היגואר כסמל

"יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, שלי יחימוביץ', גילתה כי מנכ"ל טבע, קאר שולץ, קיבל השבוע רכב חדש מסוג יגואר שעלותו 1.3 מיליון שקל" - כך הודיעה שלשום (ד') הדוברת של חברת הכנסת, הודעה שצוטטה מילה במילה בכל אתרי החדשות בתוך דקות ספורות. "זהו סימבול בוטה לתפיסה המעוותת של הנהלת החברה שגם נפטרת בקלות מעובדיה, גם מרפדת את בכיריה בסכומי עתק ובפינוקים וגם שואבת בו בזמן הטבות של עשרות מיליארדים מהמדינה", היא הוסיפה.

אל הנהלת טבע נגיע ממש עוד מעט, אבל גם דבריה של יחימוביץ' הם "סימבול בוטה" שכדאי להתעכב עליו לרגע. בדיקה מהירה עם מקורות בקרב העובדים (שזועמים על הפיטורים לא פחות מיחימוביץ') מגלה כי היגואר ניתנה לשולץ ליום אחד בודד כרכב חלופי על-ידי חברת הליסינג "אוויס", ולפי הצילום המרשים שסיפקו לבקשתנו מדובר בדגם XE שעלותו כ-290 אלף שקל "בלבד".

כן, יחימוביץ' מתחה את המספר בקצת יותר ממיליון שקל - ככה, בקטנה (פניותינו אליה בעניין לא נענו). שולץ, למרבה האירוניה, נוהג ברכב הרבה יותר יקר מאותה יגואר מושמצת: לקסוס מדגם LS600, ספינת הדגל של המותג היפני היוקרתי בשווי של כ-800-900 אלף שקל. זו אותה לקסוס ששימשה את המנכ"ל הקודם ארז ויגודמן, או במילים אחרות: יד שנייה ממנהל כושל. לשולץ שלנו זה אמור היה לספק סיבה מספיק טובה בשביל להחליף את הרכב הזה, ולו בשביל להיפטר מהנאחס.

יחימוביץ' חשפה בהודעה שלה טפח מהנחפזות וההתלהמות שמלווה מהלכים כמו זה של טבע, לצד הצצה אל הבעייתיות בעידן של תקשורת אינסטנט שמקדשת לעתים קרובות מדי את המהירות והצבעוניות.

אבל לפחות במקרה הזה, בניכוי הפער הגדול במספרים, יחימוביץ' בכל זאת צודקת במהות. היגואר הזמנית, כמו הלקסוס הענקית, היא סימבול לעומק הניתוק והאטימות של הנהלת טבע - לא רק זו הנוכחית, אלא זו של העשור האחרון כולו.

החברה שהחלה בסדנה קטנה של חיים סלומון בירושלים והמשיכה כפאר היצירה של התעשייה הישראלית בעידן של אלי הורביץ, איבדה כל קשר עם מה שהפך אותה ל"מניית העם". חברה שמשלמת 20 מיליון דולר למנכ"ל חדש במעמד החתימה כשהמשימה הראשונה שלו היא חיסול פרנסתם של אלפי עובדים, איבדה את המצפן המוסרי שלה. שחיתות היא לא רק מעטפות מזומנים מתחת לשולחן של רגולטור, שחיתות היא קודם כול הנקודה המזוקקת שבה אדם או ארגון מאבדים את הבושה. את הנקודה הזו חצו בטבע כבר לפני שנים, עכשיו רק מתחילים להבין את העוצמה.

הקרב על המעוז

שביתת הסולידריות עליה הכריז יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, היא לא רק איתות בנוגע לפיטורים בטבע, אלא גם הפקת לקחים אישית שלו מהטראומה של סגירת רשות השידור. ניסנקורן לא הצליח למנוע את המודל התקדימי והבעייתי של "סגירה ופתיחה" (חלומם הרטוב של מעסיקים רבים), ולמרות מאמצים רבים בדרך שהביאו, בין היתר, לשיפור תנאי הפרישה ולהגדלה משמעותית במספר הנקלטים בתאגיד השידור החדש, לא מעט גורמים בקרב ועדי העובדים מייחסים לו בסיפור ההוא כישלון.

ניסנקורן פועל בשנים האחרונות בניגוד לפרקטיקה שמייחסים להסתדרות כמי שדואגת לכאורה לחזקים, והוא מטיל את רוב כובד משקלו בעניינים כמו העלאת שכר המינימום, הגדלת קצבאות הנכות, החלת ביטוח סיעוד ממלכתי ושילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה. אבל הוא גם יודע היום, במיוחד אחרי סיפור רשות השידור, שאסור לו לתת יד לפגיעה במעוזים של הארגון. אלה המכונים "חזקים" או ה"שאלטריסטים" (מלשון שאלטר) הם מקור הכוח שמאפשר לו בסופו של דבר לדאוג לחלשים, לאיים בנשק יום הדין ולהשיג את אותם הישגים עבור הציבור הרחב.

הוועדים של טבע הפזורים ברחבי הארץ מעולם לא נחשבו לשאלטריסטים גדולים, אבל הם בהחלט סמל ומקור לכוח מוראלי עבור ההסתדרות והעבודה המאורגנת בכלל. אם היגואר מסמלת את הניתוק, עובדי טבע מסמלים את השורשים.

עזרה קטנה מחברים

"לא קורה לך שאתה מבקש הלוואה מחבר?", שאל בנימין (פואד) בן אליעזר (ז"ל) את אחד מחוקריו ב-25 ביוני 2014, לאחר שעימתו אותו עם סכומי הכסף שקיבל מאיש העסקים רוי מוצפי. הכספים מעולם לא הוחזרו למרות שהוגדרו כהלוואה, ובחקירה של מוצפי שנערכה כמה ימים קודם לכן הגיע ההסבר: "זו הייתה אמורה להיות הלוואה, אבל נראה לי שהיא הפכה למתנה. לא עשיתי עם פואד הסכם הלוואה כי לא חשבתי שצריך לעשות הסכם עם חבר". כן, המילה "חבר" על שלל הטיותיה הפכה מוטיב חוזר בחקירות של בן אליעזר, ולא רק בהקשר של מוצפי.

"כשפואד ביקש ממני הלוואה, לא היה חשוב לי שום תנאי. רציתי לתת לו מתנה. לחברים כמו פואד אני מוכן לתת את החיים", הסביר לחוקריו איש העסקים אברהם נניקשווילי. בהמשך הודה שהלווה סכומים נוספים שלא חזרו גם ליריב, בנו של בן אליעזר, שהוגדר גם הוא כ"חבר" על-ידי נניקשווילי ("אצלנו בעדה מקובל לתת").

גם לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אתם יכולים לנחש, היו חברים טובים. אחד מהם הוא איש העסקים ג'ו אלמליח שהלווה לו 75 אלף דולר בתחילת שנות התשעים בלי לקבוע מועד לפירעון - כי ככה זה בין חברים. אולמרט החזיר את הכסף לאחר שמבקר המדינה לשעבר, אליעזר גולדברג, בדק חשש לניגוד עניינים לכאורה, והסביר כי אחרי שסיים לכהן כשר הבריאות בממשלת שמיר ולפני שנבחר לראש עיריית ירושלים, נוצרו בינו לאלמליח "קשרי ידידות חמים".

גם הכספים שהזרים המיליארדר הדרום אפריקאי סיריל קרן לחשבון הבנק של עומרי וגלעד שרון בסניף בנק דיסקונט ברחוב רוטשילד בת"א הוגדרו כהלוואה, אבל מי שדילג על הפלפולים היה דווקא נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן (ז"ל) שהודה כי הכספים שקיבל מהמיליארדר אדוארד סרוסי היו "מתנה אישית". יש מי שאוהב סיגרים או שמפניות ורודות - ויצמן העדיף את המתנות שלו בבנק.

כל זה מביא אותנו לדוד ביטן. מדור הנפילים אל דור העסקנים. ההם קיבלו מתוך תחושה שמגיע להם, אלה מקבלים פשוט כי הם יכולים, כי ככה עובדת השיטה.

ביטן, על-פי חלק מהחשדות, קיבל לכאורה שוחד מאיש העסקים משה יוסף בדמות מימון חתונת בתו בעלות של 260 אלף שקל. ביטן טען כי מדובר בהלוואה שהוחזרה באמצעות המתנות (צ'קים) שקיבל באירוע, אולם המשטרה חושדת שגם המתנות עצמן שימשו בחלקן כשוחד בתחפושת. גם במקרה הזה המילה "חברים" חוזרת על עצמה כטיעון מרכזי, שאמנם ספק אם יתקבל אבל יש בו בשביל להקשות אפילו במעט על עבודת המשטרה והפרקליטות.

הקושי הזה נוצר בגלל מה שאפשר לכנות "כוכבית" קטנה בדין ובנהלים שמאפשרת לנבחרי ציבור לשלוף את קלף "החברים" כדי להסביר הלוואות או מתנות מפוקפקות. אם ראשי ממשלה עושים את זה, למה שדוד הקטן (טוב, הגדול) לא יעשה את זה גם.

את הכוכבית הזו (הנה משימה קטנה לאופוזיציה שהחלה להתעורר השבוע מהתרדמת) צריך למחוק מהיסוד. לקבוע כלל ברור בלי פרצות ואותיות קטנות ולפיו אסור לנבחרי ציבור לקבל כל מתנה או הלוואה מאדם פרטי - לא להם ולא לבני משפחתם מקרבה ראשונה. זקוקים למימון? גשו לסניף הבנק הקרוב לביתכם - היום זה אפשרי אפילו באינטרנט, לא תאמינו.

ספק אם זה ימנע את השוחד הבא, אבל לכל הפחות זה יימנע את היכולת לספק תירוצים מגוחכים שלפעמים מספיקים בשביל לסגור תיק מחוסר ראיות. תהיה זו תרומתו הצנועה של דוד ביטן לניקוי הפוליטיקה הישראלית מקלקוליה.