ברוך שפטרנו

א. השבוע נפרדנו - האנושות, אני מתכוון - משלושה רשעים מרושעים, בני בלייעל, בכורי שטן ונבלות סרוחות, חלאות המין האנושי ובני נעוות המרדות שאין דברים כאלה. רוברט מוגאבה, הדיקטטור האכזר שכבר ארבעה עשורים ממרר את חייהם של האנשים הטובים בזימבבואה, ירד מבימת ההיסטוריה כשהוא בן 93. המאפיונר הידוע לשמצה סלבטורה (טוטו) ריאינה, שאחראי לרצח של למעלה ממאתיים אנשים, מת בכלאו שבפארמה, איטליה, בגיל 87. ובבית הכלא בקליפורניה, בגיל 83, הלך השבוע לעולם שכולו רע גם צ'רלס מנסון, מנהיג הכת הרצחנית שנטלה את חייהם של תשעה. אומרים שהטובים מתים צעירים. לא יודע אם זה נכון, אבל מה שבטוח: כשמסתכלים על השלושה שלעיל, אפשר בהחלט להתרשם שהרוע מצליח להאריך ימים.

האם עכשיו יש פחות רוע בעולם? זו אותה שאלה עמוקה מני ים ועתיקה כימי האדם, האם טובים לבו וייצרו מנעוריו או שמא רעים המה. ויותר מזה, האם הרוע, כמו הטוב, באים מהאנשים או שאולי הם מעין כוח או אנרגיה שקיימת בעולמנו ולכן נענים לחוק שימור האנרגיה, הקובע שכמות האנרגיה קבועה - היא לא נוצרת וגם לא נעלמת, רק משנה צורה ומיקום.

במילים אחרות, האם באותו הזמן שמתו שני רוצחים והודח דיקטטור, הגיחו לאוויר העולם שלושה ילדים שבמקום לרצוח ולהטיל אימה יוסיפו לעולם רק חופש ושמחה וחוכמה ואהבה? אני רוצה מאוד להאמין שכן, אבל מוצא את עצמי מאמין שלא. זה לא שהפכתי פתאום לדטרמיניסט, חס וחלילה שלא נדע - האדם ורק הוא (תחת מגבלות הגורל, כמובן) אחראי למעשיו ולבחירותיו - אבל איך אפשר להתכחש להימצאותו, כמו גם לכוחו, של הרוע עלי אדמות? הוא הרי כאן, בכל מקום וכל הזמן, רק מחליף נשאים ומקומות ושיטות ומטרות. ואיך אפשר שלא לראות ולהתרשם עמוקות מהמלחמה הנצחית הנטושה בין הטוב והרוע? בה אני מאמין לחלוטין. רובנו המוחלט לא בוחרים ברע אלא בטוב, אבל גם לרוע תמיד יהיו לקוחות. או כמו שאמר מורי ורבי ברדיצ'בסקי: "לעולם יהיה הרע מקובל על בני האדם - משום שטבעו פשוט יותר".

אני מאמין גדול במלחמה הנצחית בין הטוב והרע, אבל עם כל הכבוד, אני מרשה לעצמי לחלוק על מורי: לי הרוע תמיד נראה הרבה יותר מסובך ומורכב להפקה - אתה לא צריך, לדוגמה, לסחוב עשרות רובים אוטומטים ולהבריח אותם לחדר בבית מלון ולירות מהחלון על אנשים. להיות רע זה קשה. תכלס, להיות טוב זה כל-כך הרבה יותר קל ונחמד.

עובדה שהוא מנצח.

ב. בחנתי את קורות החיים של שלושת ערפדי הזדון והדם שנפטרנו מהם השבוע. נראה שהם עשו ניסיון ראוי להערכה להקיף את הרוע מכמה שיותר זוויות ולפנות לכמה שיותר קהלים, קצת כמו להקת בנים של עולם האופל. שלישיית הופה היי של הגיהינום.

צ'רלס מנסון אומנם הרג הכי פחות אנשים, תשעה בסך הכול (וגם את חייהם של אלה לא ממש נטל במו ידיו), אבל אין רשימת רשעים מרושעים שהוא לא מופיע בה מאז 1969. זה כמובן בגלל האלימות חסרת הפשר והאימה שאין לתאר שבלרצוח אישה בהיריון ולכתוב בדמה על הקיר, אחד מסדרת אירועים שחתמו בדם על תעודת הפטירה של הסיקסטיז. אבל לא פחות מזה, בגלל אישיותו המשיחית של מנסון. מבין השלושה הוא הכי קרוב לדת. הוא לא רצח בידיים שלו כי הוא לא היה צריך - מספיק היה שיגיד את המילה. הוא לא רצח הרבה, כאמור, אבל הוא רצח באליטות. הוא בא אליהם, בלילה, לבתים המפוארים שלהם בהוליווד, וטבח בהם.

הוא ללא שום ספק גיבור התרבות הגדול ביותר מבין השלושה. עד היום זו חוויה מהפנטת לצפות ביוטיוב בראיונות הרבים שנתן לאורך השנים - הוא עדיין ממגנט. מנסון הוא הצד הדתי של הרוע, אבל גם הצד הסקסי שלו. האפלה שהוא מקרין כל-כך אפלה, שהיא כבר נוצצת. גם בימים האחרונים, עם קעקוע צלב הקרס בין העיניים המוטרפות, הוא עדיין עושה לך את זה.

רוברט מוגאבה - מארה על ראשו - המנהיג המבוגר בעולם, הרג במו ידיו ואחראי למותם של מיליונים; מי בחרב ומי ברובה, מי ברעב ומי באיידס. קריקטורה נלעגת של דיקטטור, עם כל הגינונים. אפילו קדאפי נראה אמין לידו.

הוא לא רק איור עצוב למצבה של רוב אפריקה הנאנקת, הוא לא רק מסמל את הרוע שמשטר, כל משטר, יכול להשית על נתיניו - עבורי הוא מסמל את המסע לכיוון הלא נכון. מהטוב אל הרוע. בכל זאת, האיש החל את דרכו כמורה, כלוחם חופש שגירש מאדמתו את הכובש הלבן. היה שם את כל הפוטנציאל לטוב - אבל רוברט מוגאבה סלל לעצמו את כל הדרך אל הרוע. קצת כמו דארת ויידר, חוץ מזה שוויידר חזר בתשובה ברגע האחרון ואילו מוגאבה, כך נראה, הולך עד הסוף.

ג. המאפיונר סלבטורה (טוטו) ריאינה, המכונה "החיה", אחראי באופן אישי ליותר ממאתיים רציחות. איש אכזר מאין כמותו. הוא אהב לירות באנשים ולראות אותם מדממים למוות. באחד המקרים הידועים ניסר את ידו של נער וצפה בו מדמם וצורח. הוא רצח תובעים ושופטים שניסו לכלוא אותו. הוא העלים ילד בן 13 במכל חומצה וביצע מעשי טרור נגד אזרחים. חתיכת טיפוס נאלח לכל דבר ועניין. ניטשה, מהחוקרים הגדולים של הרוע, דיבר על "אושרה של הסכין", ואין ספק שריאינה שמר את הסכין שלו מסופקת. הרוע שלו גרפי, יצירתי, כמעט אפשר לומר שנראה שהוא נעשה בחדווה.

אבל זה לא רק זה. אם מנסון בא מכוח הכריזמה הניהיליסטית של היחיד ומוגאבה בא מתאוות השליטה, הרי ש"החיה" הגיע מהעולם התחתון, מהפשע. הוא מסמל את הרוע הגדול מכולם, את תאוות הבצע הרצחנית. את הכול עשה ריאינה רק בשביל דבר אחד - הכסף. הכסף עיוור את עיניו ואטם את ליבו. זה מה שכסף יכול לעשות, ולא רק לאדם אחד. גם לתאגידים ולמדינות ולאנושות שלמה. אנחנו מעלימים עין מכל עוול, צרה וצוקה, נגע ומחלה בשביל הכסף. אנשים מכלים את חייהם כדי שנקנה דברים בזול ואנחנו חותמים על הדיל בשמחה. ברמה הפנימית נראה שלרובנו אין ולא יהיה דבר עם מנסון או מוגאבה, אבל לא נעים להודות: תאוות הבצע אורבת לפתח כולנו. אני לא אומר שבכל אחד מסתתר מאפיונר רצחני, אבל בסוף, בעומק, הוא זה שרובנו המוחלט קרוב אליו יותר מלשני האחרים. כסף הוא מניע מקובל וריאינה הוא בסך הכול עיוות קיצוני של איש עסקים בשוק תחרותי.

איש מהשלושה לא הביע חרטה מעולם. "למה אתם רוצים שאביע חרטה", תהה פעם מנסון, "בשביל שתוכלו להרגיש טוב יותר עם עצמכם? אם כבר אני מתחרט על משהו, זה על זה שלא עשיתי מספיק: אם הייתי הורג 400 איש, הייתי מרגיש שעשיתי משהו למען החברה".

ד. השבוע נפרדנו משלושה רשעים מרושעים, בני בליעל, בכורי שטן, נבלות סרוחות, חלאות המין האנושי ובני נעוות המרדות שאין דברים כאלה, אז התשובה לשאלה בסעיף א' היא כן - יש פחות רוע בעולם עכשיו. המלחמה הנצחית בין הטוב והרע תימשך כרגיל, כמובן, אבל הרוע העולמי ספג שלוש אבדות רציניות.

בסך הכול שבוע טוב לכוחותינו.