נתניהו באמת אוהב את ישראל?

יכול להיות שראש הממשלה בנימין נתניהו באמת סובל מאיזו מקריות, שהייתה יכולה להתרחש לכל אחד מאיתנו. שהסביבה הקרובה ביותר אליו, שכוללת בין את היתר את יועצו הקרוב ביותר ובן משפחתו, קשורה איכשהו בדרך לא דרך לעסקת ענק של רכישת צוללות לישראל, שיש כאלה שיגדירו אותה "מושחתת". הדברים עדיין בחקירה - ימים יגידו מה קרה שם. יכול להיות.

אבל הנה מה שלא יכול להיות שיקרה: שהפרצה הזו תישאר פתוחה. גם אם לראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, לא היה מושג שיועציו סייעו שוב ושוב לחברות מסחריות, שהוא רק במקרה פתח להן את הדלת - אין סיבה שראש הממשלה הבא יוכל ליפול לפח הזה גם הוא.

אבל נתניהו רק מתנצל על העבר - ולא עושה דבר כדי לשנות את העתיד. לכן אני כועס עליו. לכן אני רותח. בעיניי, זו הוכחת הזהב לכך שנתניהו איננו מעוניין באמת במדינה טובה יותר. כי אם הוא היה רוצה לסייע לילדים ולנכדים שלנו, היה מעביר מיד חוק המחייב יועצים חיצוניים לממשלה לחשוף את שמות לקוחותיהם, כדי למנוע כל ניגוד אינטרסים אפשרי.

לא רוצים לחשוף? אל תשבו בפורומים הרגישים ביותר.

ידוע שהמדינה מעסיקה ממילא אינספור עובדי ציבור במשרה מלאה לאותה מטרה בדיוק: ייעוץ מקצועי. לראש הממשלה יש עשרות כאלה. ואם נבחרי ציבור מעוניינים בכל זאת להתהדר ביועצים יוקרתיים מבחוץ, אין סיבה שאלה לא יחשפו ניגודי עניינים פוטנציאליים.

חשוב להדגיש - רק אור השמש המלא יעשה את העבודה.

אם רשימות הלקוחות נשארות בכספת, אנו עלולים להתעורר בוקר אחד ולגלות שוב שראש הממשלה משרת - במקרה, כמובן - את הלקוחות של יועציו. שהרי אין לו גישה לכספת; ובהינתן אפלה כזו, התסריט הלא תיאורטי והמזוויע הזה מתגשם שוב ושוב בסרטים של חיינו. אנחנו יוצאים מן ההצגה היומית, משפשפים עיניים בתדהמה, ואז נופלים שוב בהקרנת הערב.

ובכל זאת נתניהו, שנכווה בעצמו, כפי שהוא מבקש שנאמין, כתוצאה מכללים רופפים ומחוסר ידיעה, משאיר את הטיפול בפרצה לראש הממשלה הבא.

האם אין לו זמן לעסוק בנושא? אין מצב. הוא רק צריך לזרוק מילה, וחוק מתאים יגובש ויעבור מיד: עלות תקציבית אין, וגם לא שיקולי שמאל-ימין. אבל הוא כנראה לא רוצה - וזאת הבעיה האמיתית. ובגללה צריכים תומכיו להתנער ממנו.

אל תטעו: גם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מזלזל בציבור. אחרת היה משקיע את כל מרצו בקריאה לשינוי הכללים, במקום לדרוש תיקון פרסונלי והתפטרות של נתניהו. וכמוהו כל שרי הממשלה (כמעט). לא על טובת המדינה הם חושבים, אלא רק על טובתם האישית בטווח הקצר, במקום על המדינה שבה יחיו נכדיהם. אי-נגיעה בתפוח-אדמה לוהט זה היא הוכחה ללב ערל.

ואם לא די בכך שהממשלה אינה משנה את הכללים, היא מחמירה את המצב, ועושה את ההפך: בימים אלה, מקדמת הקואליציה חוקים שיאפשרו לפוליטיקאים לבזוז את הקופה הציבורית ולקבל חסינות מחקירות.

נשאלת השאלה - למה הם פועלים כך? הרי נבחרי הציבור אינם מרושעים. לא. הם פועלים לפי מערכת תמריצים. והתמריצים מובילים את הנבחרים כיום לעסוק בעיקר בסוגיות ביטחון, דת ומדינה. הרי על זה הם מקבלים גזרים ומקלות ממתפקדי הליכוד והבית היהודי.

רק ביום שבו הציבור לא יוותר ולא ירפה מהדיון סביב סוגיות של דין וחשבון - הכללים ישתנו. רק אז, לראשי ממשלה יהיה הרבה הרבה יותר מסובך להסתאב.

אז מה אנחנו יכולים לעשות? להתפקד. להצטרף ל"סיירת השקיפות". להסביר לתומכי הקואליציה שחבריה עובדים לטובת עצמם, ולרעת כ-ו-ל-נ-ו. וכאשר התומכים האלה יתלוננו שאהוד אולמרט, אריק שרון וכל השאר היו גרועים עוד יותר, יש להסכים. להבהיר שפוליטיקאים מכל הסוגים והאסכולות יעבדו תמיד למען עצמם. אבל זאת, רק כל עוד הציבור יאפשר זאת ויהיה מוכן לאכול את הלוקשים שלהם. ואז יש להוסיף שזו לא גזירת גורל.

כי עמוק בפנים אנחנו יודעים שהשינוי מתחיל בקבלת אחריות אישית וחברתית לתיקון התרבות הפוליטית. בלהתרומם מעל שבר השמאל-ימין ולהתאחד סביב קריאה אחת: דין וחשבון לכול. וכשיש שקיפות, הדין וחשבון כבר יקרה מעצמו.

■ הכותב הוא עיתונאי עצמאי ומנהל את אתר מאה ימים של שקיפות.