כל יום, ממש ללא הפוגה, מנוצל על-ידי בנימין נתניהו ליצירת עובדות תחיקתיות פרסונליות. חלקן נועד להפריע למשטרה בחקירת החשדות נגד נתניהו, אחרות כדי להחליש את הרשות השופטת ואת הכנסת.
המדינה שלנו לא נראית כפי שהייתה רק לפני כמה חודשים. השחיתות פורשת לה כנפיים ומגיעה למקומות ותחומים שהם כבר מעבר לרווחים אישיים. יש ניסיון ברור להשתלט על השלטון ולהקשות עד כמה שאפשר על כל אפשרות של החלפתו. זהו פוטש מובהק של הממשלה נגד החוק והמשפט.
הפחד של כחלון מבחירות
הכוחות המניעים את התהליך הזה הם דורסניים, כפי שראינו בימים אלה בפרשת משה כחלון. שר האוצר התגלה כמשרת כנוע, שאינו שונה בעניין זה מצמד הדווידים, אמסלם וביטן. מדי פעם יוצא השר עם הצהרות כאלה ואחרות המביעות דעה עצמאית לעומת העמדות של נתניהו ושלוחיו. מהר מאוד לוקות הצהרות אלה במחלת הנפילה. מישהו אומר לשר הנחוש את המילה "בחירות" - והוא מיד הוא עושה במכנסיים.
וכך, בהיעדר התנגדות ממשית, נתניהו ממשיך לדהור, רכוב על גבם של דמויי הולדמן וארליכמן, עוזריו הידועים לשמצה של הנשיא ניקסון. הם, כמו אמסלם וביטן, היו הכוחות שאותם הפעיל ניקסון כדי לעשות את העבודות השחורות שלו. במשך תקופה ארוכה זה הצליח להם. אבל בסוף ניקסון נאלץ להתפטר תחת איום של הדחה, ושני משרתיו נכלאו על חלקם בפרשת ווטרגייט.
האופוזיציה לא ממש מפריעה
האם גם אצלנו זה יימשך וייגמר כך? נחכה ונראה. בינתיים החבר'ה האלה הורסים כל חלקה טובה באין-מפריע כמעט. ברור שהקואליציה לא מפריעה, אבל גם לא האופוזיציה. ראשי המפלגות מסתפקים בנאומים, במאמרים, בכל הדברים שהם חשובים. אבל לא נאומים יעצרו את התהליך וישנו את השלטון.
מה שחסר במאבק הזה הם מתנגדים לממשלה עם אש בנשמה, עם להט, עם אנרגיות. האיש שחסר לאופוזיציה הוא נתניהו. לו יש את כל הדברים האלה, לו יש את היכולת לתחמן את כולם ולהשיג את שלו. לאופוזיציה אין דבר דומה לזה. אבי גבאי מתעסק עם כל מיני נוסחאות על שלום ופלסטינים שאין להם משמעות בפוליטיקה העכשווית. אהוד ברק נשמע מלא עזוז, אבל הוא כזה רק כשאינו נושא באחריות.
אני חשבתי, ועדיין חושב, שהיחידה שהייתה יכולה להבעיר את השטח היא שלי יחימוביץ'. אבל מפלגתה הרופסת חשבה אחרת ובחרה במנהיג שנראה עשוי בצלמה ובדמותה. וכך יכולים נתניהו ועושי דברו לעשות כל מה שהם רוצים - וזה מה שהם עושים. והציבור, אם אינו שפוט של נתניהו, הוא עייף וחסר אנרגיות.
כתבות
ני"ע
