האחות הקטנה של גוגל רוצה להפוך לשוטר של העולם

ג'ארד כהן, לבוש בגדים מסורתיים, טורבן על ברכיו, בחן את הנוף המסולע שנשקף מחלון הג'יפ במעבר קייבר, הדרך ההררית המחברת בין אפגניסטן ופקיסטן. זה היה לפני כמה חודשים, הנוף היה צחיח ויפהפה, אבל כהן, יהודי שגדל בפרבר אמיד בקונטיקט, היה מודע גם לסכנות. זה היה ביקורו הרביעי באזור שהפך במרוצת השנים חממה לארגוני טרור. עמיתיו אמרו לו שהוא יצא מדעתו - גם פוליסת הביטוח שתכסה את דמי הכופר במקרה של חטיפה לא תועיל מול מטעני הנפץ המוטמנים לעיתים קרובות בצדי הדרכים - אבל הוא החליט לצאת למסע. בצהריים הגיעו הוא ומארחו, שר החוץ לשעבר של פקיסטן, אל כפר נידח יפגשו מנהיגי שבטים, כוהני דת, מבריחים וניצולים של התקפות מל"טים - כל מי שהיה בכוחו לסייע לו לעמוד על הקשיים המאפיינים את החיים באזור.

כהן, זוכה מלגת רודס שהיה חלק מצוות תכנון המדיניות של מחלקת המדינה האמריקאית תחת קונדוליזה רייס והילארי קלינטון, דובר סוואהילית שוטפת. עד כה ביקר ב-103 מדינות, לא פעם על רקע סכסוכים אלימים. בימי מלחמת קונגו השנייה, הוא מספר, התגנב למזרח המדינה במשאית, חבוי תחת ערימה של בננות; מסוריה הוא גורש פעמיים ולקהיר נאסר עליו לחזור, בגלל תיאוריות קונספירציה שלפיהן הייתה לו יד במהפכה המצרית של 2011.

הוא מגדיר את עצמו "חקרן אנתרופולוגי", והגיע לפקיסטן כנספח מטעם ג'יגסו (Jigsaw), חברה בת של אלפבית (כלומר, חברה אחות של גוגל), שמגדירה את עצמה כאינקובטור ל"כלים שיהפכו את העולם למקום בטוח יותר". היא נולדה מתוך גוגל Ideas, צוות החשיבה הפנימי שייסד כהן ב-2010 עם אריק שמידט, מנכ"ל גוגל לשעבר ויו"ר אלפבית הנוכחי, כדי להתמודד עם אתגרים גיאופוליטיים באמצעים טכנולוגיים.

Montage, לדוגמה, אחד מ-12 המוצרים של החברה, מסתמך על מיקור המונים כדי לנתח סרטוני יוטיוב מאזורי סכסוך ולזהות בהם ראיות לפשעי מלחמה. כלי אחר, Perspective, שהושק השנה, משתמש בלמידת מכונה כדי לזהות שפה רעילה במרחב המקוון, ומשמש כיום את ה"ניו-יורק טיימס". איש אינו לוחץ על החברה למהר לגבות תשלום תמורת המוצרים הללו - אנשי הצוות אומרים שישמחו להגיע לאיזון תקציבי - אבל הם כבר מניבים ערך עבור היבטים אחרים של פעילותה של גוגל, בין שמדובר בסינון תוכן ביוטיוב או בשיפור השימוש של יישומים פופולריים לאנדרואיד (כמו היישום של ה"ניו-יורק טיימס", לדוגמה). מוצר אחר שפיתחה ג'יגסו, בשאיפה לסייע לאקטיביסטים ולעיתונאים במדינות אוטוקרטיות לסכל התקפות פישינג, הועיל לשיפור אמצעי האבטחה בג'ימייל ובכרום. "אני לא יכול לחשוב אפילו על דבר אחד ויחיד שאנחנו עובדים עליו, שלא כרוך בכך שאנחנו לומדים משהו מחלק אחר של גוגל או חולקים איתו את הידע שלנו", אומר כהן.

גוגל מתגאה ביכולותיה בתחום הנתונים והבינה המלאכותית - וג'יגסו אינה יוצאת מכלל זה - אבל החברה נסמכת גם על מודיעין אנושי ועל אנקדוטות אנושיות: כהן וצוותו הגיעו לעיראק כדי לראיין עריקים מדאעש וללמוד על טקטיקות המסרים המקוונים של הארגון, והגיעו גם למקדוניה כדי לפגוש טרולים הסוחרים במידע מסולף במדיה החברתית - מה שנקרא היום "פייק ניוז". שמונת הימים שעשה כהן בפקיסטן בדצמבר אפשרו לו להתרשם במו-עיניו מן השיטות המשמשות את הקיצוניים כדי לגייס חברים חדשים ברשת - פרקטיקה שג'יגסו מבקשת לשבש באמצעות פרסומים ממוקדים, שיחתרו תחת התעמולה הטרוריסטית. המסע איפשר לו גם לרקום רשת יקרת-ערך של קשרים חדשים, עם אנשים התרשמו לראות את המנהל האמריקאי שלא היסס לעשות את הדרך המסוכנת. "אתה חייב להפגין נכונות להתייצב בשטח", הוא אומר לי כשאנחנו נפגשים בגינה, לא רחוק מדירתו במנהטן. "מבחינתם, אני כבר לא סתם מישהו מהסקטור הטכנולוגי - אני הבחור שאכל כבש על השמיכה שלהם".

אל תדאגו, זו לא תהיה כתבת תדמית לגוגל, שהיא, פייסבוק וענקיות טק אחרות נמצאות עכשיו על הכוונת של אלה החוששים מכוחן המופלג (לקרוא לגופים עוצמתיים כאלה "ענקי טק" זה אנדרסטייטמנט). נתחיל בעובדה שג'יגסו, על אף כוונותיו לשנות את העולם, אינו מיזם פילנתרופי, אלא עסק לכל דבר, ממש כמו כל יוזמותיה הניסיוניות האחרות של אלפבית. כהן, עם זאת, אומר שאיש אינו לוחץ על הקבוצה להניב רווח. נכון לעכשיו, היא מועילה לארגון בכללותו הודות להגנה שהיא מספקת לעסקיה האחרים של גוגל - אנדרואיד, ג'ימייל, יוטיוב - מפני האיומים הדיגיטליים הגרועים בעולם. אם תצליח, על הדרך, לטפל גם בכמה מן ההשלכות הבלתי מכוונות והחריפות יותר של התקשורת הדיגיטלית, מה טוב.

משרדיה של ג'יגסו שוכנים בקומה השנייה של שוק צ'לסי במנהטן. כדי להגיע אליהם יש לעלות בגרם מדרגות שכניסתו הנעולה ממוקמת ליד דוכן גלידה. גם הכרטיסים המגנטיים של עובדי גוגל לא יפתחו את הדלת. בפנים תוכלו למצוא את המאפיינים הרגילים של חללי אלפבית - משרדונים נעימים לעין עם מסככי רעש ומים בטעם פירות - אבל כהן התנער מכמה מן המאפיינים המשעשעים הנהוגים: חדרי הישיבות קרויים על שם מדינות עם משטרים עריצים כמו צפון קוריאה ובלארוס.

אני מצטרף לפגישת מוצר שמתקיימת בכוך קטן בהמשך המסדרון, ובו שתי שורות של ספסלי ישיבה צמודים לקיר. ראש צוות עובר בין תמונות מן הנסיעה האחרונה של צוות ג'יגסו לניירובי, המוקרנות על המסך שבקדמת החדר. הביקור התקיים במקביל לבחירות לנשיאות קניה, וכלל גם גיחות לקיבריה, ממשכנות העוני הגדולים ביותר באפריקה, כדי לבדוק כיצד משתמשים תושבי המקום בטכנולוגיה וכיצד הם מתמודדים עם צנזורה מקוונת וחדשות מזויפות.

הנוכחים נזכרים איך נתקלו בצוות של פייסבוק בניירובי - סימן לכך שג'יגסו אינה היחידה שמגלה עניין באתרים הללו. במהלך הפגישה הם מעלים שאלה אחר שאלה, תוהים על השפעתם של מוצרים דוגמת יוטיוב, גוגל Maps, ווטסאפ וטוויטר, ולצד זאת שואלים למשל גם "איזו מין חוויית משתמש היא להצביע בקניה?".

כשאני פוגש את כהן במשרדו, הוא לובש ג'ינס וטישירט שחורה ורוכן מעל שולחנו, ומאחורי כתפו מציצה דמות שעווה בגודל טבעי של תיאודור רוזוולט. כהן - שחור שיער, מתולתל ותמיד לא לגמרי מגולח, כמו אנליסט טרוד תמידית בקרן גידור - אובססיבי להיסטוריה הנשיאותית של ארצות-הברית. הוא עובד על ספר בעניין תחלופות הכוח בבית הלבן, ושני חדרי המשרד שלו מלאים וגדושים פריטים הקשורים לנשיאות, כרזות תעמולה שאסף במסעותיו לצפון קוריאה ולאיראן, ותצלומים שלו לצד מנהיגי העולם, ובהם גם האפיפיור פרנציסקוס ועבדאללה מלך ירדן.

הוא לא מרבה לבקר במשרדו. יש לו שתי ילדות קטנות, הוא מרבה לנדוד בין פסגות עולמיות ומדינות זרות, ולוח הזמנים שלו מלא וגדוש. דיינה פרינו, פרשנית חדשות ברשת פוקס ודוברת הבית הלבן לשעבר, אומרת בצחוק שהוא גילום אנושי של ההאשתג המילניאלי goals, המציין שאיפות בחיים.

כהן הרבה בנסיעות כבר בילדותו. אמו האמנית ואביו הפסיכולוג נסעו איתו למזרח התיכון ולאפריקה. פעם, כשטיילו במצרים כשהיה בן 10, הוריו איבדו אותו באחד האזורים הצפופים בעיר גיזה ומצאו אותו אחר כך רוכב על גמל של איש זר. בתור ילד היה חנון למדי, וסבל מעווית חריפה בפנים, שעוררה בו אי-נוחות ודחקה בו להצטיין בספורט בזמן לימודיו בתיכון, כדי שלא יצחקו עליו (הוא היה שוער כדורגל בקבוצה שהשתתפה באליפות המדינה), אבל המסעות היו ונותרו הפעילות החביבה עליו מחוץ למסגרת הלימודים, ובשנות לימודיו בילה את חופשות הקיץ במגורים אצל משפחות מארחות בתאילנד ובטנזניה.

כשהתחיל את לימודיו בסטנפורד כבר לא סבל מן העווית, וחבריו מהתקופה זוכרים אותו בעיקר כבחור חביב שניחן בכמה הרגלים משונים: הטלוויזיה שלו הציגה חדשות 24 שעות ביממה, והוא שקד על ציורי קיר גדולים של רצח העם ברואנדה באזור המשותף של המעונות.

ב-2003 זכה במלגת רודס הנחשבת, ובמהלך השנתיים שעשה באוקספורד יצא גם למסעות מחקר במזרח התיכון. באיראן פגש בני נוער שהשתמשו בהתקנים ניידים ובבלוטות' כדי לחמוק מעול החוקים החברתיים הנוקשים - זו הייתה הפעם הראשונה שבה חזה בתפקידה של טכנולוגיה משבשת בלב חברה אוטוקרטית. המחקר שביצע (והוביל לספרו השני, "ילדי הג'יהאד") הרשים את מזכירת המדינה דאז, קונדוליזה רייס, שהפכה אותו לחלק מצוותה כשהיה בן 24.

ארבע השנים שעשה במחלקת המדינה הוציאו לכהן מוניטין של בחור נועז, שניצב בראש משלחות לאזורים עוינים יותר ויותר, במטרה להיפגש עם טיפוסים שונים ומשונים (ובהם גנגסטרים, אסירים ופיראטים) גם כשהדבר לא עלה בקנה אחד עם הפרוטוקול. כשגילה כי אקטיביסטים שוחרי טכנולוגיה משתמשים בפייסבוק כדי לארגן מחאות נגד ארגון המורדים FARC, כהן יצא לקולומביה כדי לפגוש אותם - זה היה כנראה הערוץ הדיפלומטי הראשון בהיסטוריה של הממשל האמריקאי שנוצר באמצעות המדיה החברתית - ובתוך זמן לא רב מצא את עצמו מול הנשיא דאז ג'ורג' וו. בוש, בתדריך בן שעתיים שעסק במלחמה הגלובלית בטרור. כהן נזכר כי כאשר הציג את ממצאיו, בוש "הרים ראש, הסתכל על קונדי, על צ'ייני ואז שוב עליי ואמר, זה מגניב".

בגיל 26, לאחר כתבת פרופיל ב"ניו-יורקר", הגיע כהן לרמת פופולריות כזו שהביאה אותו להתארח בתוכנית הסאטירה של סטיבן קולבר, הסייד-קיק של ג'ון סטוארט. כמה פקידים במשרד החוץ לא ראו בעין יפה את מעמדו המתבסס והולך, וסברו שעמדותיו בענייני טכנולוגיה נאיביות (כהן נהג לומר לעמיתיו שהוא נחוש להביא את מחלקת המדינה למצב שבו יוכל להזכיר את טוויטר בזמן ישיבה בלי שיצחקו עליו). ואולם, אפילו מתנגדיו הודו שהוא נבון להפליא. תומכיו סברו שהוא אמפתי וחסר אגו. "ג'ארד רואה דברים בעיניים חדשות", אומרת רייס. "הוא היה נכנס למשרד שלי ואומר, 'יש לי רעיון, אבל אולי הוא מטופש', ואני זוכרת שאמרתי: 'ג'ארד, אל תפתח את הפרזנטציות שלך ככה'".

בימיו הראשונים של ממשל אובמה המשיך כהן בעבודה תחת מזכירת המדינה הילארי קלינטון - עד שכמעט איבד את עבודתו. ביוני 2009, נוכח המחאות ההולכות ומסלימות בתגובה לבחירות לנשיאות איראן, שמע כהן שטוויטר עומדת לעצור את השירות שלה לצורכי תחזוקה. הוא חשש שהדבר עלול לסכל את התפשטותן הוויראלית של המחאות בטהראן, ולכן יצר קשר עם ג'ק דורסי, ממייסדי טוויטר, והפציר בו לדחות את ההליך. אנשי ממשלו של אובמה זעמו, כי המהלך של כהן נתפס כהפרה של מדיניות אי-ההתערבות של הממשל. לפי אחד מיועציה הבכירים של קלינטון באותו זמן, הנשיא דאז ברק אובמה פלט בכעס: "מי זה ג'ארד כהן ואיך עוד לא פיטרנו אותו".

קלינטון הגנה על כהן, והתקרית הייתה לדוגמה ניצחת לדבר שצוותה החל לכנות "מדינאות של המאה ה-21" - שינוי פרדיגמה בעולם הדיפלומטיה, שגרס כי יש לנצל את ההשפעות ההולכות ומתרחבות של הדיגיטל כדי לעצב את הגיאופוליטיקה המודרנית. בשלב זה כבר החלו כהן ועמיתיו לארגן את מה שכינו "משלחות טכנולוגיות", כדי לבדוק מה יוכלו וושינגטון ועמק הסיליקון להשיג יחד מעבר לים. הם עודדו מנהיגים מתחום הטכנולוגיה - ובהם למשל דורסי, משקיע ההון-סיכון הנודע שרווין פישוואר ומיטשל בייקר ממוזילה - לבקר במקומות רבים ושונים, החל בסוריה ובמקסיקו וכלה בפקיסטן ובקונגו.

כהן עצמו התענג על היעדרן של מגבלות ממשלתיות בעולם העסקים, עניין שחזה בו בעצמו בשנת 2010, כשיצא לרוסיה עם מנכ"ל איביי דאז, ג'ון דונהו. "נסענו לשם כדי לדון בשחיתות ובחופש הביטוי - אתה יכול לתאר לעצמך כמה רחוק אפשר להגיע בנושא הזה בשיחה בין דיפלומטים", אומר כהן, ונזכר כיצד הכריז דונהו שרוסיה מושחתת במידה שלא תאפשר לאיביי לפעול שם. "פתאום סגן ראש ממשלת רוסיה רצה לבוא [אחרי דונהו] עד שדה התעופה, לשיחה נוספת".

במסגרת ה"משלחת הטכנולוגית" הראשונה, כהן הביא את אריק שמידט לעיראק, שם התחברו השניים, עטויים מעילי מגן. כהן נפעם נוכח האינטלקט של שמידט ויכולתו להעלות רעיונות שאיש במחלקת המדינה לא היה חולם להציג. "אריק היה שואל דברים כמו 'למה אתם לא פורסים כבלים אופטיים מתחת לכבישים לפני שאתם סוללים אותם?'", נזכר כהן. "למה אתם משקיעים בלוויינים נמוכי מסלול כשבקרוב כולם עומדים להשתמש בטלפונים ניידים?'".

כשנה לאחר מכן, בזמן ארוחת צהריים בדוס קמינוס בניו-יורק, שמידט שכנע את כהן להצטרף לגוגל. שמידט לא ידע מה בדיוק יעשו יחד, אבל ידע שהוא רוצה להשקיע בכהן. שמידט נזכר שחשב כי כהן ניחן ב"שכל בר-שדרוג", וכי הוא יוכל להטביע חותם משמעותי. "אנשים כמו ג'ארד מזיזים דברים", הוא אומר. "אתה רוצה לעבוד איתו, לעבוד בשבילו - להיות במסלול שלו". בתוך זמן לא רב השיקו השניים את גוגל Ideas, שאותו הציגו כ"צוות חשיבה/עשייה". בראשית הדרך, השם הנדוש הניע את העובדים להדגיש בקול את ה"עשייה", מחשש שבסופו של דבר יתברר שמדובר בעוד מגדל שן. "חשבתי שתהיה שם רק פעילות אקדמית, בלי לגעת בידיים", אומרת יסמין גרין, אחת החברות הראשונות בצוות; כהן גייס אותה מעסק של גוגל שהתמקד באפריקה שמדרום לסהרה.

מקורות הבקיאים בהיסטוריה של הצוות מספרים כי גוגל Ideas הייתה אסופה של אנשים שדנו ברעיונות מרחיקי לכת עד תלושים. רבים ציפו שכהן יתחיל לפרסם ניירות עמדה על ניטרליות רשת ושאר סוגיות מדיניות אופנתיות כדי להצדיק את קיומו של הצוות. "היה קצת קשה לנווט שם בהתחלה, אבל הוא לא ויתר", אומרת אן-מארי סלוטר, מנכ"ל ניו-אמריקה, שהייתה הבוס של כהן במחלקת המדינה והציגה אותו בפני שמידט.

רבים סבורים כי את הביטחון של כהן יש לזקוף לזכות החסות שפרס עליו שמידט, בייחוד מאז שהתחילו השניים לכתוב ספר ביחד. במסגרת התחקיר לספר ביקרו השניים ב-35 מדינות והתקרבו מאוד. הם ישבו זה מול זה עם הלפטופים, ערכו רשימות בגוגל Docs ותיארו את מסעותיהם בלוב ובצפון קוריאה. כהן נזכר, למשל, בביקור בפקיסטן שבו ישב שמידט עם הרמטכ"ל הפקיסטני, שעישן בשרשרת. השניים בחנו זה את זה ארוכות מבעד לעננות העשן עד שלבסוף הצליח שמידט להניע את השיחה הלאה ב*ום שכל. "לאריק יש מין מיומנות דיפלומטית כזאת, הוא יכול להגיד משהו כמו, 'סליחה שאני שואל - אולי תוכל בבקשה לעזור לי להבין'", מסביר כהן. "גילויי הכבוד הבלתי פורמליים עשויים לפרק את מגננותיהם של אנשים שמצפים ליחס מתנשא, ואם אחזור יום אחד לממשל, כזה דיפלומט אני רוצה להיות".

ספרם של כהן ושמידט, "העידן הדיגיטלי החדש", חוזה את האופנים שבהם תיצור הטכנולוגיה עתיד שיהיה אוטופי במובנים מסוימים ודיסטופי במובנים אחרים. בה במידה הוא יכול לשמש גם מעין תזכיר פנימי שמבהיר כיצד רבים ממוצריה הפופולריים של ענקית החיפוש - ובהם יוטיוב וג'ימייל - נכרכו באופן בלתי נמנע בסוגיות גיאופוליטיות טובות ורעות. "חברות טכנולוגיה ואבטחת סייבר יהיו למאה ה-21 מה שלוקהיד-מרטין הייתה למאה ה-20", כתבו השניים. אבל לוקהיד-מרטין יצרה מוצרים, וכדי לזכות בהשפעה ממשית נדרשה גם Ideas לפנות בכיוון דומה - והכיוון הזה עתיד היה ללבוש את דמותה של Jigsaw.

ביוני 2014 יצאו כהן ושמידט לפגוש את שר החוץ הקובני, ברונו רודריגז. הם הגיעו להוואנה, בתיאום ובעידוד פקידים בבית הלבן, כדי לקדם את החופש האינטרנטי, אבל כהן מספר שהביא איתו גם רשימה של מוצרי גוגל שלא היו זמינים לשימוש בקובה בגלל הסנקציות.

"בתוך ארבעה חודשים, ארת', פיקאסה, כרום וגוגל אנליטיקס כבר היו זמינים לשימוש בקובה", מספר כהן, שמתעקש כי לא ידע על תוכניותיו של ממשל אובמה לסיים את האמברגו, אף שמועד הביקור איפשר לגוגל ליהנות מפירותיו. "אחרי ההכרזה היו לנו הרבה יותר דלתות פתוחות בקובה, אנשים שרצו לדבר איתנו, כי הם זכרו שהגענו לשם עוד לפני שזה היה פופולרי".

יש הסבורים כי ניסיונותיה של ג'יגסו לחולל שינויים גיאופוליטיים הם בגדר פנטזיה ליברטריאנית: גרסה מופרטת של מחלקת המדינה, המחזיקה בכוח חסר תקדים. ג'וליאן אסנג', מייסד ויקיליקס, אף טען כי כהן הוא "מנהל שינויי משטר" מטעם גוגל, אשר צובר כוח באמצעות "רצף בלתי פוסק של נשפים חברתיים שתכליתם הפריה הדדית בין האליטות והווסאלים, וכל זאת תחת אצטלה צדקנית של 'חברה אזרחית'". לגוגל יש היסטוריה ארוכת שנים של מעורבות ממשלתית - הקרן הלאומית למדע סייעה לממן את ראשית מחקרם של ברין ולארי פייג', מייסדי גוגל, בעניין ארגון המידע בעולם כשעוד היו סטודנטים בסטנפורד. נטען גם כי מאז שהייתה לתאגיד רב-לאומי, החברה שימשה בתפקיד קבלנית של סוכנויות ממשל.

אלא שהיחסים בין עמק הסיליקון לבין וושינגטון עברו התפתחויות ותהפוכות. "הייתה תקופה בעייתית, כשהממשלה התחילה להבין את החשיבות של סיליקון ואלי, אבל עדיין חשבה שהיא יכולה להגיד לכולם מה לעשות", אומר צביקה קריגר, איש הפורום הכלכלי העולמי, שייסד את המשרד הראשון של מחלקת המדינה בעמק הסיליקון. חברות הטכנולוגיה, הוא ממשיך, התחילו בסירוב, "אבל בתוך זמן לא רב היחסים כבר הפסיקו להיות עוינים, ראש בראש, והבשילה ההכרה בכך שלממשלה אין מונופול על השפעה".

אדוארד סנודן סימן נקודת תפנית משמעותית נוספת ביחסי הכוחות. החומר הרב שהדליף בעניין פעילויות הריגול של ארצות-הברית חשף עד כמה היו חברות כמו גוגל חשופות לפריצות מצד ה-NSA. הגילויים הללו, אומר סקוט קרפנטר, מנכ"ל ג'יגסו, יצרו "אי-אמון" בין חברות הטכנולוגיה לבין וושינגטון. אלפבית, הוא מוסיף, לא רצתה שיראו אותה כמו עוד AT&T או MCI, ענקיות הטלקום שניהלו מערכת יחסים ארוכת שנים עם ה-NSA ושיחקו תפקיד משמעותי ביוזמות הציתות של ממשל בוש. "אחרי סנודן", אומר קרפנטר, "אלפבית לא חושבת על עצמה כל הזמן בתור חברה אמריקאית, אלא בתור חברה גלובלית".

תחת הנשיא טראמפ, יחסיה של החברה עם הבית הלבן רק הלכו והידרדרו. לג'יגסו כבר אין קשרים רבים במחלקת המדינה המצומצמת בראשותו של רקס טילרסון, ושני מקורות הבקיאים בנושא מסבירים כי הדבר צמצם את מעורבותה במתרחש בעמק הסיליקון. כהן אומנם מציין כי ג'יגסו עדיין מוכנה לעבוד עם הבית הלבן בתחומים שבהם עולים ערכיהם בקנה אחד, אך הדגיש כי ג'יגסו "אינה עושת דברן של ממשלות. אנחנו לא עושים את הדברים האלה כי מישהו בחליפה כהה ומשקפי שמש אמר לנו".

"יש גבול למה שאנחנו מסוגלים לעשות", מוסיף שמידט. "אנחנו לא מדינה, גם אם בפירוש יש לנו השפעה. אנחנו מנסים לקדם את מה שבעינינו הוא הערכים של האינטרנט".

ניכר כי שמידט מנסה להמעיט בכוחן של יוזמות ממין זה. בדיון פומבי שנערך בסטנפורד בשנת 2014, בהשתתפות כהן, שמידט דיבר על כך שחשוב להביא את האינטרנט למקומות כמו פיונגיאנג; הוא סבר שהדבר יוביל את האוכלוסייה המקומית לפקפק בשלטון הסמכותני: "אנחנו צריכים רק לזרות קצת ספק, והמדינה תיפול".

העובדה שג'יגסו היא עסק לכל דבר מעלה שאלות על תשואה, מודל עסקי ורווחים. נכון לעכשיו, מדובר יותר בהשקעה לטווח הרחוק. הסיבה לכך פשוטה: אם ימשיכו השטנה הוויראלית ובעיות אבטחת הסייבר לזהם את הפלטפורמות הטכנולוגיות הגדולות, הדבר עלול להוות איום קיומי גם על שורת הרווח של עמק הסיליקון. "רבים מהנושאים האלה קשורים לאינטרסים עסקיים מהותיים [בתחום הטכנולוגיה]", אומר קריגר, איש הפורום הכלכלי העולמי. "אם פייסבוק וגוגל יהפכו למעוזים של ביטויים קיצוניים, בריונות, תוכן טרוריסטי, פייק ניוז וסרטונים של עריפות ראשים, הם יהיו פלטפורמות שאף אחד לא ירצה לבלות בהן זמן".

במובנים רבים, זה כבר קרה. פחות או יותר בזמן שהצטרפתי לישיבה שלהם, טראמפ איים על קים ג'ונג און במלחמה גרעינית באמצעות ציוץ בטוויטר, ארצות-הברית עוד הייתה המומה מן האירועים האלימים בשרלוטסוויל, וירג'יניה, ושוחרי עליונות הגזע הלבן השתמשו בפייסבוק ובטוויטר כדי להתסיס את הרוחות עוד יותר.

כהן נזהר שלא לדבר על טראמפ או להסביר כיצד שינו הבחירות בארצות-הברית את גישתה של ג'יגסו. מבחינה אסטרטגית, מוטב לחברה להתמקד בבעיה שמאחורי הבעיה - קרי, תעמולת רשת במימון מדיני - ולא בטראמפ עצמו. ואולם, מקורות המקורבים לכהן אומרים שטראמפ בפירוש השפיע על מערך השיקולים של החברה, ואפילו שמידט מודה שכהן והוא שגו משמעותית כשלא הקדימו להבין "את המידה שבה ממשלות - בשורה התחתונה, כמו שעשו הרוסים - יכולות להשתמש בהאקינג כדי לשלוט במרחב המידע". החברה, הוסיף, "בוחנת עכשיו את הטכנולוגיה שמאחורי מלחמת המידע. אני חושש שב-2020 יהיו לרוסים כלים חזקים פי כמה".

מעבר לקשיים שמזמנת הפוליטיקה, ג'יגסו נדרשת להתמודד גם עם שדה מוקשים בדמות האינטרסים של בעלי מניות אלפבית. כשאני מעלה שאלה באשר לקונוטציות של תאגיד רב עוצמה ששולח יד בסוגיות כאלה, שמידט קוטע אותי: "אני לא מסכים איתך ועם הניסוח שלך. אני רוצה לומר באופן ברור - מה שאנחנו עושים בג'יגסו הוא לא ניסיון להשפיע על תוצאות".

רבים חוששים כי אלפבית חזקה מדי וכי ג'יגסו היא לפיכך צורה חדשה של אימפריאליזם דיגיטלי. ואולם, במהלך העבודה על הכתבה, הביקורת העיקרית ששמעתי היא שהישגיה של ג'יגסו עודם דלים, וכי עדיין לא ברור עד כמה יעילים מוצריה. קשה ליישב בין העובדה שג'יגסו מבקשת להתמודד עם כמה מן הבעיות המטרידות ביותר בעולם לבין העובדה שיש בה רק כ-60 עובדים. אם אלפבית מאמינה באמת ובתמים בדבר שכהן מבקש להשיג, האם לא סביר שתשקיע בג'יגסו משאבים רבים מכפי שהיא משקיעה בתחום המציאות הווירטואלית או הסטרימינג הטלוויזיוני?

הביקורת אינה מפתיעה את כהן. זו אינה הפעם הראשונה בקריירה שבה הוא נדרש להתמודד עם ציניות ועם הטענה שעבודתו אינה אלא שילוב שטחי של דיפלומטיה וטכנולוגיה. אבל הבעיות שג'יגסו מבקשת להתמודד איתן אמיתיות, וכמוהן גם ההשלכות הצפויות במקרה של כישלון. בשנים הבאות, אומרת מזכירת המדינה לשעבר רייס, "יהיה הרבה יותר לחץ - תחושת מחויבות מוסרית - על עמק הסיליקון לפתור את הבעיות האלה. אני מקווה שהם יהיו מוכנים לפתור אותן, כי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שהממשלה פשוט תתחיל ברגולציה של דברים שהיא לא מבינה".

נכון, לפעמים נדמה שכהן יצא מתוך רומן של סלמן רושדי ומתייצב בנקודות מפתח בהיסטוריה של מדינות כאלו ואחרות - בטוניסיה מיד לאחר המהפכה, בלוב לאחר מותו של מועמר קדאפי, בטנזניה רגע לפני ההתקפות על השגרירויות. אבל על פניו ניכרת התרוממות רוח של ממש כשהוא מדבר על האנשים שפגש במסעותיו, על מה שלמד, על ההשפעה החיובית שהוא מקווה שיוכל להשיג מבחינת הנשים שראיין לאחר שנמלטו מטפרי הטאליבאן או הפעילים הסורים הנרדפים שהיו לידידיו הקרובים.

באחרונה ביקר בפפואה גיניאה החדשה, שם פגש את בני הצ'ימבו, המתגוררים בפרובינציה הררית מרוחקת וצובעים את גופם בצבעי מלחמה כמעין שלדים. האיפור המקאברי נועד במקורו כדי להלך אימים על שבטים יריבים - כיום הוא משמש בעיקר בשביל השואו - וכהן לא התאפק וביקש להצטרף לריקוד השלדים המסורתי. הוא התפשט והתושבים מרחו את גופו ואת פניו בפחם באצבעותיהם, התוו מעגלים שחורים סביב עיניו וציירו על גופו עצמות ושיניים בצבע לבן שהופק מחימר. כהן נראה מגוחך, כמובן, אבל זה לא הפריע לו. זה סייע לו לראות מבעד לעיניים שלהם. כשנכנס אל העיר הקרובה, ילדים וילדות רצו לצד המכונית, הצביעו על הזר המפחיד למראה וצחקו צחוק גדול. כהן השיב להם חיוך, והמשיך בדרכו.