סערה בוושינגטון: "טראמפ משוגע; חייזר פלש לבית הלבן"

זה לא בדיוק סוד מדינה. מזה חודשים משמשת איתנותו הנפשית של דונלד טראמפ - או היעדרה, או שחיקתה - נושא להדלפות, לרכילויות, אפילו למאמרי דעה. במרכזים המטרופוליטניים הגדולים לאורך החופים, במיוחד בוושינגטון, זו סוגיה חמה. בפריפריה, בעיקר באזורי בחירה שהעניקו את רוב קולותיהם לטראמפ, העיסוק בשאלה האם נשיא ארה"ב דמנטי, חסר יכולות אינטלקטואליות או סתם חסר לו בורג, נתפס כראיה נוספת לשחצנות הבלתי נסבלת של האליטות הליברליות.

ובכל זאת, כשהספר "אש וזעם - בתוך הבית הלבן של טראמפ", שזורע ספקות חמורים לגבי התאמתו הנפשית של הנשיא לתפקידו, זינק בשבוע שעבר לתודעה הלאומית האמריקאית הוא התיך בבת אחת עכבות של טעם טוב, של כבוד למוסד הנשיאות, של רתיעה מרינונים ביריוניים, עכבות שהותירו על אש קטנה יחסית את השיח הציבורי על שפיות הדעת של הנשיא.

"אש וזעם" - פצצת מצרר של מאות גילויים נפיצים על נשיאות טראמפ ועל הנשיא עצמו - הפך את האש הקטנה ללהבה גדולה. בין-לילה מוזער, ולו רק זמנית, סיקור האיום הגדול ביותר שמעיב על הממשל הנוכחי - נבירת התובע המיוחד בחשדות שמטה הבחירות של המועמד טראמפ זמם לקושש מידע שלילי על הילארי קלינטון יחד עם גורמים רוסיים במסע הבחירות לנשיאות. גם הדיווחים השוצפים במדיה על תמרוני ההסחה העכשוויים של הנשיא הנצור - חידוש חקירת החשדות לגבי שחיתויות בקרן קלינטון, למשל - הוזזו הצידה, לעמודים הפנימיים.

עתה, בעקבות פרסום הספר, מקדישה התקשורת האמריקאית אלפי אינצ'ים ומאות דקות שידור למאמץ להתמודד עם גל אדיר של סקרנות ציבורית, שמהולה בחרדה עמוקה: האם אכן יושב אדם פרה-סנילי ו/או מעורער בנפשו בלשכה הסגלגלה כשאצבעו סמוכה יותר מדי למה שמכונה המתג הגרעיני? האם האיש, שצייץ לפני כמה ימים שהמתג הגרעיני שלו גדול מהמתג הגרעיני של קים ג'ונג און, שליט קוריאה הצפונית, אכן ינסה להוכיח זאת הלכה למעשה ויצית אגב כך מלחמת גוג ומגוג שתקטול רבבות?

יש אוירת נכאים באמריקה שהזינוק לסטרטוספירה של דאו ג'ונס אינו מצליח להמתיקה; איזה אי שקט פנימי שמחוללים התזזיות והדחפים האימפולסיביים של הממשל הנוכחי; אמונה שארה"ב אינה צריכה להימצא במקום שבו היא נמצאת עכשיו. הסקרים מוכיחים זאת. כמעט 70% מאזרחי ארה"ב אומרים ש-2017 הייתה שנה טובה מבחינה אישית, אך 58% גורסים שזו הייתה שנה רעה לארה"ב ו-66% סבורים כי ארצם סטתה מדרך הישר (סקר "וושינגטון פוסט" מאמצע דצמבר).

אני נזכר בקטע ממאמר שכתב דורון רוזנבלום ב"הארץ" באוגוסט 2011: "מהי ההגדרה החמקמקה לתחושה האופפת כל מי שחי בישראל בחצי השנה האחרונה... וגם משקיף כיום על שאר העולם? 'מועקה'? 'חרדה'? 'מתח'? 'אימה'? 'חלחלה'? 'מצברוח'? אולי רק הביטוי 'נאחס' מסוגל להעביר ללשוננו משהו מכובד משקלה של המלה הגרמנית 'אנגסט’ ( ANGST), המתאימה לענייננו יותר מכל: 'תחושה חריפה - אך לא מוגדרת - של חרדה, מתח, עגמומיות, אבלות, אומללות, מצוקה'".

אפשר להחיל בנקל את התיאור הזה על הלך הרוח האמריקאי בימים אלה, ואני לא מגזים. ארה"ב אינה מקום שמח עתה. ההצלחה המטורפת של "אש וזעם" (הספר אזל מהחנויות ברחבי ארה"ב כמה שעות לאחר תחילת מכירתו ביום ו') נובעת מהעובדה שהוא מתאים לזמנו ושהמסר שלו עולה בקנה אחד עם החשד של אזרחים רבים שהבריאות המנטלית והכישורים האינלטקטואליים של נשיאם אינם משרתים אותו ואותם.

לברק אובמה היו אויבים רבים. מה לא טפלו עליו? שהוא נולד בקניה; שהוא מוסלמי; שהוא שקרן, שהוא היה ממייסדי אל-קאעדה, שהוא סוציאליסט/קומוניסט. אבל איש לא הטיל ספק ביכולותיו האינטלקטואליות או בשפיות דעתו. והוא הדין בקודמיו - ג'ורג' וו. בוש, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש (האב), רונלד רייגן או ג'ימי קארטר. לכולם היו נקודות תורפה וכולם נוגחו בגינן. אך איש מהם לא הוכתם בחשדות לרפיסות הנפש. (לגבי רייגן: אחרי פרישתו היו הערכות שבשנת כהונתו האחרונה אובחנו אצלו ניצני מחלת אלזהיימר; הוא אכן נוגע במחלה זו באחרית ימיו, אבל הוא היה - ונותר - אחד מהנשיאים האהובים ביתר בתולדות ארה"ב).

כדי למצוא תקדים ל"אש וזעם", צריך לחזור למירוץ לנשיאות ב-1964 - לינדון ג'ונסון הדמוקרט נגד בארי גולדוואטר הרפובליקאי - שבו נעשה שימוש אינטנסיבי ויעיל בהטלת ספקות בשפיות דעתו של מועמד. מגזין ליברלי בשם "פאקט" פירסם חוות דעת של 1189 פסיכיאטרים (מתוך 2417), שלפיה גולדוואטר לא כשיר לכהן כנשיא בגלל בעיות נפשיות. הוא אכן הפסיד לג'ונסון, בין היתר בגלל הסיסמה הקליטה: "In your guts, you know he is nuts" ("עמוק בלב, אתה יודע שהוא קוקו", בתרגום חופשי), אך זכה לאחר מכן בתביעת דיבה נגד המגזין.

למעט מקרה גולדוואטר (שכאמור לא היה נשיא), אם מישהו היה מעז להכפיש אחד מנשיאי ארה"ב במאה ה-20 בטענות ששפיות הדעת ניטלה ממנו, בספר או במאמר, הוא היה מוקע כליצן בלתי-אמין, כשרלטן שמבייש את מקצוע העיתונות. תביעות על הוצאת דיבה היו פושטות את עורו. אך לא כך עולה בגורלו של "אש וזעם". כמובן וכצפוי, הנשיא הוקיע את המחבר, מייקל וולף, כ"לוזר מוחלט". טראמפ בכלל אינו תופס איך אפשר להטיל דופי בבריאותו הנפשית בעוד שהוא מיליארדר, "כוכב צמרת בטלוויזיה" ועכשיו נשיא. ודוברת הבית הלבן אמרה שזה "מביש ונלעג" שבמקום לדבר על הישגי הממשל, מתמקד השיח הציבורי במצבו הנפשי של הנשיא שלאחר הכל גבר על כל יריביו בפריימריס ואחר-כך על קלינטון.

אבל מעט מאוד אנשים - אם נוציא מכלל חשבון את ה"בייס", חסידיו המושבעים של טראמפ (כשליש מהאוכלוסייה) ופוקס ניוז, שנהפכה מזמן לזרוע הטלוויזיונית של הבית הלבן - חולקים על אמינות הספר, ולו רק בגלל העובדה שהוא מצטט בכירים בממשל ומחוצה לו שמתארים את נשיאם כ"אוויל" בהשתמשם בשפע התארים שהשפה האנגלית מציעה לדובריה כדי לתאר אין-אונות שכלית: DOPE, MORON, IDIOT, FOOL. מדובר באיל המדיה רופרט מורדוק, בשר האוצר סטיוון מנוצ'ין, בריינס פרייבס, לשעבר ראש מטה הבית הלבן, בגארי קוהן, יו"ר מועצת היועצים הכלכליים, ביועץ לביטחון לאומי, ה.ר. מקמאסטר ובשר-החוץ, רקס טילרסון. הגדיל לעשות קוהן, שהשווה את האינטיליגנציה של טראמפ לחתיכת חרא. והנה, לא שמענו הכחשות גורפות מאיש מהם. אף מכובד אחד ברשימה המיוחסת הזו לא קם לתבוע את עלבון הנשיא ולאיים על המחבר בתביעה על הוצאת דיבה אם לא יתקן את הציטוט המיוחס לו. ואיש לא מצפה בנשימה עצורה לתביעה של הנשיא.

"מעל לכל, הספר מאשש מה שידוע בקרב חוגים רחבים - לא רק שטראמפ לגמרי לא מתאים לשמש נשיא, אלא שכל אחד מסביבו יודע זאת", כתבה ביום ו' מישל גולדברג, בעלת טור ליברלית ב"ניו יורק טיימס", תחת הכותרת: "בעולמו של טראמפ יודעים שהוא אידיוט". היא מזכירה, שרבים מהכפופים לטראמפ מתארים אותו כילד קטן, שמונע ע"י דחף חזק לסיפוקים מיידיים, מישהו שצריך לרצות אותו כל הזמן. ומה אפשר לומר על טענת טראמפ, שקליפ הווידיאו שבו הוא מתפאר, במו פיו, על חפינת אברי נשים, הוא בעצם פייק וידיאו?

למעשה, הספר "אש וזעם" היה חייב להיכתב כדי לתת לגיטימציה למאמצים שלבלבו בחודשים שחלפו להתריע מפני הסכנות הגלומות בנשיא הזה. קרלוס לוזדה, מבקר ספרות ב"ושינגטון פוסט", כתב כבר בספטמבר מאמר על שני ספרים שמצביעים על ההפרעות הנפשיות של הנשיא המכהן: "המקרה המסוכן של דונלד טראמפ: 27 פסיכיאטרים ומומחים לבריאות הנפש מעריכים את הנשיא", בעריכת בנדי לי (Bandy X. Lee), ו"דמדומי השפיות האמריקאית" (Twilight of American Sanity) מאת אלן פרנסס (Allen Frances).

"חלפו הימים שבהם לשון נקיה על מצבו הנפשי של דונלד טראמפ יצרה סביבו קיר מגן, כמו הקירות המרופדים במוסדות לחולי נפש", כתב לוזדה. "מילים כמו 'בלתי יציב', 'בלתי צפוי', 'בלתי מעוגן', 'בעל מזג לא מתאים לנשיאות'. אלה היו המילים שפוליטיקאים ופרשנים השתמשו בהן כדי למתוח ביקורת על מצבו הנפשי של הנשיא בגלל חשש מהתוצאות של שימוש במילים ישירות יותר. אך ככל שנשיאות טראמפ מתמשכת, יותר ויותר אנשים מוכנים לתאר את הנשיא בדיוק כפי שהם רואים אותו".

וכך מזכיר לנו לוזדה, הסנטור הדמוקרטי ג'ק ריד אמר: "אני חושב שטראמפ משוגע". והסנטור הרפובליקאי בוב קורקר הוסיף: "טראמפ עדיין לא היה מסוגל להראות שיש לו יציבות או כמה מהיכולות שנדרשות לבצוע תפקידיו כנשיא". ביל מוירס, שהיה דוברו של הנשיא ג'ונסון ולימים שדרן ופרשן מפורסם, אמר בראיון: "חייזר פלש לבית הלבן. מעולם לא היה לנו נשיא כזה".

ד"ר לי, העורכת של "המקרה המסוכן של דונלד טראמפ" כתבה: "אני וכותבי המאמרים בספר מזהירים שאסור להפקיד את מוסד הנשיאות, שבו מתקבלת החלטות של חיים ומוות, בידי אדם כל כך לא יציב מבחינה נפשית כמו טראמפ".

ד"ר פיליפ זימבארדו, מסטנפורד, מונה כמה מההפרעות הנפשיות של טראמפ: אישיות נרקיסיסטית, הפרעה שהסובל ממנה מאמין שהוא טוב יותר מאחרים, מגזים בהישגיו ומצפה לשמוע כל הזמן שבחים עליו; הדוניזם ונטיה לביריונות. השילוב של כל ההפרעות האלה יוצר אדם "אימפולסיבי, לא בוגר בנפשו וחסר יכולות". אם אדם כזה יגיע לעמדה של כוח מוחלט הוא עלול להיהפך בנקל לעריץ, אומר ד"ר זימבארדו (שערך את ניסוי הכלא המפורסם).

במה שיכול לבשר תחילת מגמה, הזמינו כ-15 מחוקקים דמוקרטים את ד"ר לי ופסיכיאטור לגבעת הקפיטול כדי לשמוע מפיהם על הסכנות שצפונות בנשיאותו של טראמפ. רוב הנוכחים היו דמוקרטים שמעוניינים לבדוק אפשרות ליישום התיקון ה-25 לחוקה, שמתיר לסגן הנשיא ולחברי הקבינט ליטול את סמכויות השלטון מידי הנשיא אם הם סבורים שהוא שוב אינו מסוגל למלא את תפקידו. ההסתברות להצלחת מהלך כזה שואפת לאפס - הנשיא רשאי לערער על ההחלטה לפני הקונגרס וגם אם נדמיין שסגן הנשיא והקבינט ימאסו בטראמפ, הקונגרס הרפובליקאי יעמידם על מקומם. בכל זאת, אין תקדים לכך, שפסיכיאטרים הוזמנו להעיד בקונגרס - אמנם בפורום בלתי פורמלי - על איתנותו הנפשית של הנשיא.

אך את ההארה המעניינת ביותר סיפק ד"ר פראנסס, מחבר "דמדומי השפיות האמריקאית": "כאשר אנו מכנים את טראמפ 'משוגע', אנו מאפשרים לעצמנו לחמוק מהעימות עם השיגעון בחברה שלנו. איננו יכולים לצפות לשנות את טראמפ, אך אנו חייבים לפרק את ההזיות שפשו בחברה שלנו, הזיות שיצרו את טראמפ". (סוף)