מר היבריס

בחלומו, הוא מלך גרמני מתחילת המאה ה-19. שמו, נניח, פרדריך אוגוסט, ולממלכתו נקרא מפני הנוחיות "סקסוניה". נמליך אותו בדרזדן. נעניק לו את הגדה המערבית של נהר הוויסטולה, ונוסיף את "הדוכס של ורשה" לרשימת תאריו. הוא לוליין פוליטי. בסביבות 1810 אפשר להגיד עליו, שעורמתו הנחילה לו יותר ניצחונות ממה שאיזשהו שליט אירופי בן זמנו נחל בשדה הקרב. חוץ כמובן מן השליט שהניח את הכתר על ראשו, הקיסר נפוליאון. הוא בשום פנים לא היה איש רע. אדרבא, הוא היה פטריוט. הסקסונים העריכו אותו. הם רחשו לו אהדה גם לאחר שהתבדו חישוביו הלולייניים וכלתה יכולתו להנדס את ההיסטוריה ולהערים על הגיאוגרפיה.

שש שנים לאחר שנעשה מלך, הוא התחנן על חייו ועל חיי ממלכתו. בעיני הצאר הרוסי, הוא היה הבוגד הגדול ביותר באירופה. כאשר צבאות הקואליציה נכנסו אל עיר בירתו, הוא חיכה להם בראש מורכן בחזית ארמונו. רירם של שכניו הפרוסיים ניגר. הם אסרו אותו ושלחו אותו במרכבה לברלין. הם רצו לבלוע את כל ממלכתו. לאנגלים לא היה אכפת. שיבלעו.

איכשהו, מתוקף הנסיבות, ומפני שמלכים אירופיים לא רצו להדיח אחד משלהם, ולמחוק את ארצו מן המפה (זה משהו שרק נפוליאון הארור היה מסוגל לעשות), פרדריך אוגוסט הורשה לשמור שתי חמישיות מארצו. את השאר בלעו הפרוסים.

"היבריס", קראו לזה היוונים הקדמונים. "אל יתהלל חוגר כמפתח", יעצו חכמי היהודים. היוונים סיפרו על איקארוס, שלמד את אמנות הטיס איזה 10,000 שנה לפני האחים רייט. הוא הוזהר להישמר מפני השמש, שמא יימס הדונג המחבר את כנפיו. איקארוס כמובן לא היה איקארוס אילו שעה להזהרה.

בנימין נתניהו הוא עכשיו מלך סקסוניה עם כנפי איקארוס. הוא פילל אל הרגע הזה, שבו תסתדר המשוואה הבינלאומית על-פי צרכיו. נשיא אמריקאי חף מכל דעת יחליט לעשות את ההיפך ממה שעשו כל קודמיו, מאין לו קריטריונים מעצבי-התנהגות אחרים. הוא יבודד את ארצות הברית, ירחיק מעליה כמעט את כל ידידותיה ובעלות בריתה, יחזר בהצלחה מוגבלת אחר אויביה ויריביה, יקרע לגזרים אמנות והסכמים מכל הבא ליד - ויכיר בירושלים כבירת ישראל.

בנימין נתניהו אינו צריך עוד להעמיד פנים שהוא דמוקרט, או ליברל, או גלובליסט (המילה הגסה ביותר בוושינגטון של דונלד טראמפ). מי זוכר שבמערכת הבחירות של 2009 הוא התחפש לברק אובמה, ואתר הבחירות של הליכוד אפילו התאפר בצבעי המועמד הדמוקרטי ובסיסמאותיו. האופורטוניסט הוותיק קרוב עכשיו במידה מפתיעה להיות הוא עצמו, זאת אומרת, מר היבריס, עם הרבה דונג על הכנפיים.

מתנת חנוכה

גם אם הקרקע הפוליטית נשמטת מתחת לרגליו מבית (ולכתבתה של חן שליטא, הסוקרת בהרחבה את התכונה בליכוד ובמערכת הפוליטית, דפדפו לעמוד הבא), הוא מעולם לא עמד על קרקע מוצקה יותר מחוץ. לאחר שקיבל מתנת חנוכה מנשיא ארצות הברית, הוא טס לבריסל כדי להודיע לאירופים שעכשיו תורם להכיר בירושלים, ושיפסיקו לבלבל את המוח; ושהוא לא יאזין להטפות מוסר מטאייפ ארדואן, האיש המפציץ את נתיניו הכורדיים, ומשליך עיתונאים לכלא, וקושר קשר להפר את משטר הסנקציות נגד איראן.

מסיבת העיתונאים שלו במרכז האיחוד האירופי, במחיצת שרת החוץ של האיחוד, הייתה מופת של היבריס. הוא מתבונן באירופה ורואה ממשלות מפרפרות וראשים נערפים. רק מנהיג אירופי מרכזי אחד עדיין עומד על רגליו (מאקרון בצרפת). ידידיו החדשים של מר נתניהו בפולין עתה זה ביטלו את עצמאותם של בתי המשפט, לאחר שהפכו את הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים לכלי תעמולה של מפלגת השלטון. נשיא ארצות הברית מנהל את יחסיו עם אירופה באמצעות ציוצים וולגריים.

השראת טראמפ מעניקה רישיון למר נתניהו לעשות מה שכמעט כל ישראלי רצה לעשות בסתר לבו מאז ומעולם, ומה שנשיא ארצות הברית עושה עכשיו מדי יום ביומו: לשלוח את העולם החיצון לכל הרוחות.

נשיא ארצות הברית פורש מאונסק"ו? ישראל הולכת בעקבותיו. מה מעלה ומה מורידה העובדה שישראל לחמה בכל כוחה במשך שנים להתקבל לארגונים בינלאומיים ולהישאר בהם. זה היה חלק מאסטרטגיית הלגיטימציה שלה.

לגיטימציה כג'סטה

לפנים, בשביל כבוד היה צריך לעבוד. לא עוד. בעידן ההיבריס, לגיטימציה אינה מעמד בינלאומי, הנרכש מתוקף דיאלוג והקשבה, אלא היא פרי ג'סטה של נשיא אמריקאי קפריזי. את הג'סטה הזו אפשר לארוז בשק הדיפלומטי, ולשלוף כל אימת שמישהו מנסה להתחיל דיאלוג רציני על עניינים רציניים.

באיזו קטגוריה בדיוק היה ראש ממשלת ישראל רוצה לכלול את ארצו? לצד ונצואלה? מיאנמאר/בורמה? זימבאבווה של מוגאבה? הארצות שאיתן אי אפשר לדבר, וגם אין טעם לנסות, מפני שהן תמיד מוצאות דופי במי שמנסים, ולעולם אינן מתפנות להקשבה ולביקורת עצמית?

מלך סקסוניה יוצא מכלאו בברלין בשנה השמינית למלכותו. הוא חוזר הביתה, כדי לגלות שעריה ההיסטוריות של ארצו נמסרו לאויביה. "בודד הוא עומד בשער ארמונו, גלוי ראש, הנציג מעורר הרחמים של עידן קודם, הנטמן עכשיו בקברו", כתב ההיסטוריון הגרמני טרייטשקה על קריסתה של סקסוניה.

הלקח, שמציע פרדריך אוגוסט למדינאי הארצות הקטנות, הוא זיכרו-נא שאתם קטנים; זיכרו-נא שקפריזה של קיסר כול-יכול אינה תחליף לידידים; שהוצאת לשון ארוכה לעולם החיצון היא מעשה לא בוגר ולא רציני; שמדינאות אחראית כרוכה בענווה (שאין פירושה כניעה ללא תנאי).

לרוע המזל, אנחנו איננו חיים בעידן של מדינאים. פופוליזם זול, מימין ומשמאל, נותן את הטון, כאן, שם ובכל מקום.