אין כמו בית

בית. אין כמו בבית.

הבית הזה שכולנו חולמים עליו, ששואפים להגיע אליו, לשהות בין כתליו, בדלת אמותיו.

דוח מרכז אדווה שהתפרסם לאחרונה, חשף שמחצית מאזרחי ישראל נמצאים בסכנה ממשית לביתם. הוצאות הדיור של 50% מהאוכלוסייה חורגות מכלל ה-30% מההכנסה. בעשירון התחתון, משקי הבית מוציאים מעל 60% מהכנסתם כדי לממן לעצמם קורת גג. מרבית האזרחים חיים בחרדה קבועה מלאבד את הבסיס שלהם את ארבע האמות הפרטיות שלהם.

תבינו מה המשמעות של זה: עבור חצי מאזרחי ישראל, משבר קטן, מחלה, פיטורין, גירושין, תאונה, הוצאה בלתי צפויה. משמעותו חריגה מתקציב המשפחה. כשמשפחה מוציאה 50% מהכנסתה רק כדי לשהות בבית, היא צריכה לקצץ בהוצאות לא רק על פנאי והעשרה, אלא גם על הצרכים הבסיסיים ביותר. זה אומר שמחצית האוכלוסייה רחוקה מלסגור את החודש, שלא נדבר על לחסוך.

דוח אדווה חשף נתון מטורף נוסף, 71% משכר הדירה שאנו משלמים מגיע לכיסם של 30% מהאוכלוסייה. העשירון העליון לבדו מרוויח 6.8 מיליארד ₪ מהוצאות הדיור של כלל האוכלוסייה.

הדירות בישראל הפכו לעסק של שליש מהאוכלוסייה במקום לשמש את אזרחי ישראל בייעודם המקורי.

בית הוא אחד מהצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר,הוא משמש לנו כמעון, נותן לנו קורת גג, מקנה לנו ביטחון ומאפשר לנו קצת שלווה בסוף כל יום.

ממשלות ישראל באופן מערכתי מנעו מאיתנו לאורך השנים בהזנחה פושעת לממש את הצורך הזה ובעיקר את החלום על קצת ביטחון ושלווה.

הממשלה הנוכחית נבחרה בין היתר עקב הבטחתה לפתור את משבר קורת הגג של אזרחי ישראל. שנהיה כחלונים, ולפניו לפידים, ושיהיה לנו מע"מ 0 על דירות, ואז מס על דירה שלישית, ודירה להשכיר ודירה להשתכן. בינתיים השנים עוברות והחלום על הדירה רק הולך ומתרחק. רק לאחרונה התבשרנו על עלייה של 4% במחירי הדירות בחודשים אוגוסט - ספטמבר. תכניות הממשלה, גם השאפתניות שהוצאו, לא התחילו אפילו לגרד את פני השטח של מצוקת הדיור.

לכל ישראלית וישראלי יש זכות לדיור. דיור הולם. דיור נאות. דיור עם נגישות לתחבורה ציבורית, לתעסוקה, למסחר, לחינוך, לתרבות ולמרכזים קהילתיים.

השינוי שדרוש לפני הכל, הוא ערכי ותפיסתי. הממשלה צריכה לראות בדיור צורך אנושי וזכות חברתית, לראות בקרקע משאב ציבורי ולא עוד אפיק לייצור הכנסות למדינה או לספסרי נדל"ן.

צריך פשוט להפשיל שרוולים, להפוך קרקע לדירות ולקחת עליהן אחריות ממשלתית ללא פחד. ליצור פתרון משולב הכולל: בנייה תקציבית של מאות אלפי יחידות דיור. חיסול התור לדיור הציבורי, קביעת סטנדרטים ויעדים לדיור בר השגה בכל תכנית בנייה חדשה. הסדרת שוק השכירות. קביעת מנגנונים הגנה על שוכרים בחקיקה. הכנסה של מודלים לשכירות ארוכת טווח.

זה לא מופרך.

תחשבו: אם רמ"י ועיריית תל אביב היו לא רק מוכרים שכונות כמו גבעת עמל על יושביה לטייקונים, אלא דואגים לשכן בשכונות המתוכננות גם את התושבים, וגם לשריין 15% כדירות ציבוריות, לא היה יותר טוב?

בלי שינוי מחשבה משיטות של פלסטרים וכותרות פופוליסטיות, לא נוכל לספק ביטחון בקורת גג. צריך להפסיק להתעלם ולהתחיל להפנות משאבים ציבוריים. זה לא סתם, זאת מלחמה על הבית.