מי הרס את השירות בדואר - ומה יעלה בגורל הנדל"ן?

חברת הייעוץ גיזה מבצעת כרגע הערכת שווי עדכנית של החברה הממשלתית דואר ישראל, שעד כה הוערכה בשווי של 1.5-2 מיליארד שקל. התועלות האפשריות בהפרטה מוצלחת אינן זניחות: פיתוח בנק הדואר וניצול הפוטנציאל הגדול שבו, פיתוח תחום שירותי חלוקת החבילות, ובעקיפין גם שיפור המשטר התאגידי ואיכות הניהול.

שר האוצר משה כחלון שינה את עמדתו ואישר להמשיך בהפרטת הדואר והוא מביע בכך אמון בעמדתו של היו"ר החדש של רשות החברות, עו"ד ינקי קוינט. כחלון הנחה את הרשות לזרז את גיבוש המתווה להפרטת דואר ישראל, שלב משמעותי חדש אחרי ההפרטה של חלק משירותי הדואר העסקי ב-2007 והפיכת הדואר לחברה ממשלתית.

עד כה היה מדובר על השקעה פרטית של 20% מהחברה והנפקה בבורסה של עוד 20% ממניות החברה. ייתכן שבמתווה החדש יופרט חלק גדול יותר. הרבה תלוי בהערכה של נכסי הנדל"ן של הדואר. אם אפשר למכור את בניין הדואר הגדול ברחוב אבן גבירול בתל אביב ולחלק את דברי הדואר בפיצריה הסמוכה או בפלאפל ממול (שניהם מצויינים בתחומם) - אז בעצם למה לא? אולי כחלון חושב שיש בין נכסי הנדל"ן של הדואר קרקעות רלוונטיות לפרויקטים של מחיר למשתכן?

אי אפשר להתחמק מהחשד שבמשך עשור שלם היה תהליך זוחל ומודע של פגיעה בשירות הדואר הממשלתי - על ידי פגיעה בתקציבים ופיטורי 1,500 עובדים, כשהכל חוסה כמובן תחת מטריית "רפורמות", אחר כך "תוכנית הבראה" והכל כמובן "לטובת הצרכן", כשלמעשה היה מדובר על תהליך להכשרת הלבבות להשנאת הדואר על הציבור. כל אחד מבין איך מרגישים בחדר המדרגות, מתוסכלים מול התיבה, בלי להבין מדוע מכתב מתעכב חודשיים ובלי להבין שהמטרה הסמויה היתה יצירת תשתית רגשית לעוד צעד בהפרטה הזוחלת של שירותי הדואר, ומקטרים על "הצבי ישראל על במותיך חלל".

בתולדות ההפרטות בישראל כמעט לא היה דיון ציבורי ענייני על התועלות והנזקים. המחדל הגדול ביותר בהיסטוריית ההפרטות היה השקט בהפרטת מפעלי ים המלח וכי"ל, שם נמסרו ליזם לא רק משאבים ומחצבים שניצולם ועיבודם הכניסו למדינה דיבידנד שנתי לא מבוטל, אלא שהיזם קיבל גם שליטה על ערכי טבע ייחודיים השייכים לציבור. רק פעם אחת נעצרה הפרטה בעקבות התנגדות ציבורית מנומקת בעמדה חברתית ומוסרית - הניסיון להקים בית סוהר פרטי, מכרז שבו זכה לב לבייב. בג"ץ, "האויב הגדול של המשילות", הוא שעצר ב-2009 הפרטה, שהיתה מכניסה שיקול כספי-תועלתי לתהליך אכיפת החוק, והציל אותנו מחרפה מוסרית.

שירות דואר נחשב עדיין לשירות בסיסי של מדינה לאזרחיה. אולי ראוי להזכיר את סרטו של קווין קוסטנר POSTMAN. מדובר בעולם שנשלט על ידי רודן אחרי מלחמה אפוקליפטית, ומחלק דואר, המתעקש על המשכת השירות על סוסו הדוהר בין עיירות קטנות, הופך להיות מוביל המרד העממי נגד הרודן.

נכון שאנו חיים בעולם של תקשורת דיגיטלית וחלק משירותי הדואר הבסיסיים נראה אנכרוניסטים ואנחנו לא רוצים להשמיד יערות לצורך תעשיית הנייר. אבל יש עדיין מי שרוצה לקבל לפחות חלק מהדואר שלו בנייר. חשוב מזה - תרבות הצריכה משתנה נגד עינינו, כאשר את ההזמנה באמזון או ב-EBAY אפשר אמנם לבצע ולשלם ברשת, אבל הנעליים עדיין יגיעו בחבילה, שאותה צריך להביא ללקוח או לאסוף אותה מהדואר.

יש מקום לשלושה סוגים של ספקנות והקפדה בקשר להמשך הפרטת שירותי הדואר. ראשית - האם השינוי בתרבות הקניות באינטרנט התקבע באופן שאפשר כבר לכמת ולהעריך אותו כראוי במסגרת הערכת השווי של הדואר? שנית - האם המדינה באמת מתחייבת לקיים את השירות הבסיסי הזה לאזרח ברמה הראויה? שלישית - האם השווי האמיתי של מקרקעי הדואר יובא בחשבון ולא כמו בהפרטות של החברות הממשלתיות מבני תעשייה או שיכון ופיתוח, שם הרוכשים זכו בבוננזה.

יש מקום לדיון ציבורי יסודי ולהקפדה על שקיפות תהליך הפרטת שירותי הדואר.