פצצות מלוכלכות: כך נראית המלחמה בין התעשיות הביטחוניות

"כולנו כבר משחקים את המשחק הזה הרבה שנים. יש לנו חברים מהצבא ומהשנים שאחר כך בתעשיות האחרות, וכשאנחנו נפגשים, מעל השטח זה חיבוקים ונישוקים, אבל מתחת, סכינים חדות". כך מתאר בכיר בתעשיות הביטחוניות הישראליות את התחרות בין החברות, שלא פעם ולא פעמיים חורגת מגבולות היושרה ועוברת לפסים אגרסיביים, הכפשות ו"לכלוכים" אצל הלקוחות, כולל סיפורי שחיתות צבעוניים המופיעים יש מאין בעיתונות במדינה זו או אחרת, אינטריגות פוליטיות ועוד. עד כדי כך היצרים סוערים, שהמדינה מוצאת את עצמה נאלצת להתערב, ומשרד הביטחון, הרגולטור המפקח על הייצוא הביטחוני, מתלה רישיונות, מטיל סנקציות ומביע את מורת רוחו.

הזירה האחרונה שייכת לחקירה המתנהלת נגד חברת אירונאוטיקס בקשר לעסקה מול לקוח מהותי. על הפרשה הוטל צו איסור פרסום, וזאת אף על פי שרבים מפרטי המקרה המדובר כבר פורסמו בתקשורת, כמו גם ברשתות החברתיות. אירונאוטיקס עצמה הגיבה בזמנו לפרסום, שגם גרם לצלילה משמעותית במניית החברה, אולם כיום מנועה מלמסור תגובה כלשהי לאור חקירת משטרה. על-פי הצו, כל שניתן לומר הוא ש"החקירה עוסקת באירוע בגינו הותלו רישיונות החברה, כפי שדווח בדיווח המיידי מיום ה-28.8.17".

עוד נוסיף כי "הצלחה", תנועה צרכנית לקידום כלכלה הוגנת, הגישה בקשה דחופה להסיר ולבטל את צו איסור הפרסום בפרשה. באמצעות עו"ד אלעד מן היא טוענת בין היתר, כי אין כל תכלית בהטלת צו איסור פרסום גורף לאור הפרסומים הרבים אודות הפרשה, שכבר פורסמה בעבר בארץ ובחו"ל. "בין אם מדובר על עניינים לטובת החקירה בשל שיבוש אפשרי או סיכול פעולות חקירה ובין אם מדובר על מידע שנחקרים ועדים שעלולים להיחשף אליו, כמו גם בשאלות של ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, הרי שמידע זה כבר קיים לפחות בידיעתו של חלק מהציבור", נכתב. "ודאי שמחוץ לישראל, שם אין כל אפקטיביות לצו האמור".

כך או אחרת, בתעשייה יודעים לספר כי המתחרים ידעו היטב לנצל את מצוקתה של אירונאוטיקס, שלא מכבר הפכה לציבורית, כמו לפנות לגורמים בשוק ההון ולהסביר להם איזו שטות זו להשקיע בחברה כזאת; לבצע מיד עם התגלות הפרשה ציד ראשים ממוקד על עובדיה, ולפנות ללקוחות עם מוצרים מתחרים למרכולתה של חברת המל"טים מיבנה.

"יש להם מטרה לרסק את החברה, במיוחד לאור ההתאוששות שלה מצרות העבר וההנפקה המוצלחת", מעריך גורם בתעשייה. וגם אם הוא מגזים, לאור התחרות העזה בין התעשיות, איש איננו מתפלא שהמתחרים עולים על הגל ומנסים להפיק תועלת מהמצב.

מניית אירונאוטיקס אומנם מראה סימנים קלים של התאוששות, על אף שהיא רחוקה מאוד מהימים שלאחר ההנפקה, ביוני השנה. אבל כמובן שצריך עוד לראות כיצד ומתי תסתיים החקירה.

מלחמת מל"טים ברומניה

סיפור אחר, שטרם פורסם ונחשף כאן לראשונה, מתרחש שנה אחורה. הזירה היא רומניה, מכרז של 60 מיליון אירו לאספקת מל"טים עבור פעילות נאט"ו. הלקוח: משרד ההגנה הרומני. המתחרות היחידות הן שלוש חברות ישראליות: התעשייה האווירית, יצרנית המל"טים בלו בירד ואירונאוטיקס.

אירונאוטיקס זוכה, עם מל"ט בשם אורביטר 4. בלו בירד והתעשייה האווירית מערערות כל אחת בנפרד, קודם כול בפני משרד ההגנה הרומני, ללא הצלחה, ולאחר מכן בבית משפט ברומניה. ברקע נשמעות טענות על כך שהאורביטר 4 בכלל לא עומד בתנאי המכרז, הכוללים אלף שעות טיסה לפחות (תגובת אירונאוטיקס: "אורביטר 4 בתצורה שהוצעה במכרז ברומניה, עמד בכל דרישות המכרז"). בעיתונות הרומנית מתפרסמת סדרה של כתבות שמטילות ספק בהתנהלות התקינה של המכרז. בית המשפט מחליט לבטל את זכיית אירונאוטיקס, והרומנים מחליטים לבטל את המכרז ולא להוציא בינתיים מכרז חדש. "כואב הלב", אומר גורם בתעשייה, "אלה מתקוטטים והמדינה איבדה אולי מכרז של 60 מיליון אירו".

גם אירונאוטיקס אינה טומנת את ידה בצלחת: בין המסמכים שנלווים לערעורים השונים מתגלה גם מכתב השמצה מטעם אירונאוטיקס על בלו בירד, שהשנייה ממהרת להעביר אותו לסיב"ט (האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון, אחד הרגולטורים של התעשייה). משרד הביטחון התלה את הרישיון של כל שלוש החברות עד סיום הדיון המשפטי, ובתומו החזיר אותו.

"התעשייה האווירית", כך מגיבה תע"א, "היא החברה הגלובלית המובילה בישראל בתחום הביטחוני. היא מתחרה באופן ענייני ואתי מול תעשיות ענק בינלאומיות וישראליות ומוכרת פיתוחים בחזית הטכנולוגיה המהווים את הבסיס לידע הטכנולוגי של מדינת ישראל, וזאת בהיקפי עתק של מיליארדי דולרים. החברה מתנהלת תוך תחרות הוגנת ומקצועית, כולל שיתופי פעולה עם חברות מהארץ ומחו"ל. התעשייה האווירית תמשיך לפעול באופן זה כדי למקסם את יכולותיה בשווקים העולמיים".

רונן נדיר, בעלי ומנכ"ל בלו בירד, מוסר ל-G כי "בלו בירד מצרה על שליחת המכתב ללקוח שכל כולו הכפשות ועיוותי מציאות, שמטרתם לסקל את מאמציה של בלו בירד למכור את המערכת המתקדמת שפיתחה. במסגרת ההתנהלות המתחייבת בתעשייה, הנושא דווח לסיב"ט. לכל התייחסות נוספת אנא פנו לראש סיב"ט". גורמים בסביבת אירונאוטיקס טוענים כי המכתב המשמיץ מצד החברה, יצא אחרי הזכייה במכרז ולרגל התקפות המתחרים, וכי נעשה ללא ידיעת ההנהלה. יחד עם זאת הם מודים שמדובר בטעות שלא הייתה אמורה לקרות, ושטופלה בחומרה תוך תיאום עם סיב"ט.

אותו מכרז, אגב, לאו דווקא בהכרח אבוד. על-פי ההערכות, הוא ייערך מחדש, אולם הפעם יהיה מדובר על מכרז בין ממשלות - ישראל ורומניה. זה גם המקום להדגיש שהתעשיות הביטחוניות בישראל - וגם במקומות אחרים מסודרים בעולם - מוכרות הרי רק לממשלות, כאשר ישנן שתי צורות התקשרות: עסק עם ממשלה (B2G) או ממשלה עם ממשלה (G2G).

ההתקשרות בין ממשלות בכל מקרה עדיפה כאשר מדובר ברגישויות פוליטיות, אולם לא תהיה זו הפעם הראשונה שממשלת ישראל, קרי משרד הביטחון, מעדיף את ההתקשרות בין ממשלות בגלל רקע של תחרות פרועה מדי לטעמו בין החברות.

החוק, ו"החוק הבלתי כתוב"

אם נראה לכם שמדובר באנקדוטות שוליות של תעשייה מפוארת - והתעשייה אכן מפוארת, כשהיקף הייצוא הביטחוני מישראל עמד על כ-6.5 מיליארד דולר ב-2016, והוא עולה בהתמדה מאז תחילת העשור - אז מנכ"ל משרד הביטחון האלוף במיל' אודי אדם לא חושב כך. בשנה שעברה שלח מכתב לארבע החברות הגדולות - התעשייה האווירית, רפאל, התעשייה הצבאית ואלביט מערכות (היחידה הפרטית מבין הארבע) ודרש מהן להפסיק את התחרות ההרסנית ביניהן, תוך שהוא מאיים כי ישתמש בסמכויותיו להגביל את פעילותן. "בשנים האחרונות", כתב אדם, "אנו עדים למקרים לא מבוטלים של 'תחרות הרסנית' בין תעשיות ישראליות. תחרות אשר גרמה במישרין לנזקים ליחסי החוץ במדינה, פגיעה באינטרסים הביטחוניים של משרד הביטחון ובעקיפין גם לפגיעה ברווחיותן של התעשיות".

האם ערעור על זכייה במכרז הוא תחרות הוגנת או לא? יש גורמים בתעשייה הטוענים ש"החוק הבלתי כתוב של משרד הביטחון אומר שהתחרות מתקיימת עד שלב הזכייה ולא לאחר מכן". אחרים אומרים כמובן שכמו בכל תחרות מסחרית, מותר למפסיד במכרז לערער.

"התעשייה הביטחונית שלנו", מתייחס גורם בתעשייה, "מאוד יצירתית ומאוד מצליחה ותחרותית. יש בזה צדדים חיוביים: מרבה חוכמה מרבה קנאה. זה טוב כל עוד עושים את זה בכללים הנכונים, במינון הנכון ובאינטגריטי הנכון - התחרות מביאה להישגים. אבל כשהתחרות מאבדת שליטה, וזה מה שקורה בתעשייה שלנו, זה כבר רע". או, כפי שמגדיר זאת אדם המכיר היטב את התעשייה: "חלקם לא רואים ממטר גם כשהם מייצרים מערכות שרואות ממאה קילומטר".

הסיפור של כיפת ברזל

באופן מוזר, הדברים הללו קורים בתעשייה המפוקחת ביותר בישראל. משרד הביטחון, בעיקר דרך אפ"י (אגף פיקוח יצוא) וסיב"ט (סיוע יצוא ביטחוני), מפעיל רגולציה הדוקה על מה מוכרים, למי מוכרים, למי משווקים. לא רק כל עסקה אלא כל פגישת שיווק צריכה לקבל את אישור המשרד. מעשית, מדובר בהגבלות על חופש התחרות של החברות.

גורם בתעשיות הביטחוניות מצדיק את העניין בשם "מרחב שיקולים מאוד גדול. לפעמים נכון שהמדינה תיקח מנהיגות ותגיד, אתם לא מתחרים במקום זה וזה, לטובת התעשייה וגם לטובת האינטרסים של מדינת ישראל. לא יכולים לתת לתחרות הפרועה לעבוד.

"ומצד שני, יש מקומות שבהם צריך להגיד לתעשיות, תעשו מה שאתן מבינות, ובלבד שתשמרו על כללי אתיקה נורמליים. וגם פה יש מרחב גדול - הרבה דמויות שפועלות בשטח, סוכנים מקומיים וכדומה ולא פשוט לבדוק. הדרך להתמודד היא לטפל באותם מקרים שמתגלה בעיה".

"למשרד הביטחון יש מספר כובעים", מסביר גורם אחר בתעשייה. "הוא הרגולטור, אבל הוא גם הבעלים של חלק מהמתחרים. אני חייב לומר שהם משתדלים, אין מגמה לדפוק חברה זו או אחרת, זה מורכב ומסובך כשפועלים כוחות גדולים עם הרבה כסף".

אבל לא כולם מאושרים מתפקודו של משרד הביטחון בהקשר הזה. התמונה המצטיירת משיחות עם גורמים שונים המעורבים בנושא היא ש"יש אלמנט בעייתי ברגולציה של משרד הביטחון. יש הרבה אמירות, אבל אין הכוונה של ממש או ניסיון אמיתי לקבוע גבולות מגרש, ולכן התחרות היא כמעט בלתי מוגבלת, למעט מקרים חריגים ביותר.

"המשרד מתערב בעיקר כאשר המוצר כבר נמצא בשירות צה"ל, וזה לגיטימי. לפעמים מדובר במוצר שאיננו נמצא בשירות צה"ל, אבל פועל בטכנולוגיה דומה למוצרים שכן נמצאים בשירותו, ואז חוסמים את השיווק מסיבות ברורות. כל אלה הם פוטנציאל משמעותי לפגיעה עסקית, אבל המצב הבעייתי ביותר הוא שהמשרד מחליט שהוא לא מתערב ונותן לכולם להתחרות - ובין החברות יש כאלה יותר אתיות ופחות אתיות, פחות אגרסיביות ויותר אגרסיביות. ואז רואים תופעות של העברות מידע לא לגמרי אתיות, בכל מיני כלים כמו פרסומים בעיתונות, וניסיונות הכפשה שקשה לשים את היד על מקורם. אבל אם אתה שואל את עצמך למי היה אינטרס, התמונה ברורה".

יצואן ביטחוני קטן יותר מספר איך הדברים נראים מנקודת הראות שלו: "אנחנו מתחרים עם אחת החברות הישראליות הגדולות, והם אומרים ללקוחות תראו, הם חברה קטנה, תתנו לה עסקה ומחר היא לא תהיה. אני לא רואה בזה לכלוך. זה לגיטימי. לא לגיטימי בעיניי זה לנצח אותי בזכות כל מיני קשרים. אז אני נלחם על זכותי".

חשוב לציין כי הישראלים לא המציאו את התחרות עד המוצב האחרון. במקומות רבים, שבהם מדובר על התמחות ישראלית ספציפית כגון מל"טים ובמכרזים של עשרות מיליוני דולרים, הישראלים הם היחידים על קו הסיום והם אלה אשר שולפים את הסכינים זה נגד זה. אבל במגרש העסקות הגדולות, האמריקאים נלחמים, גם כאשר מדובר בקרב בסגנון "תמות נפשי עם פלישתים". העיקר לקלקל למתחרה. התעשייה האווירית חווה את זה במכרז חכירת מל"טים ענק שבו זכתה בגרמניה, עסקה של 645 מיליון דולר: המתחרה שהפסיד, חברת ג'נרל אטומיקס, תובעת בערכאה אחר ערכאה, ועכשיו נמצאים הדברים בבית המשפט העליון והעסקה מוקפאת עד ההכרעה המשפטית.

מי שחווה על בשרו מה יכולים אמריקאים לעשות (על-פי החשד, כמובן) היה שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ. "הדוגמה המאוד בולטת עד לאן התחרות יכולה להגיע הייתה בדרמה הגדולה סביב כיפת ברזל", הוא אומר בשיחה עם G, "התחרות הייתה בעיקר בין התעשייה האווירית ורפאל. אני הגעתי למערכת ומצאתי שם החלטה שאומרת שאין יותר השקעות בפיתוח מערכת שתפעל מול טילים קצרי טווח, ויש להשקיע ביירוט טילים לטווח בינוני וארוך. זה נשמע הגיוני, כי זמן השיוט שלהם באוויר ארוך יותר, ועל כן הסיכוי לפתח מערכת שתיירט אותם גדול יותר, כיוון שיש יותר זמן לזיהוי. אבל מבחינת ההתמודדות עם ההגנה על העורף, דווקא הטילים קצרי הטווח היו בזמנו הבעיה.

"לצד זה נכנס עימות נוסף, על סוג המערכת שבה משקיעים. הייתה במערכת החלטה להקפיא/לבטל את פרויקט נאוטילוס, שהיה פרויקט יירוט טילים באמצעות לייזר (לימים סקייגארד), שהיה פיתוח אמריקאי עם שיתוף ישראלי, אבל עיקר הפיתוח בוצע בארצות הברית. אני החלטתי שאינני מוכן להשקיע ביירוט טילים באמצעות לייזר, כי המערכת לא מסוגלת לפעול בתנאי מזג אוויר מסוימים, וגם העדפתי מערכת שיש לה יכולת שינוע, בעוד הנאוטילוס הייתה מערכת מקובעת למקום הנעזרת במתקנים ענקיים.

"כל העסק היה רדום עד שהגעתי", ממשיך פרץ, "אבל ברגע שהחלטתי שאני מקים צוות מיוחד בראשות גבי אשכנזי (אז מנכ"ל משרד הביטחון) התחיל מאבק ציבורי קשה מאוד, שאין לי הוכחות לגבי מקורו, אבל יש לי ניחוש שמדובר בעיקר במערכת האמריקאית. זה היה מסע שמומן בצורה משמעותית. גייסו אליו חברות יחסי ציבור בארץ, וגייסו אנשי חיל אוויר לשעבר מהקצונה הבכירה ביותר שהפכו לצוות הסברה למה כיפת ברזל נועדת לכישלון. היו מאמרים עם הכותרת 'כיפת ברזל: כישלון ידוע מראש'. היו מאמרי לעג שכמעט גובלים בשטנה נגדי שאני הולך למוטט את מערכת הביטחון.

"כל זה עוד היה לגיטימי, אבל זה איבד את הלגיטימיות כאשר זה הגיע למקומות לא הגיוניים. בכל אספה שהגעתי אליה, הייתי מוצא שתולים בקהל ששאלו למה אתה מקבל החלטה שעומדת לפגוע בצה"ל ובמערכת הביטחון. כשחתמתי על ההסכם עם רפאל (שייצרה את כיפת ברזל), היינו אולי 14 איש בחדר. בדרך כלל בפרויקט בסדר גודל כזה המדשאה של משרד הביטחון מוצפת, כל התעשייה מגיעה. ופה כולם לא רצו להיראות בטקס".

בין פולין, הודו וקולומביה

ב-2007, לאחר שמשרד הביטחון בחר לרכוש את מערכת כיפת ברזל של רפאל, החלו לחצים עזים מצד התעשייה האווירית שפיתחה מערכת דומה. ובעקבות הפרשה הזאת ועוד פרשיות של תחרות פרועה בחו"ל, החליט פנחס בוכריס, מי שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון, ב-2009, להקים ועדה בראשות עובדיה הררי ז"ל, לבחינת מדיניות הייצוא הביטחוני והתחרות הביטחונית. מסקנות הוועדה כבר הוגשו למנכ"ל אחר, אודי שני, וקבעו במפורש כי מתקיימת תחרות בלתי הוגנת וכי משרד הביטחון צריך לקבוע כללים ברורים בנושא. בין השאר, המליצה הוועדה שמשרד הביטחון יקבע עבור התעשיות באילו ארצות הן יכולות ולא יכולות לפעול. כן המליצו שמשרד הביטחון יוכל לשלול רישיון יצוא מחברה שהתנהלה בצורה לא הגונה כלפי מתחרה ישראלית בחו"ל, והמליצה גם לאסור על חברה שהפסידה במכרז לפעול נגד חברה ישראלית שזכתה בו. "אני לא בטוח שכל ההמלצות יושמו", מנסח בזהירות אדם שהיה קרוב לעבודת הוועדה.

המלצות הוועדה אומנם אומצו במלואן, אבל חלפו עוד חמש שנים עד שמשרד הביטחון ינקוט צעד כלשהו בשל תחרות שיצאה משליטה. זה היה במקרה הפולני, פרשה שהחלה ב-2013 ועברה לסנקציה של ממש ב-2014: הפעם מדובר בשתי ענקיות, התעשייה האווירית ואלביט, ובמכרז לקניית מל"טים ב-50 מיליון דולר, בעסקה בין-ממשלתית.

מנכ"ל משרד הביטחון אז, דן הראל, הורה לשלול את רישיונות הייצוא למל"טים של אלביט ותע"א לפולין, החלטה נדירה וחריגה, בשל הסתבכות שתי החברות בפרשה, שאף האיצה את התפטרותו של סגן שר ההגנה של פולין, ולדימיר סקשיפצ'ק. סגן השר הפולני העדיף את המל"טים של אלביט (הרמס 450) ואף הודיע על כך למשרד הביטחון הישראלי. התעשייה האווירית התקוממה על כך שלא יודעה בעניין. הפרשייה דלפה לעיתונות הפולנית ועוררה סערה, והתוצאה - שלילת הרישיונות - נבעה גם מפני שממשלת פולין התלוננה והיה צורך דחוף להציל את יחסי המדינות. הפרשה הפולנית הייתה שיא של הסלמת תחרות בין שתי החברות. שתיהן הודיעו שהן מכבדות את החלטת המשרד. המכרז הוקפא.

במקרה אחר, ב-2012, הודיע משרד ההגנה ההודי כי תעש לא תוכל להשתתף במכרזים לאספקת נשק וציוד ביטחוני במדינה למשך עשר שנים בעקבות חשד לחשיפת שחיתויות. מקורות טענו אז כי "הייתה מוטיבציה של חברה מתחרה לשרבב אותה פנימה לסיפור מפוקפק". אין ספק שהאובדן הזה תרם לעיכוב בהפרטת החברה, שכן מתחרותיה אלביט, תע"א ורפאל שגשגו עם עסקות ענק בהודו - לקוח עצום לתעשיות הביטחוניות - ואילו היא איבדה מקור הכנסות חשוב.

במקרה נוסף, ב-2010, זכתה אלביט במכרז בקולומביה למל"טים בהיקף 50 מיליון דולר, כאשר בין המתחרים היו תע"א, אבל גם חברות זרות. לאחר הזכייה במכרז, הופצו בתקשורת המקומית פרסומים, שבהם כאלה המטילים ספק באיכות המוצרים ובדרך הזכייה. התוצאה הייתה שמשרד הביטחון של קולומביה הקפיא את הזכייה, מנכ"ל משרד הביטחון דאז, אודי שני, טס לקולומביה כדי להסדיר את העניין, והתפרסם כי הייתה זו תע"א לכאורה, שפעלה להכשיל את אלביט. מהחברה נמסר אז בתגובה כי כל ניסיון לקשור אותה לפרסומים הוא "ניסיון נואל".

אשר לאלביט, יש גורמים בתעשייה המחשיבים את החברה, שהיא גם החברה הפרטית הגדולה ביותר מבין התעשיות, כגורם הנוקט בתחרות אגרסיבית - ובכלל מציינים שהתחרות מסלימה כאשר לפחות אחת המתחרות היא חברה פרטית. באלביט מערכות מגיבים לכך כי "שוק הטכנולוגיה הביטחונית, בארץ ובעולם, מתאפיין בשיתופי פעולה פוריים בתחומים רבים ובתחרות עניינית בתחומים אחרים. אלביט מערכות משתפת פעולה עם חברות רבות בארץ ובעולם, ומעודדת את שילובן של חברות ישראליות בפרויקטים שהיא מובילה, אם כשותפים ואם כקבלני משנה. זאת, מתוך אינטרס למצות את היתרון הטכנולוגי הישראלי, ומתוך אינטרס לחזק את התעשייה הישראלית ולשמר את מעמדה המוביל של הטכנולוגיה הישראלית בזירה הבינלאומית".

מי מוכן להפסיד 100 מיליון?

ומה קורה בארץ? מצד אחד, ההשמצות ההדדיות פחות יעילות כיוון שהדמויות הרלוונטיות בצה"ל ובמשרד הביטחון מכירות היטב את הנפשות הפועלות ואת המוצרים, ויודעות להעריך בעצמן את איכותם, גם אם המתחרים מתארים בהרחבה יתרה את החסרונות. מצד שני, ברמה הכלכלית זה המקום שבו מתקיימת, כפי שמגדיר זאת בכיר בתעשייה, "שחיטת גרונות אמיתית".

הדבר נובע מכך שהמשפט השיווקי האולטימטיבי בבואך למכור את מרכולת הנשק שלך למדינה אחרת, הוא להיות מסוגל לומר, המוצר הזה נמצא בשימוש צה"ל. זוהי תווית איכות יקרת ערך, ועבורה מוכנים המתחרים לעשות הרבה מאוד במכרזים של צה"ל, כולל למכור בהפסד.

עבור החברות הקטנות יותר, זו עובדה קשה מאוד לחיות איתה, כי השיטה שבה מוכרים לעיתים קרובות בהפסד לצה"ל, נותנת יתרון לגדולות, ובוודאי לאלה הממשלתיות שאינן חיות מרבעון לרבעון ו"הן ממומנות על ידי ועל ידך ויכולות להפסיד 100 מיליון שקל בפרויקט, ובלבד שיחדרו למערכת".

- זה לא שיקול כלכלי לגיטימי?

"לא לגיטימי בעיניי לעשות את זה עם הכסף של משלם המסים, וגם לא לגיטימי בהקשר של משרד הביטחון. הרי מכרזים מחולקים לשניים, מצד אחד ניקוד טכני על איכות המוצר, ומצד שני ניקוד כספי - ובסוף יש שקלול משותף של השניים. צה"ל אמור להיות לקוח שרמת המוצר והביצועים שלו חשובים לו הרבה יותר מאשר המחיר, כי הוא רוצה את הטוב ביותר. אבל אם המתחרה שלך יכול להרשות לעצמו להפסיד 100 מיליון שקל, אז השקלול יוצא לטובתו גם אם ניצחת בניקוד הטכני, ואני מכיר לא מעט מקרים שחברות פרטיות לא גדולות הפסידו מכרזים גם לאחר שזכו במקום הראשון בניקוד הטכני".

זה גם המקום לסיפור נוסף שמדגים את התחרות העזה שהתקיימה במהלך השנים האחרונות גם בין תעש ורפאל, מסביב להישג טכנולוגי מרשים של שתיהן, כל אחת בנפרד. בתום שנים ארוכות של פיתוח, הצליחו שתי החברות להעמיד מערכות הגנה לטנקים ולרק"ם (רכב קרבי משוריין), שלהן צה"ל ומערכת הביטחון ייחלו זמן רב. רפאל השלימה את פיתוח מערכת ההגנה האקטיבית מעיל רוח, שמסוגלת לזהות באופן אוטונומי ירי של טילי נ"ט ורקטות אר.פי.ג'י לעבר טנקים או כלים משוריינים שעליהם היא מותקנת, ולשגר לעברם סוג של מיירט שגורם לפיצוצם בעת מעופם. באותה התקופה, תעש השלימה מערכת דומה משלה, שנקראת חץ דרבן.

למגינת לבם של ראשי תעש, משרד הביטחון בחר דווקא במערכת ההגנה של רפאל, שמותקנת כיום על כל טנק מרכבה ונגמ"ש נמ"ר שנמסרים לכוחות השריון והחי"ר של הצבא. ותעש? שם מאמינים שמערכת ההגנה שלה לא נופלת באיכותה מזו של רפאל, וייתכן שאף עולה עליה, אך בשוק הישראלי אין לה קונים והיא פונה איתה לעולם, שם היא מכרה אותה בהצלחה לשורה של צבאות ובהם האמריקאי.

משרד הביטחון טען בשעתו כי הפציר גם ברפאל וגם בתעש לשלב כוחות ולהעמיד על השולחן מערכת אחת, שתתבסס על היתרונות הגדולים של כל אחת מהמערכות הנפרדות. בתעשיות פחות התלהבו מהצעת הפשרה הזאת כי אף אחת מהן לא רצתה להיות קבלנית משנה בפרויקט. ומאז? לא קרה הרבה: תעש מאוהבת במערכת שלה, ממשיכה לפתח ולהציע אותה בעולם, ורפאל מאוהבת בשלה, מפתחת למעיל רוח גרסאות חדשות וממשיכה להתקין אותה על כל טנק ונגמ"ש חדשים שנמסרים לצה"ל.

האם התחרות הפרועה בין יצרניות הנשק היא דבר חדש? ברור שלא. האם היא גרועה מבעבר? גורם בתעשייה מהרהר רגע ואומר: "תמיד כשאתה נתקל בזה עכשיו, זה נראה לך חריף מאי פעם. אבל לדעתי, ב-20-15 השנה האחרונות זה מלווה את התעשייה כל הזמן. זה לא יותר גרוע, אבל למרות כל מאמצי משרד הביטחון, זה גם לא השתפר".

תגובת משרד הביטחון: "המשרד רואה אירועים אלה בחומרה"

"התעשייה הביטחונית הישראלית הינה מהמובילות בעולם, היא המשמרת את חוסנו של צה"ל ויתרונו הטכנולוגי, ומפרנסת עשרות אלפי משפחות בכל רחבי ישראל. משרד הביטחון מפקח על הייצוא הביטחוני מישראל מטעמים של ביטחון המדינה, יחסי החוץ שלה והתחייבויותיה הבינלאומיות.

"ככלל, מתנהלות התעשיות הביטחוניות תוך תחרות הוגנת, ואף תוך שיתוף פעולה מועיל. לעיתים, מתעוררת תחרות אגרסיבית ובלתי הוגנת בין תעשיות, העלולה ליצור נזק, במיוחד כאשר עולה חשש לדליפת מידע ביטחוני או טכנולוגי במסגרת השיווק, או אם נפגע המוניטין של תעשייה ביטחונית ישראלית בשווקים בעולם. משרד הביטחון רואה אירועים אלה בחומרה ובמקרים המצדיקים זאת, מתערב, בהתאם לדין, באמצעות ביטול רישיונות השיווק והייצוא של התעשיות המעורבות והכוונתן לשיתופי פעולה ביניהן.

"בעבר נעשה על-ידי המשרד ניסיון לקדם קוד אתי להתנהלות תקינה בין התעשיות הביטחוניות. מטעמים של הגבלים עסקיים, יוזמה זו לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, אולם המשרד בוחן גם בימים אלה אמצעים שימנעו תחרות אגרסיבית ובלתי הוגנת בין התעשיות הביטחוניות, בהתאם למותר על-פי חוק".