ישראל והודו: במעלה הדרך

מסעו של ראש הממשלה להודו, שישה חודשים לאחר ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל, הוא השג יוצא מגדר הרגיל ביחסי החוץ של ישראל. זה עניין שפשוט אין שום דרך להמעיט מחשיבותו.

נרנדרה מודי היה ראש הממשלה ההודי הראשון שהגיע ארצה. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה השני של ישראל על אדמת הודו. קדם לו, לפני 15 שנה, אריאל שרון. אבל שרון הגיע ברגעי חייה האחרונים של ממשלת ימין, עם צביון דתי מובהק, שמנהיגיה נטו חיבה מיוחדת לישראל מאז ומעולם, זאת אומרת מאז שתלת-אופן קטן היה מספיק להסיע את כל חברי הפרלמנט שלהם.

הממשלה הזו הובסה בבחירות של 2004, ומפלגת הקונגרס הוותיקה של משפחת נהרו-גאנדהי חזרה והתייצבה בראש הממשלה. אמנם מפלגת הקונגרס היא שהניחה את היסודות ליחסי ישראל-הודו לפני 25 שנה, אבל היא נטתה להצניע אותם, הן מסיבות של מדיניות חוץ (יחסיה המיוחדים עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט), והן מסיבות של מדיניות פנים (תלותה הניכרת בקול המוסלמי לעת בחירות).

חזרת הקונגרס לשלטון ב-2004, למשך עשר שנים, לא ציננה כלל את היחסים. בהשגחתה קמה והייתה מערכת קשרים צבאית וביטחונית, הנופלת בחשיבותה רק מן היחסים עם ארה"ב. אבל בימי שלטונה של מפלגת הקונגרס, ישראלים היו רגילים להיאנח קצת, באמת רק קצת, שארצם נהנית ממעמד נחות של "פילגש".

בדרך לאמדאבאד

נתניהו מגיע לדלהי, כאשר המפלגה של 2003 שוב עומדת בראש הממשלה, וסיכוייה בבחירות של השנה הבאה נחשבים למצוינים. מפלגת העם ההודית (BJP) נהנית כיום מרוב מוחלט של המושבים בפרלמנט. ראש הממשלה מודי נהנה מפופולריות של 70% ויותר, על פי סקרי דעת הקהל (שאמינותם השתפרה מאוד בשנים האחרונות).

אמנם מצביעים הודיים נוטים להעניש מפלגות שלטון, ואמנם BJP קצת התקשתה אלקטורלית בזמן האחרון בבחירות מקומיות, אבל קשה מאוד להעלות על הדעת איזושהי תוצאה חוץ מהארכת שלטונה.

שום דבר בפרוטוקול הדיפלומטי לא חייב את ההודים להזמין את נתניהו לביקור גומלין זמן כה קצר לאחר מסע נרנדרה מודי לירושלים. יתר על כן, שום דבר לא חייב את ראש ממשלת הודו לכלול בסדר היום גיחה משותפת שלו ושל אורחו הישראלי אל אמדאבאד (-ההגייה המקומית של "אחמדאבאד"), העיר המרכזית של מדינת גוג"אראט, שבה מודי התחיל את הקריירה שלו, ובראש ממשלתה עמד במשך 12 שנה. על פי עיתוני הודו, על נתניהו יורעף כבוד, שמודי העניק רק לשני אורחים רשמיים: נשיא סין וראש ממשלת יפן.

קצת קשה להתלונן על מי שרואים במחווה הזו ביטוי דרמטי של ידידות ושל רצון טוב. ובה במידה קצת, טיפ-טיפה, קשה להבין את אלה המנסים להמעיט מחשיבות המסע הזה. דיפלומט בדימוס בשירות החוץ ההודי, טאלמיז אחמד, חותם פרשנות, המופיעה היום בעיתון "הינדוסטן טיימס", במילים: "על אף הרטוריקה המנופחת של אלמנטים ימניים בשני הצדדים, היחסים בין ישראל להודו יישארו יחסי קח-ותן [transactional]. הביטוי המוצלח ביותר למצב העניינים הזה ניתן בכותרת בעיתון הישראלי "הארץ": "במה שנוגע לישראל, הודו רוצה רומן, לא מערכת יחסים רצינית".

המשפט הזה, "רומן, לא יחסים", או "פילגש, לא אשה", התאים לעשר השנים של ממשלת הקונגרס, שהגיעו אל קיצן במאי 2014. משונה, ומעניין כשלעצמו, הוא הניסיון של אלמנטים לא-ימניים (אם מותר לי ללעוג קצת לאחמד) להוציא את האוויר ממערכת היחסים. לאלמנטים האלה אין עוד השפעה על מדיניות הודו. הדיפלומטים הוותיקים היו נוטים לייעץ לפוליטיקאים להיזהר, להאט בפניות חדות, לעצור לפעמים אפילו באור ירוק. זו משימתם המכובדת של דיפלומטים. אבל לפעמים זה לא עובד.

כמובן, היחסים אינם מחוסנים מפני משברים. הכול יכול לקרות. אבל הם עומדים בשיאם. המאמר שטאלמיז אחמד מצטט מן "הארץ" (מאת אושרית בירודקר, מומחית לפוליטיקה הודית באוניברסיטת בר אילן) ניתח בהרחבה את הצבעת הודו בעצרת האו"ם נגד העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. על יסוד ההצבעה ההיא, הכותבת, המכירה את הודו לפני ולפנים, הגיעה למסקנה, כי "האופטימיות וההתלהבות שסחפו את העיתונות הישראלית וההודית לקו אם כן, בשטחיות מסוימת".

אין היגיון אסטרטגי?

ייתכן באותה מידה שהשטחיות המסוימת ייחדה את פרשנויותיהם של בירודקר ושל אחמד. כאשר מיליארדי דולרים של ציוד צבאי נמכרים להודו, כאשר שיתוף פעולה מסיבי מתנהל בענייני מודיעין וביטחון פנים, כאשר רשת עניפה של סיוע חקלאי ישראלי נפרשת על פני הודו, לצד טכנולוגיית מים והשקיה, אפשר ש"שטחיות מסוימת" היא זו המכווצת את יחסי ישראל-הודו להצבעה נומינלית בעצרת האו"ם.

האתר של "דה מרקר" הביא אתמול את החיווי הבא מפי דיפלומט הודי בכיר לשעבר (בראיון לבלומברג):"ליחסים עם ישראל אין היגיון אסטרטגי בעיני הודו. ואולם, הודו מודעת גם לעובדה שיש לה אינטרסים חשובים במפרץ הפרסי ובמערב אסיה ועליה להגן עליהם". ובכן, כל השומע יצחק, או לפחות ינוד לשגריר בדימוס. הוא נמצא עדיין בשנות ה-80 של המאה ה-20 אם הוא סבור שליחסים עם ישראל "אין היגיון אסטרטגי". הם טבועים בחותם של היגיון כזה. הוא אולי גם לא שמע שמדינות המפרץ הפרסי, המעסיקות מיליוני הודים, מטפחות בעצמן, אם גם באופן דיסקרטי, יחסים אסטרטגיים עם ישראל.

ברור למדי שמשאלת לב משפיעה לפחות במידת מה על הפרשנויות האלה. ותיקי הדיפלומטיה ההודית חושבים את ההתקרבות לישראל למופרזת. הם גדלו על ברכי אוריינטציה הודית לעולם השלישי, שהעמידה אותה פעם בראש מחנה המדינות "הבלתי מזדהות". בעיני הודו של הימים ההם, ישראל הייתה מוקצית מחמת מיאוס. היא מוסיפה להיות מוקצית בעיני הודים רבים, מוסלמים ולא-מוסלמים. אבל הם אינם נותנים עוד את הטון בקביעת המדיניות.

כשלהודו תהיה השקפת עולם

היחסים עם הודו בשום פנים אינם פשוטים. הודו עדיין לא החליטה איזו מדיניות חוץ תהיה לה יום אחד, כאשר אמנם תהיה לה מדיניות חוץ. כיום יש לה בעיקר אוסף של יחסים דו-צדדיים, הנועדים לשרת יעדים קונקרטיים במסלול התקדמותה. היא מטפחת יחסי ביטחון אינטימיים עם ארה"ב ועם ישראל - ובה בשעה מהדקת את יחסיה עם איראן, ומוסיפה ומטפחת את יחסיה עם רוסיה.

את יחסיה עם העולם החיצון מנחים שני עניינים עיקריים: פיתוח כלכלי מואץ מבית (היא זקוקה לצמיחה מסחררת רק כדי שלא לסגת) והתגוננות מפני איומים על ביטחונה (פקיסטן, טרור איסלאמי, טרור מאואיסטי, סכסוכי גבול בלתי פוסקים עם סין).

היא רחוקה מאוד מלגבש השקפות עולם ברורות. תעיד למשל התנהגותה כלפי מלחמת האזרחים המרה של תימן. היא מתנהלת במרחק של ארבע שעות טיסה ממומבאיי, על נתיבי השיט החיוניים ביותר להודו - אבל התפקיד היחיד שהודו קיבלה עליה הוא לחלץ אזרחים שנלכדו בקו האש. שרת החוץ שלה מתפקדת כמנהלת עליונה של שירותים קונסולריים, לא כמגבשת של הבנות ושל אסטרטגיות.

במובן הזה, ברור שהודו תוסיף להיות אתגר מורכב ולפעמים קשה לפענוח. אבל יום אחד זה ישתנה. הודו משגשגת תתברך ביתר ביטחון עצמי, ותתחיל למלא את התפקיד הראוי לארץ של 1.2 מיליארד בני אדם. או אז, היחסים עם הודו יעמדו בראש סולם ההתעניינויות של ישראל. ישראל יכולה להתברך, שהנסיבות הנחילו לה עמדת זינוק יוצאת מגדר הרגיל לקראת היום ההוא.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-www.twitter.com/YoavKarny