המדינה מצפה שהערבים לא יבנו, לא יגדלו, לא יתחתנו? | דעה

האם המדינה חשבה מספיק על היום שבו התיקון האחרון לחוק התכנון והבנייה, שעוסק בהגברת אכיפת עבירות התכנון והבנייה, יופעל במלוא המרץ ביישובים הערביים?

על פי אותו תיקון, שנכנס לתוקף לפני כחודשיים, פקחי הוועדות יהפכו כמעט לשוטרים, יעכבו אנשים, יחרימו כלי רכב ויתנו צווי הריסה במקום ועל אתר. באותו תיקון נשללה סמכות בית המשפט לעכב צו הריסה - זולת במקרים מיוחדים, ומנגד הודרכו השופטים לחייב אזרחים, שבנו ללא היתר או גרים בבית שאין לו היתר, בקנסות של מאות אלפי שקלים על כל דירה לצד שליחתם מאחורי סורג ובריח.

מטרת החוק, כפי שהצהירו הוגיו, להשליט חוק וסדר במגזר הערבי שגואה וגועש באלפי מבנים בלתי מורשים. אבל כיצד תיראה אכיפת חוק מיידית ודורסנית ביישובים שלא תוכננו עשרות בשנים?

המדיניות ששררה עד לפני מספר שנים במגזר הערבי הייתה "לתכנן שלא לתכנן". כך קבעה ועדת אור עוד בשנת 2000. גם היום רק לכמחצית מהיישובים הערביים ישנן תוכניות מתאר, אך גם מכוחן לא ניתן לקבל היתרי בנייה. כדי לקבל היתרי בנייה, נדרש לחכות גם לאישור תוכניות מפורטות לאיחוד וחלוקה בקרקעות פרטיות. על פי אותו מסלול, אזרח ערבי מחכה כעשרים שנה עד שיקבל היתר בנייה על הקרקע הפרטית שלו. כך הפך היתר הבנייה במרבית היישובים הערביים לחלום הרחוק מן הירח.

כדי להצדיק את התיקון טענו מקדמיו, שבמגזר הערבי אין אכיפה יעילה. ולא היא. מדי שנה נהרסים כמאתיים מבנים ביישובים הערביים. שיעור גדול מהאזרחים הערביים מועמדים לדין מדי שנה בגין בניית קורת גג ללא היתר והם "נוהרים" באלפי לבתי המשפט ברחבי הארץ וחוזרים לביתם וידם על ראשם. ואם בכך לא סגי, מיפוי שערכתי גילה כי האזרחים הערביים שילמו בחמשת השנים האחרונות כ-50 מליון שקל קנסות על עבירות תכנון ובנייה.

למה חותרת המדינה, אם כן, מאותו תיקון? להגביר את רמת העוני במגזר הערבי שמחצית ממנו ממילא מתחת לקו העוני? למלא את בתי הסוהר בעצורים ואסירים ערביים שכל חטאם בכך שבנו קורת גג למשפחתם? שהערבים פשוט לא יבנו, לא יגדלו, לא יתחתנו?

מקדמי החוק ממתיקים את הגלולה בהחלטת הממשלה מס' 922 להקצות יותר ממליארד שקלים ליישובים הערביים, לרבות בתחום התכנון והבנייה. החלטה זו ניתנה כדי להפחית את הביקורת הבינלאומית על ישראל בגין יחסה המפלה כלפי המיעוט הערבי. בכל מקרה ההחלטה היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. בגלל הזנחה רבת שנים מצד המדינה, היישובים הערביים מפגרים מאוד בהשוואה ליישובים היהודיים, בתשתיות, בחינוך, בדיור, בתעשיה, ברווחה ובביטחון אישי. החלטת הממשלה היא איפוא פלסטר לפצע אחד בגוף מלא פצעים, ואין ביכולתה לגשר על התהום שבין היישובים הערביים ליישובים היהודיים במדינה.

האזרחים הערביים אינם מבקשים להיות מעל החוק. אינם מבקשים להתיר להם לבנות שלא כחוק. הם מבקשים להסתכל על מלוא התמונה ולא במשקפיים הצרות של אכיפת חוק. יש להחמיר עם אדם שבנה ללא היתר מקום שהיה ביכולתו לקבל היתר ולא דאג לכך, ולא עם אדם שהמדינה מונעת ממנו במכוון לקבל היתר בנייה כדי שיחיה בכבוד ובשלום כמו כל אדם אחר בעולם.

אכיפה צריכה להיות תלוית תכנון. יש לקדם תחילה את התכנון וכנגזרת מכך לאכוף בנייה המסכלת את התכנון. כך הצהיר היועץ המשפטי לממשלה בצאתו מישיבה עם נציגי העדה הדרוזית. יש לנהוג כך עם כלל היישובים הערביים. יש לחשוב על תכנון ופיתוח. יש לחשוב איך בונים את האמון עם האוכלוסייה הערבית ולא איך הורסים אותה והופכים אותה לאויב.

■ הכותב מומחה לענייני תכנון ודיור, ודוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב