כינוס מותגים נוסח כחלון

האידיאולוגיה לא משחקת תפקיד

האכזבה הגדולה מיו"ר "כולנו" ושר האוצר, משה כחלון, ששטפה השבוע את אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, נובעת בעיקר מבעיית תיאום ציפיות ומאוטומטיות השיח בחברה הישראלית - אוטומטיות שמייצרת חלוקה לטובים ולרעים, כשכחלון החייכן זכה עד היום למקום של כבוד בקבוצה של הראשונים.

להגנתו, צריך לומר, הוא דווקא ניסה להנמיך ציפיות לא פעם ולא פעמיים, אבל האתרוג שלו בעיתונות לא נתן לעובדות לבלבל אף אחד. כולם זוכרים לו איך הבטיח לשמור על מורשת בגין ולהגן על בית המשפט, פחות זוכרים לו דברים אחרים וברורים שאמר. כבר בנובמבר אשתקד, כשנשאל במהלך כנס אילת לעיתונות על הניסיונות לפרק את תאגיד השידור הציבורי, השיב כחלון בלי למצמץ: "אני מדבר על כסף כי זה המנדט שלי. בבחירות קיבלתי 10 מנדטים, בפעם הבאה אם כולם יצביעו לי, אהיה גם שר הדמוקרטיה". במילים אחרות, תנו לי למכור לכם נעליים בזול (הנדל"ן פחות עובד), עזבו אותי מכל היתר.

אבל זה הרבה יותר עמוק מהנרטיב של הפוליטיקאי שמבקש להוריד לכם את יוקר המחיה. כחלון עזב אמנם את הליכוד, אבל הוא מעולם לא התנתק מהמפלגה. למעשה, העזיבה ההיא שלו עשתה רק טוב למפלגת השלטון ולעומד בראשה, בנימין ("תהיו כחלונים") נתניהו. האחרון, איש שיווק בעוונותיו, יודע שכדי להגדיל את העוגה ולהגיע לקהלי יעד נוספים, צריך להשיק לעתים מותגים מבודלים שמייצרים מראית של תחרות. "כולנו" עבור הליכוד היא כמו "איחוד ישיר" עבור "מגדל", כמו "מזולה" ו"בלו-בנד" עבור יוניליוור, כמו "קרלסברג" ו"טובורג" עבור החברה המרכזית למשקאות (קוקה-קולה ישראל). יש להם אריזה שונה, שפה אחרת, כך גם הסנטימנט של הקהל. בסוף, את הכסף של המשקאות סופרים באותו מטה מרכזי בבני ברק, את המנדטים של "כולנו ליכוד" סופרים במצודת זאב. נטו ביבי.

הבעיה עם ריבוי מותגים תחת קבוצה אחת, היא שהרצון לבלבל את השוק מצליח לעתים יותר מהמצופה והוא מחליש את הנאמנות למותג המרכזי, כמו גם לשלוחותיו. זה קרה לשופרסל עם מותגים כמו "יוניברס", "היפר נטו" ו"יש"; זה קרה לקלאבמרקט (עליה השלום) עם "ג'מבו" ועם "אימפריה"; זה קרה לריבוע כחול עם "שפע שוק" ועם "you"; וזה קורה גם עם המותג החדש והכחלוני, שבסקרים האחרונים לא מצליח לשחזר את ההצלחה מהבחירות האחרונות.

במקרים כאלה, לפחות בעולם הקמעונאות, יוזמים את מה שמכונה "כינוס מותגים" - חזרה אל המותג המרכזי עם הבדלים קלים לכל היותר (מגה ומגה בעיר, שופרסל ושופרסל שלי). ככל שכחלון חפץ בשלטון הימין, ממנו בא ומשם הוא עדיין שואב את כוחו הפוליטי, הוא יבקש להתרחק מבחירות בעיתוי הנוכחי - גם אם המשמעות היא תמיכה בחוקים מושחתים ומשחיתים כמו "חוק ההמלצות" שנועד הלכה למעשה להשתיק את המשטרה.

הוא כבר תמך בעבר בחוק ההסדרה (וגם אז עקף את בני בגין מימין), והוא יעשה את זה שוב אם צריך. דחיקת הקץ מעניקה לכחלון זמן להיערכות, בין היתר לתרחיש של ריצה משותפת עם הליכוד, או אפילו התמודדות על הנהגתה. ביום שבו יוגש כתב אישום נגד נתניהו ייטרפו כל הקלפים, ובקזינו הפוליטי של הליכוד כחלון עשוי להפוך לשחקן מרכזי ולאתגר דמויות מפתח כמו גדעון סער, גלעד ארדן (שנחלש מאוד לאחרונה) וישראל כ"ץ.

חלק ניכר מחברי הכנסת של "כולנו" יקפצו בשמחה אל מהלך כזה, אם יבטיחו להם מקום ריאלי. שר השיכון, יואב גלנט, כבר מזמן מפלרטט עם הליכוד והוא כנראה בדרך לשם עם או בלי כחלון, ושר הכלכלה, אלי כהן, צמח בליכוד ויהיה רק טבעי עבורו לחזור הביתה. רועי פולקמן יצטרך לבלוע הרבה צפרדעים כדי להצטרף (אבל זה פחות או יותר מה שהוא עושה בחודשים האחרונים), ונראה שרחל עזריה היא היחידה שתפסול מהלך כזה על הסף. במחנה הציוני מזמן מחכים לעריקה שלה, גם ב"יש עתיד" לא יתנגדו. האידיאולוגיה במקרה הזה לא משחקת תפקיד, רק הסקרים.

הטרגדיה של השחיתות

הדבר המטריד ביותר בתחקיר המצוין שפרסם השבוע עיתונאי חברת החדשות עמית סגל על השחיתות הפוליטית לכאורה של שגריר ישראל באו"ם דני דנון (ליכוד), הוא אובדן היכולת שלנו להתרגש. עוד מינויים מפוקפקים, עוד כסף ציבורי שעושים עליו סיבוב, עוד מאותם דברים שעוברים בסוף ליד. חוץ מקומץ מפגינים קבועים בפתח תקווה איש לא ייצא לרחובות, האופוזיציה עושה לעצמה נעים בגב בפורום שקר כלשהו של חיים סבן באמריקה, ואולי יום אחד מבקר המדינה יפרסם דוח שיוגדר (כמובן) "חמור" כדי שלפחות עמית סגל ירגיש שמישהו לקח אותו ברצינות.

השחיתות השלטונית הנוראה מכול היא זו שגורמת לנו להתרגל אליה. לחשוב שכולם אותו דבר, שככה זה עובד, שאי-אפשר לשנות. כדי לדכא את הביקורת היא מרדדת את השיח, מפלגת בין קבוצות אוכלוסייה, מייצרת חלוקה אוטומטית לימין ושמאל ומחלישה באופן עקבי את שומרי הסף.

השותפים הבכירים של השחיתות השלטונית הם לא מי שכבר זכו לכינוי "צמד הדודאים" (חברי הכנסת דודי אמסלם ודוד ביטן), אלא דווקא מי שנחשבים לנסיכים מלוטפים ברוב אמצעי התקשורת: משה כחלון בתמיכתו השקטה ובחיוכו הרחב, ושרת המשפטים, איילת שקד, בקסמה ובפעלתנותה.

רץ למרחקים קצרים

אחרי שהודיע לאומה כי בשמאל (שוב) שכחו מה זה להיות יהודים, התפנה השבוע יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, לחבוט קצת ב"שוברים שתיקה". ליאיר לפיד זה תמיד עבד, אין סיבה שזה לא יעבוד גם בשבילו. העניין הוא שברגע שבשמאל זזים ימינה, הציר כולו זז יחד איתם.

אז אם שוברים שתיקה הפך מוקצה על-ידי נציג השמאל, רק טבעי ששר החינוך, נפתלי בנט (הבית היהודי), החליט ללכת צעד קדימה ולסמן אפילו את האגודה לזכויות האזרח. בנט הורה לבטל את השתתפותם של אנשי משרדו בכנס שארגנה האגודה, שעסק בכלל בזכויות עובדים. בשמאל מיהרו כמובן לגנות, אבל מי שהתקרנף, נתן יד למקרתיזם, לדה-לגיטימציה לארגונים שמבקרים את השלטון והפך את עצם המילה שמאל למילה גסה - שלא יתפלא כשהרדיפה מגיעה עד לארגון שמהווה בשר מבשרה של הדמוקרטיה.

גבאי מתגאה בכך שהוא השתתף עד היום ב-8 מרתונים בארץ ובעולם, אבל הקמפיין הנוכחי שלו מאפיין בדיוק את מה שעשו קודמיו: ריצה למרחקים קצרים. הוא שובר ימינה כי הוא יודע שהישראלי הממוצע נמצא מימין למרכז, הוא שוקל לשנות את שמה של מפלגת העבודה, ומדי פעם הוא זורק מילה במרוקאית כדי לקרוץ לקהל רחב יותר, כאילו נתניהו גדל במרקש.

הבעיה היא שאלטרנטיבה לשלטון הימין, שנשען על רוב ברור בציבור שמזוהה עם הימין, אי-אפשר לייצר בקמפיין של שנה, גם לא בשלוש שנים. זה מספיק כדי למכור מוצר בשם אבי גבאי, לא בשביל לשנות תפיסה ותודעה. השמאל יהפוך לאלטרנטיבה של ממש רק אם הוא יבנה מחדש את הסיפור שלו ויציג אותו בגאון, בלי להתבלבל ובלי להתנצל כמו שאומרים החבר'ה המוצלחים בימין.