המלחמה על הסופים

צירוף המלים הזה מעורר השתאות. "מסגד צופי (-סופי) הותקף בחצי האי סיני", דיווחו כלי תקשורת בכל רחבי העולם.

מסגד סופי? מאימתי יש מסגדים סופיים? סופיות אינה תנועה ואינה כת, אינה סיעה ואינה סטייה. יש מסגדים סוניים, יש מסגדים שיעיים, אבל אין מסגדים סופיים. יש מיליוני מוסלמים, המכירים בסמכותם הרוחנית של חכמי דת סופיים; ויש עשרות מיליונים המשתטחים על קברי צדיקים סופיים. אבל הם אינם מאוחדים מכוח תיאולוגיה משותפת, בוודאי לא מכוח מסגדים משותפים.

לפחות עד סוף השבוע שעבר. שליחי דאעש בחצי האי סיני פתחו פרק חדש בהיסטוריה של מלחמת מוסלמים במוסלמים. אם כל סופי הוא עכשיו מטרה טבעית לג"יהאדיסט נטול ח"ליפות, או אז בקו החזית נמצא כל כפר באינדונזיה, בפקיסטן, בבנגלדש, בחלקים נרחבים של הודו, ברפובליקות של מרכז אסיה, בצפון הקווקז, באנאטוליה, על פני עיראק, במצרים, בלוב, על פני כל צפון אפריקה, במערב אפריקה ובארצות הסאהל (מדבר הסהרה).

אפילו בעולם המושגים המוטרף של דאעש ושל אל קאעידה, רעיון כזה מוכרח להיחשב למוטרף במיוחד. מלחמה כזאת תהרוס את האסלאם. באופן בלתי נמנע אנחנו נשמע בימים הבאים, במידה שעדיין לא שמענו, תיאוריות קונספירציה שיטילו את האחריות למאורעות בחצי האי סיני על ישראל.

מיסיונרים סעודיים

עווית הטירוף הזו, שעלתה בחייהם של 300 בני אדם ויותר, לא בקעה מחלצי דאעש, ולא מחלצי אל קאעידה. היא תוצאה ברורה וישירה של מעשי ערב הסעודית במשך שנים ארוכות, לפני הולדת הג'יהאדיזם האלים. מיסיונרים ווהביסטים, מתוצרת ערב הסעודית ובמימונה, התהלכו ברחבי העולם המוסלמי, בנו מסגדים ובתי ספר, והפיצו את תורת מוחמד אבן עבד אל-ווהאב.

זה האחרון היה מתקן דתי מחצי האי ערב, שפעל בשלהי המאה ה-18, וגמר אומר לטהר את האסלאם מן ה"חידושים" שדבקו בו במרוצת 1,100 השנה הקודמות. "חידוש" הוא ביטוי גס בלקסיקון האסלאמי. הנביא עצמו אסר על חידושים. כל מה שהתחדש, התחדש בימיו, ונועד לקפוא על שמריו.

אבל האסלאם לא קפא על שמריו. התנועה המשיחית הקטנה באזור מכה ומדינה במאה השביעית הפכה לאימפריה תלת-יבשתית בתוך מאתיים שנה. מאמיניה הוזמנו לעלות לרגל אל מכה ולהגות בקוראן יומם ולילה. אבל מכה הייתה רחוקה להפליא, והקוראן היה כספר החתום. המאמינים היו זקוקים למורי הלכה מקומיים. יתר על כן, הם גם היו זקוקים לווריאציות על המהדורה המקורית של האסלאם.

דת עממית

להלן התפתחה "דת עממית", עם גוונים ועם בני גוונים. ממעמקי אסיה התיכונה עד שיפולי הקווקאז, לאורך הפרת והחידקל, בעמק הנילוס ובעמק האינדוס, וסמוך ליערות העד של אפריקה התהווה פסיפס מרהיב של חוכמה, של פולחן ושל יצירה. התפתחה תורה שבעל פה, נכתבו שירים, נארגה מיסטיקה עשירה; חיפוש אלוהים נעשה מאמץ משותף, דמוקרטי על פי דרכו. מסורות התחרו והתמזגו. השריעה לא הייתה בעלת מונופול. לצידה התפתחה ה"עאדת", זאת אומרת מסורת מקומית, עם חוקים ועם מנהגים משלה.

הואיל ומכה לא הייתה בהשג ידם של רוב המאמינים, הופיעו תחליפים מקומיים. לנביא נולדו ממלאי מקום ומפרשים, אשר שאבו את סמכותם מ"שלשלת" של חכמים, שראשוניה התאבקו בעפר רגליו של הנביא. ממלאי המקום לבשו בהדרגה אדרות נבואיות. הם היו המייסדים, או מקורות ההשראה, של "דרכים" ("טריקאת") אל האלוהים.

תור הזהב של האסלאם הוא שהניב את הפלורליזם הזה. מאפגניסטן עלו במאה העשירית ה"צ'ישטי", שהתפשטו על פני כל דרום אסיה. מבוכארה עלו במאה ה-14 ה"נקאשבאנדי", שהתפשטו על פני מרכז אסיה, הקווקאז, חלקים של המזרח התיכון ודרום מזרח אסיה. מבגדאד עלו במאה ה-13 ה"קאדרים", שאולי הרחיקו לכת יותר מן הסופים האחרים, והתקרבו לעשות האלהה של מייסדם, עבד אל-קאדר אל-גילאני (או גיילאני, או ג'ילאני).

מלחמה ושלום

היקף התפשטותו של הסופיזם היה כה גדול, עד ששטות תהיה לתאר אותו "דומיננטי". הוא היה במידה רבה האסלאם של זמנו. הוא הכיל עולם ומלואו, כולל הפכים גמורים. הוא היה פרקטיקה מיסטית של שלום ושל אהבה; והוא היה גם הפלטפורמה של מלחמה לשלום האסלאם נגד פולשים זרים.

שייח"ים סופיים הנהיגו כמה מתנועות ההתנגדות הנועזות ביותר לכיבוש האירופי. אולי המפורסם ביותר היה האימאם שאמיל מדגסטן, על חוף הים הכספי, שהיה איש המסדר הנקשבאנדי, והנהיג מרד אנטי-רוסי בקווקאז כמעט 30 שנה באמצע המאה ה-19. ללמדך מה קשה להגדיר את הסופים, 125 שנה לאחר כניעת שאמיל, הרוסים ראו בנקשבאנדים את נושאי הנס של מתינות ושל שיתוף פעולה נגד הקאדרים, שהיו בולטים בין המורדים הצ"צ"ניים.

אבל בעיני מוחמד אבן עבד אל-ווהאב, במאה ה-18, הסופים היו אבות הטומאה, מקור חולשתו של האסלאם והסיבה להתנוונותו. וואהביזם נעשה הדוקטרינה הרשמית של בית סעוד, אשר הגיח מן המדבר במאה ה-20, ואיחד את חצי האי ערב תחת מרותו. סופיזם הוצא אל מחוץ לחוק. משטרה דתית פיזרה בכוח עולים לרגל אל מכה, כל אימת שניסו לערוך את הריטואל הסופי המפורסם, ה"זיכר" (כ"ף דגושה בשווא), מעמד מיסטי שחוברות בו תנועה מהירה ושבחים לאלוהים.

יום הולדת לצדיקים

המלחמה על ה"זיכר" העניקה ביטוי ויזואלי למאבק הטהרנים נגד המסורתיים. מלחמות אפגניסטן וצ"צ"ניה, ולימים כמובן מלחמות עיראק וסוריה, וההתקוממויות במערב אפריקה, איפשרו לא רק מלחמה במערב, אלא גם מאבק דמים לטיהור האסלאם מן הסופים.

בוודאי בהיקפה. היא אינה נוגעת למיעוט מתגונן, אלא היא מאיימת על מיליוני מצרים. הם יכולים להסתופף מתחת להגדרה רחבה מאוד של "סופים". המוני מצרים מציינים שורה של ימי הולדת ("מילאד") של קדושים סופיים.

ואחת לשנה, מאמינים בכל רחבי האסלאם מציינים את יום הולדתו של הנביא מוחמד. הטהרנים רואים בחגיגה הזו חילול הקודש, גם מפני שאין היא מצווה מן הקוראן, גם מפני שהיא מעניקה נופך אלוהי לבשר ודם. היום הזהתקפות רצחניות על קברי צדיקים בפקיסטן ובאפגניסטן מתנהלות זה שנים. אבל בעוד שג"יהאדיסטים עורכים מעשי טבח תכופים נגד שיעים במסגדיהם ובערי הקודש שלהם, ההתקפה על "מסגד סופי" בסיני היא יחידה במינהה חל השנה בעוד שלושה ימים, ב-30 בנובמבר. מוטב שנעצור את נשימתנו.

האיפיון הקולע ביותר להתקפה בסיני בא מפי האימאם של מסגד אל אזהאר בקאהיר. הוא הזכיר את התקפות הדמים על כנסיות הקופטים. "תחילה הם באו בשביל הנוצרים, עכשיו בא תור המסגדים". בעלי זיכרון מוזמנים להיזכר בחיווי המפורסם של מרטין נימלר, כוהן הדת הפרוטסטנטי הגרמני, שנרדף בידי הנאצים. "תחילה הם באו בשביל הסוציאליסטים" אחר כך הם באו בשביל הטרייד-יוניוניסטים" וא הם באו בשביל היהודים" ולבסוף הם באו בשבילי".

מעניין יהיה לראות אם הפעם, לפחות הפעם, תתפשט ההכרה שהג"יהאדיסטים גדשו את הסאה. או אולי הם עדיין לא באו בשבילי.

(על הסופים כתבתי בהזדמנויות קודמות. הנה שני קישורים: https://tinyurl.com/karny-sufis , https://tinyurl.com/karny-sufis-india).

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny