הנשים נשארות מאחור

השנה שחלפה נצבעה בצבעים של מחאה נשית וזכתה להכרה אפילו בגיליון איש השנה של הטיימס. אבל עם כבוד וחשיפה לא נכנסים לרשימה חשובה אחרת - רשימת השכירים המרוויחים ביותר. בכל מה שקשור לשכר נשים נשארות מאחור. ובישראל הן נשארות הרחק מאחור. על פי נתוני הלמ"ס, פער השכר בין נשים וגברים בישראל רק גדל, ב-2016 הוא עמד על 36% לעומת 35% ב-2015 והפער השעתי עומד על 24 שקל לשעה.

האם השאיפה לשכר שאינו מוטה מגדרית ריאלית? חוק חדש שנכנס לתוקף באיסלנד החודש נותן מקום לאופטימיות. המדינה הצפונית היא אחת המדינות המובילות בעולם בשוויון מגדרי וכבר שנים קיים בה חוק המחייב מתן שכר שווה לגברים ולנשים, אבל כמו אצלנו (חוק שכר שווה לעובד ולעובדת) לחוק לא היו שיניים.

הפתרון שמצאו באיסלנד לסוגיית האכיפה הוא סטנדרטיזציה של פערי השכר באותה שפה ובאותם כלים בהם מוסדרים נושאים נורמטיביים אחרים, כמו חובת דיווח על עסקאות בעלי עניין, לדוגמה. איך זה עובד? המדינה תנפיק תו תקן של שכר שוויוני לכל החברות שמעסיקות מעל 25 עובדים וכדי לקבלו הן יצטרכו להוכיח עד סוף השנה, שהן משלמות שכר שווה לנשים ולגברים. חברות שלא יעמדו בדרישות התקן יקנסו בקנסות משמעותיים.

החוק החדש לא נוטל מהמעסיק את שיקול הדעת שלו ואת היכולת לתגמל עובדים על כשרון והישגים. עובד יכול הרוויח יותר מעובדת על עבודה שנחזית לזהה, אבל המעסיק יאלץ לנמק ולהסביר את שיקולי השכר שלו.

אני בטוחה, שיש לא מעט אנשים שההתערבות הממשלתית הבוטה בכיס ובשיקולי המעסיק הפרטי לא נוחה להם. כתפיסת עולם אני נוטה להסכים. אבל במקרה של פערי השכר נראה כי סיטואציה בה השוק מתקן את עצמו לבד היא בלתי אפשרית.

אחת הסיבות המידיות לכך ששכר הנשים לא משתווה (או לא מתקרב יותר) לזה של הגברים היא תוצאה של תנאי שוק בסיסיים, של היצע וביקוש. זה פשוט מאוד - באינטראקציה בין נשים למעסיקים ולמעסיקות (כאן ההבדל המגדרי פחות מובהק) למעסיק יש יותר כוח. הוא משלם פחות בגלל שהוא יכול. זה לא מגיע בהכרח ממקום של הפליה מודעת אלא מרציונליזציה, שמכניסה את הנשים למגירת ה-"זו לא משכורת ראשונה של המשפחה", שמאפשרת למעסיק לבצע את הקיפוח בלי נקיפות מצפון.

למה הנשים מסכימות למצב האבסורדי הזה? גם כאן התשובה פשוטה - כי הן לא יכולות, לא באמת יכולות. כל שחקן פוקר מתחיל יודע שבשביל לנצח אתה חייב שהצד השני יחשוב, שיש לך יד חזקה. במקרה של נשים בשוק העבודה יד חזקה מתורגמת לנכונות אמתית להתפטר או למצב בו יש לאישה אלטרנטיבה מובטחת. במצב הקיים נשים נכנסות למשא ומתן על השכר שעה ששני הצדדים יודעים, שהסיכוי שהאישה תתפטר הוא נמוך עד אפסי - כי מה מחכה לה בחוץ, שוק עבודה בו נשים מרוויחות 67% משכר הגברים?

כדי שתהיה פעולה אפקטיבית בנושא המדינה צריכה לפעול. החקיקה כבר קיימת, כאמור וצריך למצוא את הדרך לאכוף אותה ולא רק באמצעות סנקציות, כמו שנעשה באיסלנד אלא גם באמצעות גזרים.

למה גזרים? כי כפייה של העלאת שכר תכביד עד תמוטט לא מעט עסקים בעיקר במגזר הפרטי, שגם כך נאבקים על חייהם. מדובר בשינוי חברתי, שצריך להגיע תוך הכרה של המדינה והמשק בערכו הכלכלי. הצעד הראשון בדרך למיגור הפער עובר בשינוי תפיסתי באוצר ובהסתדרות והבנה שלא מדובר בחוק טבע אלא בעיוות שיש לתקנו. להבין שזה לא פחות חשוב מחוק הדיור והורדת המכסים על מוצרי הצריכה, שזה לא הגיוני, לא הגון ולא כלכלי, שגברים ונשים שעובדים באותה עבודה לא ירוויחו שכר זהה.

■ הכותבת היא מייסדת שותפה של חברת הייעוץ לקהלי יעד נשיים HERizon.