האדריכל משה ספדיה: "בארץ יש מעט מאוד פרגון"

אני: מלא תשוקה, סקרן, העבודה היא מרכז חיי. אשתי אומרת שאני נשוי לה.

משפחה: אבא של אבא, בן למשפחת סוחרי טקסטיל מחאלב, הגיע לארץ ב-1936 לבקר את אחותו, שגרה בחיפה והייתה נשואה למנהל בנק אנגלו-פלסטינה. הוא וסבתא החליטו להישאר כאן. המשפחה של אמא, גם הם סוחרי טקסטיל, היגרה מחאלב לאנגליה, שם אמא נולדה. כשהגיעה לבקר פה את אחותה, ירדה מהאניה בחיפה לשתות קפה בעיר, פגשה את אבא, הם התאהבו והתחתנו.

הורים: אבא ייבא בדים מאנגליה ומהודו ומאוד הצליח. היינו אמידים. גרנו בהדר הכרמל ואחר כך על הכרמל ובשנות ה-50 היה לנו אוטו. אמא התנדבה בבית החולים הדסה ועבדה עם אבא כמזכירה-מנהלת. אבא הצטרף לציונים הכלליים במטרה לשנות את שלטון מפא"י, ובתגובה הממשלה הערימה עליו קשיים להוציא רישיונות יבוא, מה שכמעט הביא אותו לפשיטת רגל. ב-52', כשגייס משקיעים מחו"ל כדי להקים כאן מפעל ברגים, הממשלה דרשה ממנו ש-51% מהמפעל ירשמו על שם ההסתדרות, ולזה הוא לא הסכים.

ילדות: נולדתי בחיפה ויש לי עוד אח ואחות. כשהייתי בן 15 אבא החליט שנמאס לו והוא רוצה לעבור לחו"ל. אז הגענו לקנדה. אבא נסע לאיטליה לארגן לנו ויזה ועד שקיבלנו אותה טיילנו במשך חודש באירופה, כסוג של פיצוי למעבר. הגענו לקנדה בחורף. קר נורא, שלג, סיוט. בבית הספר היה קשה לקרוא לי משה, אז קראו לי מוריס. עשו לנו מבחן פסיכומטרי והתגלה שאני טוב במתימטיקה ובאמנות, וכשעשו את החיתוך בין השניים המליצו לי ללמוד אדריכלות.

לימודים: לא היה לי מושג מה זאת אדריכלות ואבא התנגד כי בעדה שלנו הבכור הולך לעסק. אז עשינו הסכם שבחופשות אני עובד איתו ועד היום אני מבין גדול בבדים. הברקתי בלימודים, קיבלתי פרסים ואהבתי כל רגע. בניגוד להרבה אדריכלים אחרים, אני מאוד נהנה לעבוד עם המהנדסים. התיזה שלי בתואר הייתה מודל למה שיהפוך מאוחר יותר לפרויקט "הביטאט 67" המפורסם במונטריאול. זאת הייתה נקודת המפנה הגדולה בקריירה שלי.

קריירה: התחלתי לעבוד אצל לואיס קאן בפילדלפיה. אחרי שנה וחצי הוא מונה לעמוד בראש צוות התכנון של הביטאט במונטריאול וביקשתי להציג את התיזה שלי לפרויקט. היא הוצגה לקבינט הפדראלי, ואחרי שהיא התקבלה פתחתי משרד משלי.

ירושלים: ב-67' חזרתי לארץ לקונגרס אדריכלות גדול ושם פגשתי את ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, ואת מרדכי בן-טוב, שר השיכון דאז, ששינו את חיי. טדי שכנע אותי לפתוח משרד בירושלים והתחלתי לבוא לארץ שבוע בחודש והייתי מעורב בשיקום הרובע היהודי.

נינה: אשתי הראשונה. התחתנתי עם נינה, ניצולת שואה שעלתה לישראל אחרי המלחמה, נסעה לאביה בקנדה, ושם נפגשנו. יש לנו שני ילדים, טל ואורן. כשהתחילה להיכנס עבודה בישראל, הייתי על הקו והמשרד גדל. בשלב מסוים נפרדנו.

מיכל: אשתי, צלמת מאוד מצליחה. יש לנו שני ילדים - כרמל ויסמין.

בוסטון: ב-78' הזמינו אותי לעמוד בראש בית הספר לאדריכלות של הרווארד, ויש לי משרדים בבוסטון, בטורונטו ובירושלים.

ישראל: בשבע-שמונה השנים האחרונות אני מגיע לכאן פחות, כי היקף העבודה הצטמצם. יש לי בית בעיר העתיקה עם נוף מדהים. השכונה מאוד התדרדרה. תוכנית האב שלי לרובע שאפה לאיזון ועירוב דמוגרפי בין דתיים לחילונים, אבל האוכלוסייה התחלפה, הפכה לקיצונית לאומית, ואנחנו מרגישים בודדים שם, שלא לדבר על ההזנחה והלכלוך מסביב. כואב הלב.

פרגון: בארץ יש מעט מאוד. בקנדה קיבלתי כל אות ופרס שיש וכאן, כל פרויקט - ממילא, יד ושם - הצלחתי להקים בקושי, ותחת התנגדויות וניסיון להקשות. את רחבת הכותל לא נתנו לי לעשות, מפני שבניתי מרכזים ליהדות הרפורמית.

ים המלח: עשיתי תוכנית אב לאזור התיירות החדש, שנמצא בשלב היזמות.

סינגפור: תכננתי את מרינה ביי סנדס, מרכז חדש בין הטרמינלים בשדה התעופה, ואני אחד משלושת המועמדים הסופיים לתכנון שדה התעופה החדש. גם בסין יש הרבה עבודה.

נתב"ג 2000: פרויקט שנהניתי לעשות ואני משלים את האצבע הרביעית שתיפתח בפברואר או מארס. מפריע לי שהתגובה לצמיחה בתנועת הנוסעים היא איטית. כבר שנים מדברים על הרחבת הטרמינל ולא קורה כלום, אז עכשיו מקימים שם אוהל.

תפיסת עתיד: העבודה היא הפנאי שלי. היא סוד הבריאות.