בכל יום, כשאני מסיימת את התוכנית שלי אני והמפיקים שלי נפגשים לשיחה על מה שמתוכנן למחרת. לאחרונה שמנו לב שזה הופך להיות קשה יותר ויותר לביצוע. כותרות החדשות הראשיות משתנות בצורה משמעותית מיום ליום, ואנחנו לא יכולים לחזות מה נכסה מחר.
"האירועים, ההתרחשויות" - כך לפי האגדה היה עונה ראש ממשלת בריטניה המנוח, הרולד מקמילן, כשהיה נשאל מה מעצבן אותו. אפילו אם לא אמר זאת, התובנה הזו מדויקת. העולם היה תמיד רגיל לשינויים. למשל, פוליטיקה ובריתות שהשתנו בהתאם לטמפרמנט של מנהיגים; כוחם של המטבעות וקלות הדעת של דעת הקהל. ממשלות ובוחרים יכולים להביא בחשבון הוריקנים, דיקטטורים לוחמניים ושינויים אלקטורליים, אבל הדבים בימינו הם שונים.
הנשיאות של דונלד טראמפ זעזעה את הסדר העולמי ולמעשה ערערה אותו מהיסוד. האופי השולפני של ציוצי הטוויטר של הנשיא האמריקאי, לוכד תמיד בהפתעה את בעלי בריתו, יריביו וכל מי שביניהם.
הבית הלבן יכול לטעון שזו בדיוק הסיבה שהאמריקאים שמו את מבטחם בטראמפ - לנער דברים, לערער את הסטטוס-קוו, לנענע את הספינה. במדיניות פנים, בעיני תומכיו, זה עשוי להישמע הגיוני. גם רבים בוושינגטון יסכימו שהספינה יכולה לצאת נשכרת מנענוע. אבל במבט בינלאומי, ההשלכות של אמריקה בלתי צפויה ולא עקבית מורגשות אולי יותר.
הטוויטר הנשיאותי מספק בו-זמנית חלון הצצה אל נושאי החיבה האישיים שלו ובמקרים רבים גם אל נושאי מדיניות. לעתים המסרים כתובים בתיאום עם משרדי ממשלה או גורמים בבית הלבן. במקרים אחרים, נאמר לנו, הנשיא פועל באופן חד-צדדי. בכל מקרה, המחשבות של טראמפ, ומכאן גם מדיניות החוץ האמריקאית, גלויות לעיני כל בזמן אמת ובמתכונת מקוונת. האפקט של זה יימדד בדיעבד על ידי היסטוריונים, אבל לפי שעה, בתקתוק היומיומי של הדברים, 2018 עשויה להצית משברים חדשים וללבות משברים ותיקים.
פאקיסטן היא מזמן בעלת ברית בעייתית של ארה"ב. איסלמבאד היא בו-זמנית חלק מהפתרון ומהבעיה באפגניסטן, אומרים אנליסטים. וטראמפ איים בציוץ הראשון שלו השנה שארה"ב מוכנה ורוצה לצאת מהיחסים הקשים אך החיוניים הללו. ארה"ב מאשימה את ממשלת פקיסטן ואת כוחות הביטחון שלה במשחק כפול עם ארגוני טרור. אבל, זה לא חדש. מה שמטיל צל כבד על היחסים הקריטיים הללו הוא מה שארה"ב מצפה שפקיסטן תעשה. האם הבית הלבן מצפה שאיסלמבאד תקבל הכרעה קשה? האם זה פשוט "אנחנו או הם"? משהו כמו פרק סיום עונה של "הרווק"?
בנוסף, צפון קוריאה והשאיפות הגרעיניות שלה צריכות להמשיך להיות הנושא המרכזי של השנה החדשה ובכל מקרה, סין תנסה להמשיך ולהגביר את השפעתה בעולם. באירופה, הפופוליזם אולי נבלם בבחירות של השנה שעברה אך כוחות התסיסה נגד ההגירה ופערי ההכנסה נמשכים - בייחוד בגרמניה. מפלגות פופוליסטיות גדלו והן ממלאות תפקיד גדול יותר בקואליציות ברחבי אירופה. גם הנטישה המכאיבה של האיחוד האירופי על ידי בריטניה תמשיך להעכיר את מצב הרוח.
רוסיה של ולדימיר פוטין תמשיך ללא ספק לדחוף להכרת ערכה ולקבלת כבוד וחקירת מעורבותה בבחירות לנשיאות בארה"ב תמשיך לערער את השאיפה הזו שלה. גם התמקדות באיראן נשארת בעינה אחרי המחאות מפתיעות ואי הוודאות לגבי העסקה הגרעינית.
במרק הגיאופוליטי הזה שוחה אלמנט נוסף של אי ודאות - ההשערה שאמריקה אינה מרוצה מתפקידה העולמי ומהאחריות שלה והיא מנסה לשנות את הסדר העולמי של אחרי מלחמת עולם השנייה. אם במקרה ואם מתך כוונה, המעבר ההיסטורי הזה יוצר ריק של הזדמנויות לאחדים וחורבן בכוח לאחרים.
שינוי, אי ודאות, חוסר יכולת ניבוי, והכול בקול מבלבל ובלתי ניתן לחיזוי. תהיה לנו שנה מעניינת.
■ הכותבת היא מגישה ב-CNN.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.