מנוח אחד ושתי ידועות בציבור

כשאביהם המנוח הלך לעולמו בשנת 2014, נדהמו ילדיו לגלות בעיתון מודעת אבל על מותו של "בעל יקר ואהוב", בהתחשב בכך שבעת פטירתו אביהם היה אלמן מזה שנים רבות. מאחר שהאב לא הותיר אחריו צוואה, ילדיו הגישו בקשה לקבלת צו ירושה על-פי חוק, ואז ציפתה להם הפתעה נוספת: לא אישה אחת הופיעה לטעון כי מגיעות לה זכויות ירושה כידועה בציבור של המנוח - כי אם שתיים.

שתי הנשים אף הציגו בפני בית המשפט מסמכים שלפי טענתן מבססים את זכותן לרשת: האחת הציגה מסמך שלטענתה נכתב בכתב-ידו של המנוח, וביקשה להכיר בו כצוואה המורישה לה את כל רכושו; והאחרת הציגה הסכם חיים משותפים שנערך לכאורה בינה לבין המנוח בשנת 2012. לפיכך בית המשפט דן קודם כל בשאלה האם ניתן להכיר בשתי הנשים כידועות בציבור לצורך הירושה.

הפסיקה אמנם מכירה בזכויות של ידועה בציבור להיות שותפה ברכוש של בן זוגה באופן רחב למדי, אך זכויותיה כיורשת על-פי חוק הירושה הן מוגבלות יותר. חוק הירושה לא מכיר בידועה בציבור אם המנוח היה נשוי לאחרת באותה עת, ולפיכך לכאורה גם לא יכול להכיר בשתי ידועות בציבור במקביל.

גם מהבחינה העובדתית מדובר בטענה בעייתית, שכן ידועה בציבור לצורך חוק הירושה היא מי שניהלה עימו משק-בית משותף בעת פטירתו, אך לא ייתכן מצב שבו המנוח ניהל בביתו שני משקי-בית עם שתי נשים שונות בעת ובעונה אחת, אלא אם ניהלו מערכת יחסים פוליאמורית.

בית המשפט דחה את טענתן של הנשים כי המנוח היה "גבר של מספר נשים", וקבע כי גם אם יצא עם נשים שונות במקביל ואף ניהל עימן מערכות יחסים ברמות שונות של קרבה, אף אחת מהן אינה יכולה לעלות לדרגת "ידועה בציבור" מבלי שגרה עמו באותו הבית ממש.

המשמעות היא שאם אחת מהנשים תוכר כידועה בציבור, השנייה תודח מהירושה. אולם למרות ששתי הנשים היו אמורות להיות יריבות משפטיות, למרבה הפתעתו של בית המשפט, הן תמכו זו בתביעתה של זו ואף שכרו את שרותיו של עורך דין משותף. התנהלות משפטית תמוהה זאת הדליקה נורת אזהרה לגבי חוסר תום-לבן של הנשים.

במהלך המשפט התברר כי שתי הנשים ניהלו עם המנוח מערכות יחסים בעבר הרחוק, אך אף אחת מהן לא הייתה ידועה בציבור שלו בעת פטירתו. האישה הראשונה נפרדה ממנו שנים רבות טרם מותו, אך המנוח, ששמר לה פינה חמה בלבו, הילווה לה כספים. עבור כספים אלה המנוח החתים אותה על חוזה הלוואה ואף דאג לרשום הערת אזהרה כבטוחה - עובדה שחיזקה את הטענה כי מערכת היחסים ביניהם לא הייתה כשל בעל ואישה.

האישה השנייה אמנם חיה עם המנוח תקופת מה, אך מערכת יחסים זאת הסתיימה שנתיים טרם לכתו לעולמו. לאחר פרידתו מהאישה השנייה מצבה הכלכלי התדרדר באופן ניכר, ולכן המנוח, שמתברר כי לבו היה רך כלפי בנות זוגו לשעבר, ריחם גם עליה והעסיק אותה כעוזרת-בית במשק ביתו. לאור זאת נוכחותה בביתו בתקופה הסמוכה לפטירתו לא נבעה מהיותה ידועה בציבור של המנוח אלא מתוקף הסכם העסקתה.

בית המשפט זועזע מתעוזתן של הנשים, לא רק להגיש כתבי טענות שקריים לבית המשפט, אלא לנקוט שורה של צעדים חצופים וחסרי תום-לב באופן קיצוני. המסמך שהגישה האישה הראשונה לבית המשפט על תקן צוואה שהמנוח כתב עבורה נחשף על-ידי מומחים כמזויף, ואילו האישה השנייה הציגה את עצמה כאשתו לאחר מותו באמצעים מזויפים אחרים.

התברר כי כאשר המנוח אושפז בבית החולים על ערש דווי, האישה השנייה אמרה לצוות הרפואי שאין לו ילדים, כנראה כדי למנוע את חשיפת מעמדה האמיתי בפני הצוות הרפואי. לאחר מותו של המנוח, האישה השנייה שינתה את כתובת מגוריה לכתובתו של המנוח במשרד הפנים, הדביקה שלט עם שמה על דלת ביתו, העתיקה את מגוריה לדירתו וכאמור אף פרסמה מודעת אבל שבה היא מוצגת כאלמנתו.

בשל התנהלות זאת בית המשפט לא הסתפק בדחיית עתירותיהן של הנשים, אלא חייבן בתשלום הוצאות משפט משמעותיות בסך של 100,000 שקל לילדיו של המנוח, שהוכרו סוף-סוף, 3 שנים לאחר לכתו לעולמו, כיורשיו היחידים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il