מערכת הבחירות הנצחית של דונלד טראמפ

שנת נשיאותו הראשונה של דונלד טראמפ, מינוס כמה ימים, מסתיימת בקול תרועה. הניצחון הגדול הראשון שלו נפל סוף סוף בחיקו ב-20 בדצמבר, על סף חג המולד. ביום רביעי הלפני אחרון של 2017, שני בתי הקונגרס אימצו רפורמת מס, שטראמפ תובע עליה בעלות, אף כי לאמיתו של דבר הרפובליקאים דגרו עליה לפחות מאז 2014.

טראמפ, כיאה לטראמפ, משווה לה נופך היסטורי. היא הגדולה ביותר, הנועזת ביותר, המבריקה ביותר, המועילה ביותר "זה 34 שנה, אבל בעצם מאז ומעולם". 34 שנה, או בעצם 33, חלפו מאז שהנשיא רונלד רייגן פיתה קונגרס חצי דמוקרטי לאמץ את הרפורמות שלו.

לדמוקרטים אז לא הייתה ברירה. היושב ראש הדמוקרטי רב הכוח וחד העין של בית הנבחרים בימים ההם, תומס "טיפ" או'ניל, הודה, כי במרוצת חייו הפוליטיים הארוכים הוא לא פגש נשיא פופולרי יותר מרייגן. אפילו ליברל כאו'ניל, שחזר ונבחר ממחוז הבחירה הישן של ג'ון קנדי בבוסטון, לא היה מסוגל לסרב לרייגן, או לעמוד בקסמיו.

 דונלד טראמפ - איור: גיל ג'יבלי

אין זה בדיוק מצבו של דונלד טראמפ בסוף השנה הראשונה של נשיאותו. נכון ל-20 בדצמבר, הסקר של מכון גאלופ העמיד את שיעור הפופולריות של טראמפ על 35%. זה היה פחות או יותר השיעור בכל אחד ששת החודשים הקודמים. קצת קשה להגיד עליו שהוא מהלך קסמים, או מעורר חיבה אינסטינקטיבית.

אבל טראמפ, בניגוד לרייגן, לא היה זקוק אפילו לדמוקרט אחד בהצבעה על רפורמת המס. רוב רפובליקאי דחוק בשני בתי הקונגרס הספיק לו. הוא היה שרוי באופוריה. הוא זימן ישיבה חגיגית של הקבינט, שנפתחה בתפילה. הנשיא ושריו עצמו את עיניהם בשעה ששר הבריאות והשירותים החברתיים, ד"ר בן קרסון, ירא שמיים מפורסם, הפציר באבינו שבשמיים להאציל מזיוו על הנשיא ועל הקבינט. איוונקה וג'ארד קושנר ישבו בשורה השנייה, המיועדת ללא-חברי-קבינט. עיניהם נשארו עצומות גם כאשר קרסון, חתם את תפילתו בשם "האב, הבן ורוח הקודש".

"נס מעמד הביניים"

סגן הנשיא מייק פנס נשא אחר כך דרשה של שלוש דקות אינטנסיביות, שרשרת ארוכה של שבחים ושל מחמאות לנשיא על מנהיגותו, על השראתו, על אומץ לבו, על נחישותו ועל הצלחתו "לחולל את נס מעמד הביניים". פנס, גם הוא ירא שמיים, הפך את הניצחון הפוליטי למאורע מטאפיזי, רוחני, אולי תיאולוגי, ארבעה ימים לפני שהנוצרים מסיבים אל השולחן בצל עץ האשוח, כדי לציין את נס הולדתו של משיחם באורווה בבית לחם.

חקיקת המס החדשה עשויה להעניק את הרוח הגבית, שלה הנשיא ומפלגתו זקוקים עד ייאוש בשנת בחירות. בנובמבר הבא ייבחר קונגרס חדש, ואם נאמין לסקרים, סיכוי טוב נשקף לדמוקרטים לחלץ לפחות את בית הנבחרים מידי הרפובליקאים. התפתחות כזאת תעקר את מדיניות הפנים של הנשיא, ותהפוך כמעט כל פורום בבית הנבחרים לוועדת חקירה נגד ממשלו. אם הרפובליקאים יאבדו גם את הסנאט, טראמפ ייאלץ להתחלק בשלטון עם אנשים שב-11 החודשים האחרונים הוא לא חדל לתקוף בציוציו, לפעמים בארסיות מיוחדת.

מאז השבעתו, ב-20 בינואר, הוא אימת פעם אחר פעם את ההזהרה המפורסמת של ג'ב בוש. זה האחרון, מושל פלורידה לשעבר, קיווה להיות הנשיא השלישי לשושלת המשפחתית. טראמפ דרס אותו ללא רחם. לפני שפרש מן המרוץ, חבול ומושפל, בוש הזהיר כי "טראמפ הוא מועמד של תוהו ובוהו, ואם ייבחר הוא יהיה נשיא של תוהו ובוהו". ואמנם, תוהו ובוהו היה ברירת המחדל של השנה היוצאת.

לא יצא מ"הילוך הבחירות"

היה מעניין להאזין בחודש שעבר לביקורתו המעודנת מאוד של אחד ממקורבי טראמפ, מן הרפובליקאים הבכירים הראשונים שהתייצבו לצדו בשלב מוקדם של מערכת הבחירות. האיש הוא המושל (היוצא) של מדינת ניו-ג'רזי, כריס כריסטי, שנחשב פעם בעצמו לטוען רציני לנשיאות.

"אני חשבתי שהוא יהיה קצת פחות בהילוך בחירות", אמר כריסטי. "אני חושב שהוא לא בדיוק יצא מהילוך הבחירות. אני מתאר לעצמי שזה מה שהוא מצא לנכון. אבל זה קצת הפתיע אותי".

זה היה מפתיע כמעט כל פוליטיקאי ומשקיף פוליטי. הנשיאות מעמידה את המכהן בה על פסגה כה רמה, שמקרינה כל כך הרבה סמכות וחשיבות, עד שאין לנשיא כלל הצורך להרים קול, או להשתמש בלשון גוף. הוא אינו צריך להתחנן לתשומת לב, מפני שהוא הוא טובע בה.

נשיאות אפקטיבית היא זו המשווה לעצמה חזות של חיוכים ושל לחישות. זה היה רונלד רייגן, שהקרין חביבות כמעט סנילית של דוד קשיש בשעה שהיה "המנכ"ל הטוב ביותר באמריקה", לפחות על כריכת המגזין הכלכלי "פורצ'ן", סתיו 1986.

להיות "נשיאותי"

נשיאים משתדלים למהר ולהתנער מן האבק של מערכת הבחירות, כדי שיוכלו להיות "נשיאותיים", מורמים מעם, מופרדים מן הזירה המפלגתית. והם רוצים להיות "נשיאותיים", כדי שיהיה קשה לסרב להם. אנשים אינם מוזמנים אל הלשכה הסגלגלה כדי להתווכח עם הנשיא, אלא כדי להסכים אתו. אנשים מחכים בכליון עיניים להזמנה חברתית לבית הלבן, כדי שיוכלו להתבשם בניחוח האולימפי. פיק ברכיים תוקף אותם כאשר הם צועדים אל "האגף המערבי".

מערכת הבחירות של טראמפ הייתה שזורה בהתפרצויות וולגריות. הוא לעג בגלוי לעיתונאי על נכותו. הוא השתמש במילים שברוב ערוצי הטלוויזיה נוהגים להחריש באמצעות צפצוף. הוא הזמין את אוהדיו להכות קוראי קריאות ביניים, והבטיח לממן את שכר הטרחה של פרקליטיהם. הוא קרא למהגרים מקסיקאים "אנסים ונרקומנים". והוא הבטיח להעמיד למשפט את יריבתו הילארי קלינטון. אבל הוא גם הבטיח "להיות כל כך נשיאותי, שאתם כל כך תשתעממו. אתם תגידו, 'האם אפשר שתהיה לו קצת יותר אנרגיה?'"

נראה שבזה בדיוק היה העניין. במשך 16 שנה - מתוכן 14 כמגיש של תוכנית הטלוויזיה "המתמחה", ושנתיים כטוען לנשיאות - טראמפ למד להתיירא מפני עצם התפיסה של "שיעמום". בטלוויזיה הוא לחם, בהצלחה ניכרת, על מעמדו ברייטינג; ובמערכת הבחירות, התקשורת העניקה לו סיקור מסיבי חינם-אין-כסף, בזכות הצלחתו לעורר שערוריות, להקניט את חושיהם של שומעיו ולא פעם גם להתסיס את בני מעיהם.

אין לו עניין בספרים

טראמפ לא בא אל הפוליטיקה מרקע שהכשיר אותו פסיכולוגית לשינוי הנדרש מנשיא חדש. אין צורך לשנוא אותו, כדי לטעון שאין לו מקורות השראה אינטלקטואליים, שיסודם בהעמקה ובמחשבה. הוא אינו ידען. הוא אינו עושה מה שקודמיו אהבו לעשות: לקרוא ביוגרפיות של נשיאים קודמים, או של מדינאים זרים, ולשאול את עצמם מה היו עושים במקומם.

לא תמצאו בספרייתו את "כל כתבי", מפני שאין לו עניין בספרים. על פי אחד הביוגרפים שלו, הוא מעולם לא קרא אף ספר אחד בשלמותו. אומרים עליו שהוא אינו קורא תדריכים המוגשים לו, אם הם ארוכים מעמוד אחד. יחי הקיצור הנמרץ, אבל לא כל עניין מתקצר בקלות לעמוד אחד, בייחוד כאשר נובע ממנו פוטנציאל של שינוי ההיסטוריה.

חיוויים קצרים וקפריזיים, המתכווצים ל-140 תווים, היו מסגרת אידיאלית בשבילו בשנים שבהן התחיל לחשוק בפרופיל פוליטי. הוא השתמש בהם כדרך שקוראי קריאות ביניים קוראים במליאת פרלמנט: כדי להפריע, לבלבל, להביך - ולזכות בתשומת לב. 11 חודשי נשיאותו הראשונים גילו שאין לו כל כוונה לוותר עליהם ועל מה שהם מייצגים. הוא אינו מתכוון להתאים את עצמו לנסיבות החדשות, אדרבא, הנסיבות הן אלה הצריכות להתאים את עצמן.

מי ידע שזה כל כך מסובך

האיש שהעמיד את יומרותיו הנשיאותיות על יסוד עיקרי אחד - סגולותיו כנושא ונותן וסוגר עיסקאות - יצא מגדרו להרחיק מעליו שותפים פוטנציאליים. הואיל ולא הכיר את התהליך הפוליטי, וגם לא היה מוכן להאזין ליועצים מנוסים, הוא יצר מוסיקת רקע כה רועשת למעשיו עד שהדעת הוסחה כמעט לחלוטין ממה שהיה צריך לעמוד על הפרק.

משימתו הראשונה החשובה ביותר הייתה לפרק את רפורמת הבריאות של ברק אובמה, זו שצירפה 25 מיליון בני אדם, בהם עשרה מיליון ילדים, אל מערכת הבריאות של אמריקה. הרפורמה הזו הייתה תקועה בגרונה של המפלגה הרפובליקאית מיומה הראשון, ב-2010. המפלגה התאוששה אלקטורלית ממפלתה לאובמה ב-2008 בזכות הבטחות חוזרות ונשנות לשים קץ ל"ביטוח של אובמה". טראמפ עצמו העמיד את ההבטחה הזו סמוך למרכז מסע הבחירות שלו, לצד התחייבותו לשים קץ להסכמי הסחר החופשי.

אף אחד לא ידע שביטוח הבריאות הוא עניין כל כך מסובך", הכריז טראמפ לאחר שהתחיל להתוודע אל היקף הבעיה. כמעט אין צריך להגיד שהרבה מאוד אנשים ידעו שזה "כל כך מסובך". חלקם, אפילו בשורות המפלגה הרפובליקאית, לא היו מוכנים להרים את ידיהם לטובת ביטול ביטוח הבריאות מבלי שיוצע לו תחליף מתקבל על הדעת. הנשיא היה צריך לחזר אחריהם. הוא אמנם חיזר. הם הוזמנו לבית הלבן לסעוד איתו, הוא הזמין אותם להתעופף אתו במטוס הנשיאותי המיתולוגי, הוא טלפן אליהם, הוא הצטלם איתם - והוא איים עליהם, לפעמים בפומבי.

"אם הם דופקים אותך"

לפני שש שנים טראמפ נשא נאום, שבו סיכם את תפיסתו החברתית והאנושית. עניינה הוא נקמה ונטירה. "אם הם דופקים אותך, אתה דופק אותם פי עשרה יותר. אני באמת מאמין בזה". הוא אינו סולח ואינו ארך אפיים. הוא מוכן ומזומן להעניש. למשל, הוא איים כי יממן מכיסו מערכת בחירות נגד מושל מדינת אוהיו, שהעז להתנגד לביטול רפורמות הבריאות. אומרים שהוא עדיין נוטר איבה לסגנו מייק פנס, מפני שהעז לתמוך במישהו אחר בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית, לפני שנה וחצי.

 מייק פנס / איור: גיל ג'יבלי

המריבות היו תוצאה גם של פגמי אופי, גם של הנחות טראמפ על כוחו הפוליטי, גם שאיפה להשלים את השתלטותו על המפלגה הרפובליקאית. הוא שכנע את עצמו, ששום רפובליקאי לא יעז להתנגד לו מחשש שהנשיא יעביר את תמיכתו למישהו אחר בבחירות המקדימות הבאות. טראמפ גם הניח ל"אסטרטג הראשי" שלו, סטיב באנון, לשכנע אותו שהבסת "הממסד הרפובליקאי", זאת אומרת הפרלמנטרים הפרגמטיים יחסית, חשובה לא פחות מהבסת המפלגה הדמוקרטית.

התקוטטותו המרה של טראמפ עם שלושה סנאטורים, בהם גיבור המלחמה הזקן ג'ון מקיין, הטילה צל ארוך על נשיאותו, והבטיחה בסופו של דבר את כישלון המאמצים לבטל את חוק הבריאות של אובמה. שניים מן השלושה הודיעו שהם יוותרו על בחירה חוזרת בנובמבר 2018. טראמפ שמח בגלוי לאידם. על אחד מהם הוא אמר, כי "הוא אינו מסוגל להיבחר לתפסן כלבים".

"הבסיס שלי"

טראמפ חכך את ידיו בעונג לנוכח ההזדמנות להפגין שרירים פוליטיים בבחירות-שלא-מן-המניין לסנאט במדינה האולטרה-ימנית של אלבמה, בדרום העמוק של ארה"ב. אחד משני מושביה התפנה בתחילת השנה לאחר שהסנאטור החובש אותו הצטרף לקבינט של טראמפ כשר המשפטים. המועמד הרפובליקאי היה שופט בדימוס, שהחזיק בדעות אקסנצטריות על שורה של עניינים שנויים במחלוקת, כמו עליונות החוק האלוהי על החוק האזרחי, או "האיכות הגבוהה של חיי המשפחה באמריקה" בימי העבדות.

טראמפ ניצח באלבמה בבחירות לנשיאות בהפרש של 27%. הוא הניח אפוא שבוחרי אלבמה ייענו לו, אם יקרא להם להצביע אפילו בעד המועמד השנוי במחלוקת, אף כי בינתיים התחילו להיזקף לחובת המועמד הזה תלונות על ניסיונות לקיים יחסי מין עם קטינות. לתדהמתה הכללית של המערכת הפוליטית, מועמד דמוקרטי ללא רקע פוליטי ניצח. זו הייתה הפעם הראשונה שדמוקרט נבחר לסנאט באלבמה זה 25 שנה. הנשיא, החוזר ומתפאר בנאמנותם של תומכיו ("הבסיס שלי"), גילה כי הנאמנות הזו אינה מובטחת אוטומטית.

צורך חזק בנאמנות

נאמנות היא עניין המרבה להעסיק אותו. הוא העיד על עצמו יותר מפעם אחת, "אינני שוכח". הצורך שלו בגילויים פומביים של נאמנות אינו יודע שובע. הוא נוח לחשוד ונוח להיפגע. הוא גם אינו גומל בנאמנות תחת נאמנות. עיינו למשל במקרה של ג'ף סשנס, הסנאטור שפינה את מושבו באלבמה, כדי להתמנות לתובע הכללי בממשלתו (כהונה עצומת כוח באמריקה, הכוללת פונקציות שבישראל מתחלקות בין שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, שר הפנים והשר לביטחון פנים).

סשנס היה הסנאטור הרפובליקאי הראשון שקפץ על מרכבתו של טראמפ בשלב מוקדם יחסית של מערכת הבחירות. סשנס ראה צורך לפסול את עצמו מלטפל בחקירת החשדות על שיתוף פעולה חשאי בין אנשי מטה הבחירות של טראמפ לבין הביון הרוסי. חמתו של טראמפ בערה בו להשחית, מפני שהוא קיווה כי סשנס ישים קץ מוקדם לחקירה. הוא רצה תעודת יושר, והוא מוסיף לרצות. בחודש מאי הוא פיטר את מנהל הבולשת הפדרלית (אף.בי.איי) בגלל סירובו להנפיק את תעודת היושר.

 ג’ף סשנס / איור: גיל ג'יבלי

כעסו על סשנס התפרץ לבסוף בפומבי. הוא דרש כמעט במפורש את התפטרותו. גם תומכיו בימין הרפובליקאי, המוכנים ללמד סניגוריה על רוב מעשיו, התקשו להבין את הטעם בהשפלת תומך נאמן ובעל ברית רעיוני. טראמפ ויתר על הדחת סשנס, אבל יחסיהם לא התאוששו, כפי שחוזרת ומעידה לשון הגוף של פגישותיהם הפומביות.

הדרך הארוכה לינואר 2021

כמעט מיום נשיאותו הראשון מרחף מעל ראשו של הנשיא האיום ב"אימפיצ'מנט": תהליך פרלמנטרי מסובך, המיועד להחליט אם יש להעמיד את הנשיא למשפט הדחה בפני הסנאט. ביל קלינטון היה האחרון שנשלח למשפט כזה, ורק נשיא אחד לפניו הגיע לשם, בדיוק לפני 150 שנה.

כרגע הסבירות שואפת לאפס. אבל זה עשוי להשתנות אם הדמוקרטים יזכו ברוב בבית הנבחרים בנובמבר הבא. אימפיצ'מנט מתרחש בבית הנבחרים, תחילה בוועדת המשפטים ולבסוף במליאת הבית. נחוץ לו רוב פשוט של הנוכחים. מה שלא כן הדחה בסנאט: היא מצריכה רוב מיוחס של שני שלישים.

רוב כזה לא נמצא מעולם, גם כאשר מפלגה עוינת לנשיא שלטה בסנאט. הסיכוי שהוא יימצא הפעם מוכרח להיחשב למבוטל, אלא אם כן יתגלה שהנשיא עצמו שיתף פעולה עם הביון הרוסי, או קשר קשר לשבש את הליכי החקירה. מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בקונגרס התבטאו בפומבי נגד ניסיון להדיח את הנשיא.

הדעת נותנת אפוא שהוא יכהן כהונה מלאה, עד ינואר 2021. הוא מתכוון להתמודד על כהונה שנייה. להיטותו של טראמפ להבטיח בחירה חוזרת קיבלה ביטוי חסר תקדים: יום אחד לאחר השבעתו הוא הקים את מטה הבחירות של 2020, ומאז הופיע פעמים אחדות ב"עצרות בחירות".

סכנה: אמצע קדנציה

זה אולי עניין טכני יותר מפוליטי, במובן זה שהסיווג של בחירות מקל עליו לאסוף תרומות. אבל זה מחזיר אותנו אל "הילוך הבחירות" שממנו הנשיא אינו רוצה לצאת. אישור למצב הדעת הזה ניתן באמצע דצמבר, כאשר טראמפ הודיע שהוא מתכוון להשתתף במרץ מיוחד במערכת הבחירות לקונגרס. בנובמבר ייבחרו כל 435 צירי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט, כמו גם שני שלישים של מושלי המדינות.

רצונו של הנשיא להשתתף יעורר רגשות מעורבים אצל אנשי מפלגתו, בייחוד אם שיעורי הפופולריות שלו יוסיפו להיות נמוכים כל כך. בעלי זיכרון יוכלו להצביע על נשיאים פופולריים הרבה יותר מטראמפ ששינסו מותניים לטובת מפלגותיהם, והעלו חרס. רונלד רייגן לא הצליח למנוע ניצחון דמוקרטי מסיבי בשני בתי הקונגרס ב-1986. יתר על כן, מפלגות נוטות לאבד מכוחן באמצע הקדנציה הראשונה של נשיא הבא משורותיהן. ביל קלינטון וברק אובמה נחלו תבוסות ניצחות בבחירות אמצע הקדנציה הראשונה.

וכי לא היה מוטב לטראמפ, מצד האינטרסים הפוליטיים שלו, להתרחק מן הקלחת, כדי שלא תיפול עליו אחריות למפלה אפשרית? זה כמובן עדיין יכול לקרות, בהתאמה לנסיבות. אבל הנסיבות עשויות להאיר פנים לטראמפ.

 הנשיא טראמפ. רופף את קשריה של ארה"ב עם ידידים ובעלי ברית מסורתיים / צילום: רויטרס

התקשורת "ביכרה להסתיר"

התקשורת שקדה בחודשים האחרונים על חשיפת פגמיו של הממשל ועל חקירת חטאיו. מרכז מחקר ימני בדק ומצא, כי 90% של הסיקור בשלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב היו עוינים לנשיא בשלושת החודשים האחרונים.

בעל טור וקריקטוריסט בעיתון במדינת אינדיאנה, במערב התיכון האמריקאי, פירט לפני כמה שבועות סדרת הצלחות של טראמפ שהתקשורת "ביכרה להסתיר".

בראש הרשימה הוא העמיד את הצמיחה הכלכלית, שעמדה על 3% במשך שני רבעונים רצופים. 3% הוא מספר הקסם, שיחלץ את ארה"ב מן ההתאוששות הכלכלית החיוורת של ימי אובמה. לנשיא לא הייתה השפעה ישירה על הצמיחה הזו, אלא אולי פסיכולוגית, במובן זה שעצם כניסתו עוררה אופטימיות אצל יצרנים ומעסיקים.

ואמנם הבורסות ידעו השנה גאות פנומנלית, גם בציפייה לרפורמות המס. הן רשמו שיאים חדשים 70 פעם במהלך השנה. בפעם הראשונה מאז ומעולם, מדד הדאו ג'ונס רשם עלייה של 5,000 נקודות בשנה אחת. האבטלה פחתה השנה לשיעורה הנמוך ביותר זה 44 שנה.

רק ישראל

כמובן, בשנה הזו רופף הנשיא את קשריה של אמריקה עם ידידים ובעלי ברית מסורתיים. ישראל, אולי גם יפן, במידת מה דרום קוריאה היו היחידות שאיתן הקשרים התהדקו. מערב אירופה, קנדה ומקסיקו, לצד שורה של ארצות באסיה, סבלו מגירעון של רצון טוב. הנשיא הצליח להפגין עניין שיטתי רק ב"שורה התחתונה".

את ארצות נאט"ו הוא מדד על פי תרומותיהן הכספיות לברית, ואת גרמניה הוא בחן על יסוד מאזן הסחר השלילי של ארה"ב איתה. הוא פרש משורה של הסכמים רב-דדיים, ממאבק לטובת האקלים ועד הסכמי סחר חופשי. את השנה הוא מסיים באיומים גלויים להעניש כספית ארצות, שהצביעו באו"ם נגד עמדת ארה"ב בשאלת ירושלים. ברשימה הזו כלולות בעלות ברית ושותפות חיוניות.

על השנה היוצאת אפשר להגיד, שהיא אישרה בעליל כי האמריקאים בחרו לנשיא איש לא קונבציונלי, הרוחש בוז לתקדימים ולנורמות. המיעוט שתמך בטראמפ (שלושה מיליון קולות פחות מהילארי קלינטון) רצה שינוי. חלק ניכר של מצביעי טראמפ רצו שינוי דרמטי. הם מקבלים אותו במנות יומיות מרוכזות.

כל הגנרלים של הנשיא

  ג׳יימס מאטיס, ה.ר. מקמאסטר, ג'ון קלי

טראמפ גילה חולשה לאנשי הצבא בדימוס, ואילו היה יכול, היה ממנה כאלה לכל המשרות המיניסטריאליות

התוהו ובוהו של חודשי נשיאותו הראשונים גבל בפארסה. האגף המערבי של הבית הלבן היה כחצר מלכות ביזנטינית, שבה יחידים וסיעות התחרו על השפעה. יד איש הייתה באחיו, או בשכנו; יועצים ניהלו יחסים אישיים עם הנשיא, ויצאו ובאו מלשכתו כרצונם. הכהונה החשובה ביותר בבית הלבן מתחת לנשיא, זו של ראש הסגל, נמסרה לידי איש בעל ניסיון מוגבל בענייני ממשל, שקצרו ידיו מלהכניס סדר.

תיכף לניצחון הבחירות שלו, טראמפ גילה חולשה לגנרלים. גנרל בדימוס, ג'יימס מאטיס, היה לשר ההגנה שלו, מה שלא קרה מאז ימיה הראשונים של הכהונה, כמעט לפני שבעים שנה. גנרל בדימוס, מייקל פלין, נעשה יועצו לביטחון לאומי, התפטר כעבור שלושה שבועות לאחר שנתפס בשקר, והוחלף בגנרל בשירות פעיל, ה.ר. מקמאסטר. גנרל בדימוס, ג'ון קלי, נעשה השר לביטחון פנים. מועט הספק שאילו יכול, טראמפ היה ממנה גנרלים לכל הכהונות המיניסטריאליות.

כאשר הבית הלבן חישב להתמוטט, באמצע הקיץ, והתחייבה החלפתו של ראש הסגל, טראמפ הטיל את המשימה על גנרל קלי. מינויו כמו נתן אישור לסיפור שהתהלך בוושינגטון במשך חודשים על "אמנת התאבדות" שחתמו שרי ההגנה, החוץ וביטחון הפנים. על פיה, אם טראמפ יפטר אחד מהם, כל השלושה יתפטרו.

הסיפור כמובן מעולם לא אושר, ומותר לפקפק באמיתותו. אבל הרושם הוא שכמה יחידים בקבינט של טראמפ הם "הבוגרים בחדר", המגינים על הרפובליקה מפני נשיא קפריזי ומוגבל.

בתחילת אוקטובר דלף הסיפור שמזכיר המדינה רקס טילרסון, כינה את הנשיא טראמפ "מורון", שהאקדמיה ללשון העברית מציעה בשבילו את המושג "קהוי", או סתם אידיוט.בסוף החודש שעבר, אתר הרשת הפופולרי BuzzFeed פירסם ידיעה על סמך "חמישה מקורות", שהיועץ לביטחון לאומי מקמאסטר התבטא בחריפות גדולה הרבה יותר על הנשיא. לפי הדיווח, הגנרל אמר לצפרא כץ, אשת העסקים הישראלית-אמריקאית, העומדת בראש תאגיד הטכנולוגיה אורקל, שהנשיא הוא "אידיוט" ו"מטומטם", ניחן באינטליגנציה של "תלמיד בגן חובה" ו"אין לו היכולת השכלית להבין את העניינים המונחים על שולחנה של המועצה לביטחון לאומי".

הבית הלבן הכחיש את הציטוטים, וקצת קשה להאמין שאיש צבא בכיר יגלה שיעורים כאלה של חוסר דיסקרטיות בשיחה עם אדם קרוב מאוד אל טראמפ (צפרא כץ הייתה חברה בוועדה המנהלת של צוות המעבר של טראמפ, בין בחירתו לנשיא לבין השבעתו.)

תהיה האמת אשר תהיה, בעינה עומדת ההנחה שהגנרלים וטילרסון מייצגים גדר ביטחון, אשר תסכל ניסיון של הנשיא להתחיל התקפה גרעינית, למשל.

אם אלה המתוארים "הבוגרים" מנסים לזרז את מעבר טראמפ מהילוך הבחירות אל הילוך השלטון, יש סביב הנשיא שורה של אנשים המנסים להשיג את ההיפך, זאת אומרת להבטיח שטראמפ יישאר טראמפ.

הבולט בהם עזב את הבית הלבן באוגוסט. זה סטיב באנון שכיהן כיושב ראש מטה הבחירות של טראמפ. במידה רבה אפשר להגיד עליו שהוא ניחן בליקוייו של הנשיא עצמו, חוץ מזה שאת טראמפ אי אפשר לפטר כלאחר יד.