ברק כהן לחופשי!

הפער בין התיאוריה המשפטית הנלמדת בבתי הספר למשפטים לבין הפרקטיקה והמציאות בבתי המשפט תמיד היה קיים ויתקיים. ככה זה בחיים. כמעט תמיד יש פער בין אידאה למימושה.

אבל לפעמים הפער הזה הוא גדול מדי ובלתי סביר. אחד המקרים האקטואליים להמחשת המרחק הזה הוא משפטו של הפעיל החברתי, עו"ד ברק כהן, שמואשם בהעלבת עובד ציבור. כהן, ממייסדי תנועת "באים לבנקאים" ופעיל חברתי רדיקלי ושנוי במחלוקת, הצליח לגייס בשנים האחרונות כמות נכבדה של אוהדים ומעריצים - וכמות נכבדה לא פחות של שונאים ואויבים בשל פעילותו.

עו"ד כהן הועמד לדין פלילי בגין שירים בוטים שכתב ופרסם ברשת ב-2013 על שוטר מתחנת מוריה בירושלים בשם אלון חמדני. בשירים הלעגניים, האשים כהן את חמדני, רכז המודיעין של התחנה לשעבר, ביחס לא הולם לפעילי מחאה ובשימוש בשיטות פסולות.

החלטת המדינה להעמיד את כהן לדין באה על אף שחופש הביטוי של האזרחים בישראל הדמוקרטית הוא עיקרון יסוד, שהמדינה אמורה להגן עליו מכל משמר. כפי שאמרה השופטת דנה אמיר מבית משפט השלום בתל-אביב, שהרשיעה את כהן. השופטת לא התעלמה כמובן מחופש הביטוי של כהן, אך הגיעה למסקנה כי ההגנה על חמדני היא חשובה יותר, וכתבה ש"חופש הביטוי אינו חופש השיסוי".

אמיר קיבלה את טענות התביעה והרשיעה את כהן בעבירה שמאחוריה עומדת גישת המחוקק, שלפיה עובד ציבור חשוף יותר מאחרים לביקורת על מעשיו, ולכן זקוק להגנה מיוחדת מפני גלישתה של הביקורת להעלבה, ולא די לו בהגנה הניתנת לכל אדם, למשל, באמצעות דיני לשון הרע.

השופטת דחתה גם את טענת כהן כי האמירות שלו היו ביקורת פוליטית על התנהגותו של עובד הציבור; ופסקה כי "אין המדובר בביקורת אלא במסע עלבונות".

אם ניתן היה להבין בדוחק את החלטת השופטת להרשיע את כהן, למרות הפגיעה בעיקרון חופש הביטוי הטמונה בבסיס ההחלטה הזו, הרי שמה שקרה השבוע (ד') באולמה של אמיר, הוא כבר באמת קשה להבנה. התובע, עו"ד ארז ריכטנברג, ביקש מהשופטת לשלוח את כהן לעד שנת מאסר בפועל בגין הרשעתו! הבקשה של הפרקליטות, המדינה, להטיל על אדם עונש כה קשה בגלל ביטויים, פוגעניים ככל שיהיו, מוטב היה שלא הייתה באה לעולם. היא מתאימה למדינות חשוכות ולא למדינת ישראל.

למזלו של כהן, בחודש שעבר, ב-2 בנובמבר, נתן בית המשפט העליון פסק דין חשוב בנוגע לעבירה של העלבת עובד ציבור, שעשוי לשחק לטובתו של כהן בבוא השופטת לגזור את עונשו. הרכב מורחב של 9 שופטי בית המשפט העליון זיכה את הרב אליצור סגל מהרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור, הרב הצבאי לשעבר ישראל וייס, בכך שסגל תקף אותו (את וייס) בחריפות וכינה אותו, בין היתר, "רב מטעם המלכות".

בפסק הדין דנו שופטי העליון בשאלות עקרוניות הנוגעות לפרשנותה ולגבולותיה של העבירה של העלבת עובד ציבור. השופטים קבעו, בין היתר, כי "ביטויים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד מפני תחולתה של עבירת ההעלבה".

עוד נקבע כי "פגיעתה הקשה של עבירת ההעלבה של עובד ציבור בחופש הביטוי מחייבת ריסון וזהירות רבה, לא רק במסגרת פרשנות העבירה עצמה, אלא גם במסגרת המנגנונים החיצוניים לה ובמיוחד בגדרי מדיניות ההעמדה לדין".

בפסק הדין צוין כי עבירת ההעלבה נועדה להגן על עובד הציבור כאורגן של השירות הציבורי, כאמצעי לשמירה על תפקודו התקין של השירות - ולא על אינטרס פרטי של העובד. כל שופטי ההרכב עמדו על פגיעתה הקשה של העבירה בחופש הביטוי והדגישו את חשיבותה של חירות זו.

יחד עם זאת, הובהר כי לא ניתן להפוך את העבירה ל"אות מתה", בהיותה עבירה מוגנת לנוכח הכלל בדבר שמירת הדינים ובשל החשש מפני פגיעת יתר בערך המוגן שביסודה. הנשיאה היוצאת מרים נאור, שאליה הצטרפו כל שופטי ההרכב, קבעה כי במסגרת המבחן התוכני בעבירה יש לתת משקל לעוצמת הפגיעה הנגרמת בחופש הביטוי.

נאור עמדה בפרט על חשיבותו של הביטוי הפוליטי, העומד בראש הפירמידה של הביטויים. לדעתה של נאור, ביטויים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד מפני תחולתה של עבירת ההעלבה, בשל חשיבותם היתרה, ולאור הצורך החיוני להגן על חירות זו, שבלעדיה לא תיתכן דמוקרטיה.

לפיכך, יש לקוות שבחודש הבא, שבגזר הדין שתפרסם השופטת דנה אמיר בתיק עו"ד ברק כהן ב-18 בינואר, היא תביא בחשבון את המסר הטרי של שופטי העליון.

כישלונם של "שומרי הסף" (בתי המשפט) הניצבים בפתח חומות בתי המעצר

אפרופו תיק דוד ביטן: הקלות שבה מקבלים היום בתי המשפט בקשות מעצר של המשטרה לגבי חשודים, ללא הנד עפעף, עומדת בניגוד לאחת מהתכליות החשובות של "חוק המעצרים"

תחום נוסף שבו ניתן לראות פער גדול בין התיאוריה המשפטית לבין המציאות בשטח, הוא נושא המעצרים של חשודים לצורך חקירתם. בכל פעם שפורצת לחיינו חקירת פרשת שחיתות, כמו פרשת השחיתות לכאורה שנחשפה כעת בראשון-לציון, אנחנו עדים לאותה תופעה שבה חוקרי המשטרה מתייצבים בבית המשפט ומבקשים מהשופטים להאריך, פעם אחר פעם, את מעצרי החשודים. ברוב המקרים, השופטים מאריכים את המעצר כמעט ללא הנד עפעף, על סמך חומר סודי שמציגים להם החוקרים ושאינו חשוף לחשודים או לסנגוריהם.

חשוב להבהיר - לעתים אין ברירה אלא לעצור חשוד כדי לאפשר את החקירה ללא חשש משיבוש שלה, או במקרים שבהם החשוד עלול להוות סכנה לציבור. אבל הקלות שבה מקבלים בתי המשפט היום בקשות מעצר של המשטרה, עומדת בניגוד לאחת מהתכליות החשובות של "חוק המעצרים", שחוקק בשנת 1996 על רקע חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם ממצאי דוח מבקר המדינה הציגו נתונים קשים על מעצרם של חשודים בשלב החקירה.

אחת ממטרותיו של החוק הייתה לתת לבתי המשפט כלים לצורך פיקוח משפטי הדוק על מעצר חשודים. אולם המציאות מראה כי בתי המשפט נכשלו לא מעט פעמים הן בהצבת רף חדש לשמירה על כבודם וחירותם של חשודים, והן בתפקידם כ"שומרי הסף" הניצבים בפתח חומות בתי המעצר.