אופטימיות עוברת לסוחר (ולבוחר)

הנשיא דונלד טראמפ היה שרוי באופוריה בסוף השבוע שעבר. ברגע האחרון ממש, לפני שאמריקה יצאה אל פגרת סוף השנה, הקונגרס הגיש לחתימת הנשיא את הרפורמה הנכספת במס ההכנסה.

מה מאוד ערבה הרפורמה הזו לחיכו. קבלת פני גיבורים ציפתה לו בישיבת הקבינט, והוא הכריז "הכלכלה הגיעה ל-3% [של צמיחה]. אף אחד לא חשב שהיא אפילו תתקרב. אני חושב שאנחנו יכולים להגיע ל-4.5%, ואולי בסופו של דבר גם לשישה אחוזים".

פרופ" אלן בליינדר מאוניברסיטת פרינסטון, לשעבר המשנה לנגיד הבנק המרכזי, הגיב על דברי הנשיא (בראיון לרשת הרדיו הציבורי NPR): "זה דיבור מוטרף לחלוטין. 3% זה לא מוטרף. זה רק אופטימי עד מאוד. 6% הם מוטרפים לחלוטין".

בליינדר, שמונה להנהלת הפדרל ריזרב בידי ברק אובמה, ונוטה שמאלה, הסביר: "יש לנו צמיחה מתונה מאוד של כוח העבודה, חצי אחוז ופחות בשנה. כדי להגיע ל-6% עלינו להשיג גידול שנתי של 5.5% בפריון לאורך תקופה ארוכה, מה שלא קרה מעולם, מ-ע-ו-ל-ם" (האזינו לראיון אתו ב-taxes-https://tinyurl.com/blinder).

בשביל מה לנו לקצץ מסים, הוסיף בליינדר. "קודם כול, זה פורץ חור בתקציב בשעה שאיננו זקוקים לזה. יש לנו עכשיו תעסוקה מלאה. איננו צריכים להמריץ את הכלכלה. זו אינה שנת 2009".

איך צומחים

מה מעניינת היא אי-ההסכמה הזו. היא מזכירה את הוויכוח שהתנהל באמריקה בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה. אז, הנשיא רונלד רייגן קיצץ מסים, כדי לחלץ את המשק מן המיתון החמור ביותר זה 40 שנה.

עד אותו הזמן, הרפובליקאים נשאו את נס הזהירות הפיסקלית, והעמידו את איזון התקציב סמוך מאוד לראש מעייניהם. רייגן העלה מס שפתיים לאיזון התקציב, אבל השליך זהירות פיסקלית לכל הרוחות. בשמונה שנות נשיאותו, החוב הלאומי של ארה"ב גדל פי שלושה, יותר מאשר ב-200 השנה שקדמו לו. אבל המשק אמנם נחלץ ממיתון.

בשנה הרביעית של נשיאות רייגן (1984), התמ"ג האמריקאי צמח בשיעור של 7.3%, שלא נראה דוגמתו ב-35 השנה הקודמות. לשם השוואה, בשנה הטובה ביותר של נשיאות ברק אובמה (2015), המשק צמח בשיעור של 2.6%.

בעוד שהצמיחה השנתית הממוצעת אצל רייגן עמדה על 3.5% (השנתיים הראשונות שלו היו איומות), הצמיחה הממוצעת אצל אובמה עמדה על 1.5% ופחות. ב-15 השנה האחרונות, הצמיחה הממוצעת בארה"ב לא עלתה על 2% בשנה.

לא משחק סכום אפס

מליצי היושר של קיצוצי מסים רדיקליים בשנות רייגן ביטלו את החששות מפני "חור בתקציב". הרהוט והנועז שבהם היה ג'ק קמפ, ציר קונגרס מבריק (וכוכב לשעבר של ליגת הפוטבול).

קמפ ראה בעצמו "שמרן אופטימי". העולם אינו משחק-סכום-אפס, הוא אמר. אין צורך להתחלק בעוגה הקטנה, כאשר אפשר להגדיל אותה. הגדלה תחייב את הכפלת הצמיחה השנתית. הוא אהב לדבר על ממוצע של 5%, שנראה רק פעם אחת מאז מלחמת העולם השנייה, תחת הנשיא לינדון ג'ונסון, בשנות ה-60.

הגירעון בתקציב? אל דאגה, הוא אמר. הגירעון אינו צריך להיבחן במספרים אבסולוטיים, אלא יחסית לחלקו בתמ"ג. די לגירעון אם יצטמק במספרים יחסיים.

קיצוץ מסים נעשה אפוא הרבה יותר מאמצעי פיסקלי לעת משבר והאטה. הוא נעשה עיקר אידיאולוגי. מכוח קיצוץ המס תצמח חברת שפע, שיוזמה חופשית וחירויות הפרט יעמדו במרכזה.

אחת לדור

אנחנו חוזרים ומתייצבים עכשיו במשבצת דומה. יושב ראש בית הנבחרים בוושינגטון, פול ראיין (שכהונתו מעניקה לו סמכות בלבדית לקבוע את סדר היום), הוא תלמידו וממשיך דרכו של ג'ק קמפ הנ"ל. הוא התחיל את דרכו כעוזרו הפרלמנטרי.

רייאן כתב בשבוע שעבר ב"וול סטריט ג"ורנל" על החקיקה החדשה, כי "רגעים כרגע הזה מופיעים אחת לדור", ו"מקץ שנים של דשדוש ושל מחלוקת, אנחנו עולים בהחלטיות על נתיב הצמיחה. הרעיונות האלה יסללו את הדרך אל רנסאנס כלכלי" זו רפורמה שמרנית במיטבה, המחילה את עקרונות היסוד שלנו - חירות, ממשלה מוגבלת ושווקים חופשיים".

ועל אף האופטימיות יוצאת הדופן של רייאן, ואולי דווקא בגללה, אף דמוקרט אחד בבית הנבחרים ובסנאט לא הרים את ידו לטובת הרפורמה. למען האמת, 12 רפובליקאים בבית הנבחרים הצביעו נגדה. הדמוקרטים משוכנעים שהרפורמה מעוגנת בציפיות שווא, והיא מיטיבה בייחוד עם בעלי הכנסות גבוהות מאוד. הם מתכוונים להעמיד אותה במרכז מערכת הבחירות שלהם לקונגרס בנובמבר הבא.

חילוקי הדעות על משמעות הרפורמה ועל תוצאותיה הם כל כך עמוקים עד שקשה להאמין כי יש לרפובליקאים ולדמוקרטים משהו במשותף, אפילו לא הלשון האנגלית, או לפחות רוב אוצר המלים שלה.

אמריקה תחזור הביתה

רפורמת המס הזו מזכירה אמנם את שתי הרפורמות של רונלד רייגן, אבל רק לכאורה. בעוד שהרפורמות של רייגן נעשו בפרוש עידן הסחר החופשי, הרפורמה הזו באה על רקע נסיגה של ארה"ב מהסכמי סחר ומשותפויות רב-צדדיות. ראיין, במאמרו הנ"ל, מאמץ כמעט ככתבה וכלשונה, אם גם ביתר עידון ובציפוי אינטלקטואלי, את תפיסת "הלאומיות הכלכלית" של טראמפ.

הקיצוץ הנמרץ במסי חברות באמריקה - מ-35% ל-21% - יגדיל פלאים את תחרותיותה בזמן שארה"ב "נעה אל מערכת טריטוריאלית, כמו רוב הארצות האחרות". זה תחליף מנומס ומתחכם לפרוטקציוניזם, וזה בהחלט ההיפך ממה שהימין השמרני בארה"ב גרס בדור האחרון. "מקומות עבודה והון ישובו הביתה מחו"ל", כתב רייאן.

זו כמובן זכותו המלאה של פוליטיקאי. כפי שהנשיא טראמפ אמר בנאום הסתלקותו מהסכמי האקלים של פריז בחודש יולי, הוא לא נבחר "כדי לייצג את פריז, צרפת, אלא את פיטסברג, פנסילווניה". אבל מוטב להבין במה מדובר: בהסתלקות מסיבית של מעסיקים אמריקאיים ושל השקעות אמריקאיות מעשרות ארצות.

בנקים סוציאליסטיים, כמעט

את האופוריה של הימים האחרונים, על סף חג המולד, האירו באור יקרות בונוסים נדיבים, ששילמו תאגידים מרכזיים לעובדיהם, בקשר ישיר ומפורש עם התיקון בחוקי המס. בנק אוף אמריקה, AT&T, קומקאסט ובואינג העניקו בונוס של 1,000 דולר לחצי מיליון עובדיהם.

ארבעה בנקים גדולים העלו ל-15 דולר את שכר המינימום שהם משלמים על שעת עבודה (שמרנים מתנגדים זה שנים להעלאת שכר המינימום הפדרלי, העומד כיום על 7.25 דולרים בשעה; 15 דולר הוא הסכום שתבע ברני סנדרס, הטוען הסוציאליסטי לנשיאות בבחירות של השנה שעברה).

הצלחת הרפורמה תלויה לא רק במשתנים כלכליים, אלא גם במצב רוח. כדי שאופטימיות תתורגם לפעילות כלכלית נחוצה קודם כול אופטימיות. הרפובליקאים, שנדחקו אל הקיר בחודשים האחרונים, מאמינים שפרץ של אופטימיות ממשמש ובא. אם הצדק איתם, מוטב לשנות גם את הציפיות הפוליטיות. יש לשנה החדשה פוטנציאל להיטיב עם כלכלת ארה"ב, עם הבורסה - ועם מעמדם של הנשיא ושל מפלגתו.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny