תפסיקו לחפש, אין לכם ייעוד

אחד המיתוסים הבעייתיים ביותר בעולם העבודה הוא מיתוס "הייעוד". אנשים גדלים להאמין שאי שם ישנו המקצוע שנולד בשבילם והם בשבילו, בטוחים שמרגע שימצאו האחד את השני הם עתידים לחיות באושר ועושר עד קץ הימים. גם אני גדלתי על המיתוס הזה, משוכנעת שהייעוד שלי הוא להיות רופאת שיניים (גדלתי במרפאה), רק שהוא התרסק בגיל 21 כשלא התקבלתי ללימודים. האם לזה נולדתי? כנראה שכן, אבל לא רק לזה. בדיעבד התברר שהיו עוד 2 עולמות מקצועיים שהתאימו לי לא פחות (וכנראה עוד כמה שלא בדקתי).

קללה יותר מברכה

אכן פה ושם ישנם יחידי הסגולה שנולדו עם ייעוד (הגם שחלקם רואים בו יותר קללה מברכה), אבל לגבי הרוב המכריע התפיסה המטופשת הזו איננה רלוונטית בעליל. כמובן שאין כוונתי שכל המקצועות מתאימים לכל האנשים, אבל מרבית האנשים יצליחו באותה המידה במגוון לא מבוטל של מקצועות, ובמידה דומה של שביעות רצון. בחלק מהמקרים המקצועות הללו ייסובו סביב אותו עולם תוכן (טכנולוגי, טיפולי, אומנותי וכו') ולפעמים יחצו תחומים ועולמות עיסוק, כשבמרבית המקרים מידת ההצלחה ושביעות הרצון בעבודה הן פונקציה של האדם עצמו יותר מאשר של המקצוע.

כלומר, מי שמצליח ונהנה בעבודה סיכוי גבוה שיצליח וייהנה גם בעיסוקים אחרים, ומי שלא כל-כך אוהב את העבודה קרוב לוודאי שלא ימצא עניין לאורך זמן גם במקצועות אחרים (הבחינה חייבת להיות לאורך זמן שכן ההתחלה עשויה לעניין רק מעצם היות המקצוע חדש, אבל בהמשך מידת העניין ושביעות הרצון צוללים לרמתם הקודמת). מדוע? כי מה שעושה את ההבדל זו האישיות. אנשים עם מוטיבציה וראש גדול, שהעבודה עבורם היא מעבר לפרנסה, יצליחו למצוא עניין במגוון רחב של מקצועות ועיסוקים ולהתפתח בהם, בעוד מי שהמוטיבציה העיקרית שלו היא לחזור הביתה בשלום, קרוב לוודאי שיצמצם את עצמו רק להיבטים הטכניים של העבודה, וסופו שימות משעמום. בכל עבודה.

האבחנה הזו חוצה את שוק התעסוקה כולו, ללא קשר לגיל, מין, רמת השכלה, מקצוע, מגזר ועוד. זו הסיבה שלאישיות השפעה כה גדולה על החלטות גיוס, בוודאי על ההצלחה וההצלחה לשרוד בארגון.

טובים במה שאוהבים

אני פוגשת מחפשי ייעוד על בסיס יומיומי - חלקם אחרי אבחונים תעסוקתיים ותהליכי ייעוץ ואימון למיניהם - מתוסכלים כי עדין לא גילו מה יקים אותם כל בוקר עם חיוך. התמימים שבהם מאמינים שיש שלל מקצועות שטרם שמעו עליהם, מתאכזבים לגלות שכבר בחנו ושללו את רובם. המקרים הקיצוניים - אחוז קטנטן של אנשים כפייתיים- חוששים להתחייב לתחום עיסוק לפני שהם בטוחים ב-100% שאליו נועדו, לא מסוגלים בשום אופן לקבל החלטה ומבזבזים שנים על עבודות מזדמנות.

למעט הקומץ הזה הדורש טיפול מיוחד, בכל שאר המקרים נדרש בירור קצרצר בסופו מפצחים את הכיוונים המקצועיים המתאימים. אין צורך להשחית שבועות על תהליך זיהוי מייגע של החוזקות והחולשות, לטבוע בים של מקצועות פוטנציאליים כדי לפענח מה הכי מעניין אותי ובמה אני הכי טוב - הרוב אמורים לגלות את זה כבר בבית ספר יסודי (אנשים אוהבים לעשות את מה שהם טובים בו, וטובים במה שהם אוהבים לעשות).

למי שטרם גילה או לא בטוח בעצמו, מספיק מיפוי קצר של שלל האגפים בארגון קלאסי ואיתור התחום המתאים ביותר, הכולל מספר מקצועות רלוונטיים אותם יש לדרג בהיבטים של פוטנציאל חדירה/קידום/אופק/שכר וכו'. לאחר מכן נדרשת בחינה של מספר מגזרים רלוונטיים וסימון מטרות מדויקות, אם כי לעתים תמצא התאמה ליותר מתחום אחד על שלל מקצועותיו, כשבמרבית המקרים מדובר במקסימום שני תחומים (למשל תפעול ושירות).

המיועד פגש משאית

העניין הוא שלחלק מהאנשים קשה להיפרד מהקונספט הרומנטי של הייעוד, הגם שהבינו כי רציונלית המיתוס הזה מופרך. לאגוזים הקשים המתעקשים לדבוק בפנטזיה אני מספרת את עלילות "הייעוד" שלי, ומיד אחריו מגייסת לדיון את מיתוס "האחד והיחיד" מחיי האהבה, בודקת מה לדעתם גורלו של זה שבן זוגו המיועד פגש במשאית בטרם פגש אותו. האם הוא נדון לחיים נטולי אהבת אמת? ברור שלא.

ואכן בסופו של דבר כמעט כולם משתכנעים שכשם שאדם יכול למצוא את אושרו עם בני זוג שונים, הוא יכול למצוא עניין וסיפוק במגוון מקצועות, מבינים למה עד היום "הייעוד" המקצועי שלהם לא הגיע לפגישה.

■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com