הסיוט של תעשיית הביומד הישראלית בנאסד"ק

תמיד חשדנו שלחברות הביומד הישראליות יש שם רע למדי בנאסד"ק. החברות כמובן נטו להכחיש זאת, וגם גורמים אמריקאים כמו חתמים, משקיעים או אנליסטים לרוב לא העזו לומר זאת מפורשות. הם אמרו שנכון, היו כמה חברות ביומד ישראליות קטנות ומאכזבות, אבל זה לא עניין רק ישראלי, חברות קטנות מבוססות חלום נוטות לעיתים קרובות לאכזב. המשקיעים, הם אמרו, יודעים להפריד בין חברות ישראליות קיקיוניות, לאלה הרציניות. והוסיפו והרגיעו - ישראל ידועה כ"סטארט אפ ניישן", כולם רוצים נתח ממנה.

אלא שלפני כשבוע הופיע הציוץ של אדם פויירשטיין, כתב ביוטק מוערך באתר STAT, אשר חשבון הטוויטר שלו מהווה מקום מפגש תוסס של התעשייה. "מדוע החברות הישראליות תמיד כל-כך איומות? (Why are Israeli biotech firms so consistently horrible?)", פויירשטיין צייץ, ואישר את הגרועות בתחושות הבטן לגבי האופן שבו נתפסת התעשייה המקומית.

 הציוץ של פויירשטיין

בהמשך הייתה התייחסות להודעה של חברה ישראלית מסוימת, שלא נציין את שמה שכן היא אינה העיקר כאן - כפי שלא התייחסנו כאן בזמן אמת להודעתה, משום שלא נראתה לנו דרמטית, למרות נסיקה של 50% במניה שחלה בעקבותיה. נראה כי פויירשטיין מסכים לגבי איכות ההודעה: "ניסוי בטיחות 'פורץ דרך'? חבר'ה, בחייכם... אף אחד לא יקח אתכם ברצינות עם השטויות האלה", כתב. רוב המגיבים לציוץ הסכימו עם פויירשטיין. "אף פעם אל תשקיע בחברת ביומד ישראלית", כתב מגיב אחד, ופויירשטיין ענה כי "חבל, יש שם מדע טוב, אבל הם הופכים לבסטיונרים כשהם מקימים חברות".

כמה מגיבים הצביעו על יוצאות דופן בעיניהם: נוירודרם, מזור, יורוג'ן, אבל הסכימו עם הכלל. "את האמת צריך להגיד - ואני מקווה שלא אלך לגיהנום", אמר אחד. התגובה השלילית ביותר הייתה כנראה "רמאות היא התמחות לאומית אצלם".

מה גורם ליחס השלילי כל-כך

אז מה הוביל לכך שחברות ביוטק ישראליות זוכות ליחס כה שלילי בנאסד"ק? קודם כל - אין הרבה למה להשוות; ישנה רק מדינה אחת ששולחת למסחר בארה"ב זרם קבוע של חברות צעירות בתחום פיתוח התרופות והמכשור הרפואי. ממדינות אחרות מגיעות חברות ותיקות שכבר התבססו במשך שנים בבורסות המקומיות, או שמגיע טפטוף של חברות צעירות, ואז מפסיק.

לעומת זאת, חברות ישראליות בתחום הרפואי מגיעות לנאסד"ק באופן קבוע מאז שנת 2000 לערך, ועשרות מהן נסחרות היום. כך, המשקיע האמריקאי רואה מולו חברות ביוטק אמריקאיות, ישראליות או "זרות אחרות", ומה שזר תמיד נראה בהגדרה מוזר יותר. אלא שזה ההסבר הפשוט. האמת יותר מורכבת.

מאפיין נוסף של החברות הישראליות הוא שהן לא מוכנות לשמוע "לא". הן מנפיקות עם חתמים גדולים או קטנים, למשקיעים מוסדיים או משקיעי ריטייל; כשחלון ההנפקות סגור, הן נוטות להתמזג עם שלדים בורסאיים, או להנפיק בת"א ואז להירשם רישום כפול באמצעות ADR (תעודה הנסחרת בנאסד"ק ובעצם עוקבת אחר המניה בת"א); או שהן נרשמות בבורסה שמעבר לדלפק ומנצלות הודעה טובה או גאות רגעית בשוק כי להשתדרג לבורסה הראשית. שום דבר לא עוצר את החברות הישראליות ש'חנוקות' מבחינת כסף בשוק המוצא שלהן, ונאסד"ק הוא תקוות המימון היחידה שלהן. רבות מהן מנפיקות כשאין אפשרות אחרת, ולאו דווקא כשהחברה בשלה.

כך, החברות הישראליות נוטות להגיע לנאסד"ק כשהן צעירות יותר. כיוון שהן נכנסות למסחר לאו דווקא דרך הנפקה גדולה. לרוב יש בין משקיעיהן פחות מוסדיים אמריקאים וקרנות מוכרות, ויותר משקיעים קטנים ומשקיעי ריטייל, שהמסחר שלהם במניה מאוד תנודתי.

המנהלים הישראלים בתחום הביומד, אם בת"א ואם בנאסד"ק, נוטים (כנראה יותר מעמיתיהם בחברות אמריקאיות בגודל דומה) לדווח על התקדמויות קטנות כהישגי ענק. זאת, בין היתר משום שהם יודעים כי הם מדברים לקהל של משקיעי ריטייל - מצד אחד צמא לאירועי טווח-קצר מסעירים, מצד שני לא לגמרי מצוי בתחום.

גם כשהחברות הישראליות נסחרות בנאסד"ק, רבים מן המשקיעים בהן הם ישראלים. עבור המשקיע הישראלי, חברה שהגיעה לנאסד"ק היא ראש לשועלים, היהלום שבכתר של השוק המקומי. המשקיעים מגיבים לידיעות מטעם חברות כאלו בצורה יותר דרמטית מאשר התגובה שנראית הגיונית בעיני משקיע אמריקאי, שמסתכל על החברה הזו מול עוד המון חברות דומות לה.

אין בלעדיות על ניפוח או כישלון

לחברות הישראליות בדרך כלל יש מעט כסף בקופה יחסית למקבילות האמריקאיות שלהן. לעיתים לא רחוקות, יהיה בקופתן די כסף כדי להגיע עד אבן הדרך הבאה - וזהו. במקרה כזה, אבוי אם אבן הדרך לא תוביל לעלייה במניה הדרושה כדי לבצע גיוס נוסף. מכאן ברורה הנטייה, לא לשקר חלילה ולא לרמות, אבל לפעמים "להעצים" את ההודעה או לתת לה את הפרשנות הטובה ביותר האפשרית.

ה"ניפוח" הישראלי שונה מזה האמריקאי. גם מנכ"ל חברת הביוטק האמריקאי מרבה להגזים ולמכור חלום, על כך מבוססת התעשייה. אולם, לרוב המנכ"ל האמריקאי ימכור את החלום הסופי, את פוטנציאל השוק הנהדר, אך בטווח המיידי יבטיח הבטחות שהוא יכול לעמוד בהן. המנכ"ל, או איש יחסי הציבור הישראלי, לא רגיל לדבר למשקיעים שרואים טווח רחוק, ולכן הוא ידגיש את ביטחונו ביכולתה של החברה לעמוד באבני דרך קרובות. טענותיו עומדות למבחן המציאות מוקדם יותר.

לבסוף, אין דרך להתחמק מן התחושה כי לניסויים הקליניים שעורכות החברות הישראליות יש באמת שיעורי כישלונות גבוהים יותר. תחושת הבטן, גם אם אין כרגע הוכחות מספריות מדויקות עבורה, היא שהישראלים, בלית ברירה, עורכים ניסויים יותר זולים וקטנים, אשר לפעמים מעמידים אותם מראש בסיכון גבוה יותר להיכשל. חשוב מאוד לציין כי לא כל החברות הישראליות הן כאלה. אבל יש מספיק מהן, כנראה, כדי להצדיק את התדמית.

ובכל זאת אולי לא צריך להלקות את עצמנו יותר מדי. לאחר מספר כשלונות חרוצים, גם בבורסה בת"א לא רוצים לשמוע על חברות ביוטק אמריקאיות, שהסבו נזק גדול לחסכונות של המשקיע הישראלי בשנתיים האחרונות - מיום שהתנפלו על הבורסה המקומית ועד שרובן החליטו להימחק מן המסחר בחודשים האחרונים. גם ציוץ כמו "מדוע חברות ביוטק אמריקאיות תמיד כל-כך איומות?" הוא לגיטימי לחלוטין אם ייצא מפיו של משקיע בת"א.