוף-פעולה ראשון בישראל עם דלתא. "הטכנולוגיה שלנו מוטמעת באתר האיקומרס שלהם, ובהמשך נסנכרן את זה דרך החנויות הפיזיות בעזרת מסכים שיוצגו בהן ויאפשרו מדידה וירטואלית. ניסינו את זה קודם בחנות האיקומרס שהקמתי, והצלחנו להגדיל את השימוש במדידה הווירטואלית ב-40%, הכפלנו את זמן השהייה באתר וגם העלינו את אחוז הקנייה".

שוק ההלבשה התחתונה העולמי מוערך ביותר מ-270 מיליארד דולר בשנה. הכיוון הוא פעילות גלובלית?

"אנחנו בקשר עם חברות באירופה ובארה"ב, שם נמצא השוק הגדול להטמעת הטכנולוגיה. המטרה שלנו היא לאפשר לכל מותג להעלות את אחוזי הקנייה ולצמצם את אחוזי ההחזרות, שהוא גבוה, יחסית, בתחום הזה".

את אוספת מידע מאוד רגיש על נשים. זה עלול להוות בעיה.

"אין אצלנו בעיית פרטיות, מכיוון שאין צורך בהעלאת תמונה וסריקה עצמית, וזה מה שמבדיל אותנו מסטארט-אפים אחרים בתחום. הביג דאטה נותן לנו את יכולת החיזוי - אנחנו אוספים מידע ועושים אנליזה חכמה בשילוב בינה מלאכותית וזיהוי אוטומטי של דפוסים. על בסיס המידע אנחנו יודעים להמליץ על פריטים נוספים, בהתאם למבנה הגוף והמידות. ככה נוצר מעגל של קנייה פרסונלית".

מה היית מייעצת ליזמית מתחילה?

"למצוא את הפרטנרים הנכונים, כדי לבנות צוות חזק ומשלים מבחינת ידע, קשרים ותכונות אופי. אני מצאתי גם שותף לסטארט-אפ, וגם שותף לחיים.

"אני מאמינה שכדאי להיות מובילה בתחום שבו את עוסקת, אם זה להוביל משהו חברתי או ליצור קהילה. אני הקמתי בתחילת הדרך קהילה של אופנה וטכנולוגיה, שנועדה ליצור כנסים ואירועים בתחום, שיובילו לשיתופי-פעולה.

"חשוב גם להיות במקומות הרלוונטיים כמו כנסים, להשתתף בפאנלים ובאירועים או ליצור כאלה בעצמך. זו הזדמנות נהדרת ליצור קשרים חדשים עם משקיעים ואנשים מהתעשייה".

לאחרונה חזרה כרמל מכמה שבועות באקסלרטור בברלין. "הצגנו בכנסים, קידמנו את עצמנו בשוק האירופי, פתחנו סיבוב השקעות וגיוס כספים לחברה. לראות דברים מבחוץ, להבין את ההבדלים בין סצנת הסטארט-אפים בארץ לבין האקוסיסטם בברלין זה מעניין. מצד אחד בארץ דברים מתקדמים מאוד מהר מבחינת פיתוח טכנולוגי. מצד שני, בגלל שיש פה כל-כך הרבה סטארט-אפים, המערכת רוויה בכל הנוגע לשיתופי-הפעולה".

לברוא את התפקיד הבא שלך

"את צריכה להיות מאוד ממוקדת ברעיון, להבין אותו לעומק ולהיות מחוברת אליו רגשית. גיליתי שלעתים קרובות צריך לשנות את הסביבה שלך כדי לבנות משהו חדש. קודם תפקדתי כעורכת דין שנתיים, שבהן נהניתי מאוד מהליטיגציה. הסביבה שלי הייתה עולם המשפטים. אבל בגלל שעולם המשפט עוסק בתיקון טעויות שנעשו בעבר, ואני רציתי להתעסק בדברים עתידיים, עשיתי שינוי.

"בניתי אתר איקומרס, ואחרי לא הרבה זמן הבנתי שהדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה לשנות את הסביבה שלי שוב, אז נכנסתי למרחב עבודה משותף (קו-וורקינג ספייס), והסביבה שלי השתנתה לגמרי. האנשים סביבי היו סטארט-אפיסטים שדיברו טכנולוגיה. פתאום נחשפתי לרעיונות חדשים, לצורת מחשבה אחרת. נכנסתי לסגנון חיים שונה, והכול השתנה, אפילו צורת הלבוש שלי. אם פעם הלכתי עם בגדים מאוד ייצוגיים ועם עקבים, עכשיו אני עם קז'ואל וסניקרס.

"היום אני מדברת בשפה דיגיטלית. החלטתי שאני רוצה ליצור טכנולוגיה עתידית, כלומר, לקחת את הטכנולוגיה שקיימת בשוק וליצור עתיד, כי אני יודעת שככה העולם הולך להיראות.

"צריך להיות מאוד קריאטיביים, להכיר היטב את השוק ולהיות הרפתקן. זה הכול חוץ מלצאת למסלול מחושב, בדיוק כמו שהיה בג'ונגל בבוליביה. אתה יוצא למסע, אבל אין לך מושג כמה פיתולים יהיו בדרך ולאן תגיע. אם פעם הריגוש שלי היה לטייל בעולם, היום הריגוש שלי הוא לקחת את המוצר שלי ולגרום לו להצליח".