חרדה, התמכרויות וקקפוניה: תולדות השיגעון בעידן הדיגיטלי

פרולוג | הביצה והתרנגולת

לפני הקריאה, קחו כמה דקות להרהר בשאלות הבאות (המנוסחות בלשון זכר מטעמי נוחות): כאשר מופיע V כחול כפול בווטסאפ, כלומר, ההודעה הגיעה ליעדה ונקראה, והנמען אינו משיב מיד - איך אתם מרגישים? אתם מושכים את הזמן עוד קצת ובוהים במסך עד שיופיע כיתוב ה-typing המיוחל, או עוזבים את המכשיר ושישיב מתי שישיב? ואם אינו משיב? מה התחושות אז?

ועוד: איך אתם מרגישים כאשר בקשת חברות שלכם בפייסבוק אינה נענית? ואיך אתם מרגישים כאשר אתם עוקבים בטוויטר או באינסטגרם אחרי מישהו והוא אינו עוקב אחריכם בחזרה? האם אי פעם שכחתם את המכשיר הנייד בבית ואמרתם לעצמכם, 'נו טוב, נעביר כמה שעות בלעדיו, מעניין איך זה ירגיש'? איך אתם מרגישים כשאתם לא מוצאים את הסמארטפון בבית, אפילו לכמה דקות? מה עובר עליכם בזמן החיפוש?

ועוד קצת: איך אתם מרגישים כשמישהו מסמס לכם את המילים: "דבר איתי" או "תתקשר"? איך אתם מרגישים כשמישהו משאיר לכם הודעה קולית? האם אי פעם התמוגגתם כל-כך מפוסט או מייל שכתבתם, שקראתם אותו שוב ושוב ושוב עד שקיבלתם לייק או תגובה? האם אי פעם צילמתם אוכל שבישלתם או שהוגש לכם במסעדה? מה עובר עליכם בשניות הספורות שלוקח לאתר קניות מקוונות לבדוק את כרטיס האשראי שלכם? מה אתם מרגישים, פיזית, בשניות הספורות שבין הקשת הקוד הסודי בכספומט ועד שיוצא הכסף?

הקוראות והקוראים מוזמנים לחשוב על שאלות נוספות, וכמובן שאין תשובה נכונה לאף אחת מהן - רק עצם המחשבה, המודעות, להיות ערים למה שעובר לכם בראש, בלב, בנפש, באינטראקציה שלכם עם הטכנולוגיה. זאת המטרה הראשית של הכתבה הזו: לא להביא תשובות מוחלטות - בעידן שאנחנו עדיין בחיתוליו, יעבור עוד זמן רב עד שיהיו כאלה, אם בכלל - אלא לעורר את המחשבה על מה שמתרחש בממשק שבין הפסיכולוגיה לדיגיטל.

הדימוי המתבקש בשלב הזה הוא של הביצה והתרנגולת: האם ההפרעות הפסיכולוגיות שיתוארו בהמשך הן תוצר של העידן הדיגיטלי? או שמדובר באותם תסביכים בסיסיים, קדמוניים, שהטכנולוגיה רק נותנת להם ביטוי? התשובה, כפי שנראה, אינה חד משמעית; אבל החוקרים בתחום נמצאים כבר היום בעיצומו של תהליך מיפוי הבעיות הנפשיות שעלולות לצוץ מתוקף השימוש התכוף באמצעים דיגיטליים. אז שימו את הסמארטפון על שקט - אם אתם מסוגלים לעשות את זה - ותהיו מוכנים לצלול לתהומות הנפש הטכנולוגית.

חלק ראשון | הנזקים

כמו בכל תופעה פסיכולוגית, נקודת הפתיחה היא במקרי הקיצון: לא פחות מ-36 אנשים נהרגו בשנה האחרונה ברחבי העולם בזמן צילום סלפי. חלקם נפלו לנהרות וטבעו, אחרים נפגעו ברכבות. אחד מהם נרמס על-ידי פיל. על כולם אפשר להגיד אחד מהשניים: מדובר בחבורה מרשימה מאוד של אידיוטים, או שהם חלק מקבוצה הולכת וגדלה של אנשים המכורים לסלפי.

כן, תופעת המדיה המוכרת ביותר בעולם, זאת שזכתה להיכנס למילון אוקספורד ב-2013, קיבלה השנה גושפנקה פסיכולוגית, כשחוקרים מאוניברסיטת נוטינגהאם טרנט בבריטניה ומבית הספר לניהול תיאנגרג'אר בהודו (מדינה שלפי מדדים שונים יש בה שיעור גבוה של משתמשי מדיה חברתית), ביצעו מחקר בקרב 400 משתמשים וקבעו שצילום ופרסום אובססיבי של סלפיז הוא בעל סממנים של הפרעה נפשית.

על-פי המחקר, שממצאיו פורסמו ב"כתב העת הבינלאומי לבריאות הנפש והתמכרות" (שיוצא לאור במסגרת הוצאת שפרינגר הגרמנית), נמצא קשר בין חיזוק הדימוי העצמי לצילום סלפי, כמו גם התעוררות של המוליך העצבי דופמין (שעודף ממנו או חוסר בו מקושרים עם שורה גדולה של מצבים נפשיים), בתגובה לקבלת לייקים על תמונות.

החוקרים גם פיתחו "מדד התנהגות" במטרה לדרג את חומרת ההפרעה: גבולי (Borderline) - צילום סלפיז לפחות 3 פעמים ביום בלי לפרסם אותן; חמור (Acute) - צילום סלפיז לפחות 3 פעמים ביום ופרסומן; וכרוני (Chronic) - דחף בלתי נשלט לצלם תמונות סלפי מסביב לשעון ופרסומן יותר מ-6 פעמים ביום.

בשנים האחרונות זוהו לא מעט הפרעות נפשיות נוספות, הקשורות להתפתחויות טכנולוגיות: נומופוביה, פחד להיות ללא הנייד שלנו, היא המפורסמת שבהן; אחריה סינדרום רטט/צלצול הרפאים; FOMO - Fear of Missing Out - הפחד לא להיות מעודכנים הוא גם תופעה ידועה; ובשנים האחרונות נוספה גם הפרעה בשם טכנופרנס (Technoference, הלחם של המילים technology ו-interference), שבמסגרתה אנחנו נמנעים מאינטראקציה בינאישית, משיחות אמיתיות עם הסביבה שלנו, בטלפון או פנים מול פנים, ומעדיפים לתקשר בטקסט, בצ'אט בפייסבוק, או ב-WhatsApp.

"עד היום, בכל מפגש משפחתי מריצים עליי את אותה בדיחה: 'שלום, כאן ***** ****, התקשרתם אליי?'. זה משפט שאני אומרת כשאני חוזרת למספרים לא מזוהים שהתקשרו אליי וסיננתי, וכמה פעמים בני משפחה עשו את זה כדי להביך אותי על הסינון", מספרת ר' מהמרכז, שהחליטה שהזמינות הקיצונית של העידן המודרני גובה ממנה מחירים גבוהים מדי, ונדרה לא לענות יותר לשום שיחה, פרט למקרי חירום של משפחה או חברים. "האמת, החיקוי די מצחיק, אבל מרגיז אותי שבמשפחה מייחסים את העמידה שלי על הפנאי שלי כמשהו שיש ללעוג לו".

מה את עושה כשמתקשרים אלייך?

"אם אלה שיחות ממספרים שאני לא מכירה, אני לא עונה ובמקום זה מסמסת: 'לא פנויה לשיחה, נא לסמס'".

ואם זה ממספר נייח?

"אז שישאירו הודעה קולית או שילכו קיבינימט".

מה קורה עם שיחות מהעבודה?

"בעבודה אנחנו ממילא יותר מסתמסים ופחות מדברים, אבל כשמתקשרים, אם אני פנויה באותו רגע אני עונה, ואם לא, אני מתאמת שיחה מאוחר יותר. אבל תמיד-תמיד אני מבקשת לדעת מה הנושא, כי יש דברים שאפשר לקדם בסמס ולא צריך עכשיו עשר דקות שיחה, עם כל הסמול טוק וה'מה נשמע' ו'מה איתך' ושתיקות והסחות דעת".

מה ההיגיון מאחורי הדבר הזה?

"בזבוז של זמן, אבל לא רק: חברה טובה אמרה לי פעם שדפיקה בדלת, דואר רשום או שיחה שלא ציפית לה, אף פעם לא יכולים להיות משהו טוב. וכל עוד אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע, אני מנסה להימנע מסיטואציות כאלה. מי שלא רוצה ברעתי יכול לסמס או להשאיר הודעה קולית. זה נימוס בסיסי".

זה לא עושה לך צרות לפעמים?

"בטח שכן. הייתה פעם אחת שטיילתי עם הכלב, ומבחינתי, זה זמן איכות. והתקשרו ממספר לא מזוהה, לא חסום, אלא שלא הכרתי. לא עניתי וסימסתי את היוז'ואל 'לא פנויה לשיחה, נא לסמס'. אחרי כמה דקות התקשרו שוב. סימסתי שוב. עכשיו זה כבר נהיה עיקרון. התקשרו שוב. לא עניתי, סימסתי שוב. התקשרו שוב. עכשיו כבר התעצבנתי וסימסתי: 'לא כיבדתם אותי בהודעה קולית, התעלמתם מהסמסים שלי, עכשיו או שאתם משיבים לי מי אתם ומה אתם רוצים, או שאתם מפסיקים להתקשר, או שאני מגישה תלונה'".

זה עזר?

"הצלצולים הפסיקו. אבל חמש דקות אחר כך אמא שלי התקשרה, ואמרה שהתקשרו אליה מהמשטרה כי לא הצליחו לתפוס אותי, ושניסו ליצור איתי קשר כדי שאזיז את האוטו מהחניה כי רוצים לעשות שם עבודות תשתית. כשהגעתי לאוטו חיכה פועל חביב מאוד ש... אה... את יודעת... עברית לא ממש שפת אם אצלו. והוא החזיק את הטלפון שלו ביד ונופף לי בחיוך".

ברור שקשה להתייחס למקרה של ר' כאל הפרעה של ממש, ולא מדובר כאן במקרה מובהק של סוציופתיות, שייכנס תחת ההגדרה של טכנופרנס, אבל הוא מגלם בתוכו פרדוקס מעניין, שנשען על מה שהפסיכולוגית יעל מן שחר מכנה חוק ה-80-20. בסרטון הדרכה קצר ביוטיוב, מסבירה מן שחר שבגלל הירידה בסף הקשב והריכוז בעידן הטכנולוגי, חוקרים מצאו כי אנשים לא מסוגלים להקשיב לכם ולהתרכז במה שאתם אומרים מעבר לשבע דקות רצופות (ולעיתים קרובות, הרבה פחות) - מכאן שהגישה של ר', של "בואו לא נדבר בכלל כי גם ככה אף אחד מאיתנו לא מקשיב", היא הגיונית למדי. איפה הפרדוקס? כאן נכנס חוק ה-20-80: מן שחר מסבירה כי לפי המחקרים, אם אנחנו רוצים שיזכרו אותנו בשיחה, עלינו לדבר 20% ולהקשיב 80%. מה שאומר שכדי להצליח יותר, להיות זכירים יותר, להתקדם יותר, צריך לא רק לענות לטלפונים, אלא גם להקשיב לחפירות של מי שנמצא מעבר לקו. בעקיפין, המשמעות היא שאנשים שנוטים להתכנס אל תוך הטכנולוגיה, עלולים למצוא את עצמם בבידוד הולך ומתמשך.

"אני הדבר הכי רחוק שיש מגורו שמטיף להתנתקות טכנולוגית", מסייגת מן שחר בשיחה עם G, "אבל אני גם בעד מגבלות ומינון נכון".

מה זה מינון נכון?

"את המודל שלי בניתי בליווי של שלושה מומחים מהעולם, בהם לארי רוזן, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה סטייט. המודל הזה מציע לחלק את העולם המערבי לחמישה טיפוסים: משתמש קל מאוד, משתמש קל, משתמש בינוני, משתמש כבד ומשתמש כבד מאוד. ככל שאדם משתמש בטכנולוגיה חדשה יותר זמן, כך הוא חושף את המוח שלו לשינוי של ממש ביחס לאדם שנחשף פחות. הקשב של 'משתמש כבד מאוד', למשל, עומד על 8 שניות בלבד - לפי מחקר של מיקרוסופט - בעוד שאצל משתמש קל, הקשב שלו עומד על מספר דקות - לפי הערכות שונות".

איך תשפיע עליי החלטה, למשל, לא לדבר עם אנשים אלא לתקשר רק באמצעות סמסים?

"מחקרים מראים שכאשר אדם מתרגל לערוך את עצמו ואת מילותיו, הוא מגיע למצב שבו אינטראקציה בזמן אמת אינה מתגמלת ואינה נעימה, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה נוירולוגית. יש כמות עצומה של נחקרים בתחום שמראים שזה לא שהם סתומים או שטחיים, אלא שמשהו בנוירולוגיה שלהם השתנה. המצב של לדבר בטלפון הוא מצב בלתי מתגמל במוח. תחשבי, אנחנו כל היום מתעסקים בעריכה עצמית, אם בכתיבה במייל, תמונות סלפי, צ'אטים בווטסאפ. פתאום סיטואציה של תקשורת בזמן אמת היא מצב לא נוח, כי אני לא יכולה לערוך את עצמי".

חלק שני | המאבק

"המשפט שאני הכי שונא הוא 'הצטרף היום כדי לראות הכול'", מספר מ'. "המשפט הזה מופיע בטוויטר בכל פעם שאני רוצה לקבל קצת יותר מידע על הציוצים שאני רואה באופן פיראטי".

באופן פיראטי, כי אתה לא רשום בטוויטר.

"נכון. אם אני רוצה לדעת מי עשה לייק לציוץ מסוים, או מי צייץ מחדש, תמיד מופיע לי המשפט הזה. ואגב, לא משנה כמה פעמים זה יקרה, אני תמיד אבדוק, אולי הפעם אקבל את המידע".

חשבת אולי פשוט להירשם?

"השתגעת? את יודעת כמה זמן זה גוזל?".

וכמה זמן אתה מבלה בטוויטר ככה?

"פחות או יותר כל דקה פנויה. חכי רגע עם השיפוטיות. זה לא כל-כך פשוט. הייתי בטוויטר, הייתי בפייסבוק, הייתי באינסטגרם. זה שונה מאוד כשיש לך המון מידע בפיד לעומת זה שפשוט תחפשי מישהו ספציפי כדי לראות את הציוצים שלו. ומעבר לזה, כל הפקטור של האגו פשוט נעלם. כשהייתי ברשתות החברתיות, לא הייתי מתאפק והייתי מעלה פוסטים משלי, ונראה לי שעם יד על הלב, כל מי שאי פעם שוטט במדיה החברתית יודע איך התחושה של 'נו, מתי יתנו עוד לייק?' ו'זה הכול?!' ו'נו באמת, לשטות הזו יש 300 לייקים ולפנינת החוכמה שלי רק 10'. זה לבדו יכול להתיש. אז אני עכשיו ניגש לטוויטר בגישה של מישהו מחוץ למשחק, ויש בזה משהו נחמד למדי, בעיקר כי אני זוכה להתנשא מעל האנשים האלה שבטוחים שכל הגיג שלהם זה ישר לפנתיאון".

אתה יודע, אבל, שחלק מהיכולת שלך להיות מעודכן זה לשוטט בפיד - לא לחפש כל דבר בנפרד.

"בשביל זה יש בני זוג".

מה?

"לבת זוג יש פייסבוק וטוויטר ואינסטגרם, ואת יודעת מה? גם פינטרסט, שזה ענק ורק בישראל זה נהיה איזה בון-טון של מעצבים. והרבה פעמים אני רואה ומתעדכן דרכה. לפעמים היא מתרגזת - או משתעשעת, עוד לא החלטתי - כשאני לוטש לה עיניים לפיד בזמן שהיא סורקת אותו, והיא מפסיקה בכוונה ואז אני מתחנן לראות עוד קצת".

כמו ר', גם מ' (ואותיות נוספות שיופיעו בכתבה הזו) מודע לבעיה שלו, ורואה במודעות הזו חלק מהפתרון. וכמו ר', גם מ' מבטא פרדוקס של אנשים שחיים בעידן הדיגיטלי, ותוך כדי המלחמה במאפיינים שלו, נכנסים לבעיות חדשות. התופעה שממנה סובל מ' - שנכנה אותה "התמכרות פרוקסי למדיה החברתית" - היא תוצר של מגמה מעניינת בקרב המבקשים דממת אלחוט בחייהם: "להאפיר" את הנייד. המהלך - יוזמה של טריסטן האריס, שעומד בראש התנועה ל"Time Well Spent" ושמכנה את עצמו "הוגה עיצובי" (הרצאתו ב-TED זמינה ברשת עם תרגום לעברית, והיא מרתקת למדי) - הוא פשוט להפוך את הסמארטפון לשחור-לבן, כדי להפוך אותו למפתה פחות. כתבת הטכנולוגיה של הניו יורק טיימס, נלי באולס, שהחליטה לנסות את זה בעצמה, תיעדה את הניסוי בטור שפרסמה לאחרונה באתר הטיימס ודיווחה שזה באמת משפיע לטובה על יכולות הריכוז שלה.

כשחוזרים למקרה של מ', שניסה להיגמל לחלוטין מהרשתות החברתיות, מבינים עד כמה העיצוב הוא כלי משמעותי בלכידת המשתמשים - ובעיקר עד כמה המעצבים והמהנדסים בחברות הטק חושבים על זה ומתכוונים לזה. חשבתם שניצלתם רק כי אתם לא משחקים קנדי קראש? יש לנו חדשות בשבילכם: אתם מכורים בעוד הרבה אופנים אחרים.

"תחשבי על ה-V הכחול בווטסאפ", אומרת מן שחר. "את בטח לא חושבת שעשו את זה סתם. המעצבים של האפליקציה הבינו שהיום הפסיכוזה הדיגיטלית היא לשלוח הודעה ולדעת שזה התקבל. אצל אנשים שפויים זה על אוף, והמיד-יוזרז יגידו לך שהם לא מסתכלים על זה ולא אכפת להם. אז הם חושבת שהם לא מסתכלים ולא אכפת להם, אבל זה מכרסם".

"זו תופעה הפומו-פוביה", מוסיף הפסיכולוג הקליני רועי סמנה. "אנשים שמפחדים לפחד מההחמצה מעדיפים לצאת מהמגרש ולהגיד אני לא משחק במשחק הזה, אבל אי אפשר להתכחש לקדמה לאורך זמן. גם הניסיון להיכנס דרך חברים זה סוג של הכחשה. כמו ילד שרואה סרט אימה ומכסה את העיניים, אבל מציץ דרך החרכים, את חוששת מהחשיפה למידע, אבל את לא באמת מסוגלת. בעיניי זה חלק מהתקשורת האנושית כרגע, צריך לעשות את זה במינונים הנכונים ולהיות מודעים למחיר שזה גובה, אבל לפרוש לגמרי זה כמו לחזור לנסוע בכרכרות".

חלק שלישי | קבוצות סיכון

"אוקיי, אז לפני משהו כמו שנה התחלתי טיפול של פסיכולוגיה קוגניטיבית. יש לי מחשבות כפייתיות שאני לא מצליח להשתחרר מהן, ובכלל אני אדם כזה, כפייתי, חולה ניקיון, קלישאה של OCD. ומאחר שכמו כולם, הסמארטפון פחות או יותר מנהל את החיים שלי, אני דואג כל הזמן גם 'לנקות' אותו. אחת לכמה ימים, ויש תקופות שזה פעם ביום, אני נכנס לניהול המכשיר, מנקה קבצים, עושה אופטימייז, אחת לכמה שבועות אני גם מוחק את כל הודעות הווטסאפ ואת כל הסמסים, ואפילו את כל המיילים בעבודה. אחת לחודש אני גם מנקה את היסטוריית ההקלדה - שזה די מנוגד למטרה של המקלדת הזוכרת - ובג'ימייל אני מוחק מיילים אחת ליום, כך שאני נשאר עם משהו כמו ארבעה-חמישה חשובים.

"עכשיו, פעם אחת קבעתי עם המטפל שלי ליום רביעי בשעה 16:00, וזה מה שזכרתי, אבל משום מה, כשקבענו, הכנסתי ליומן את השעה 14:00. אז סימסתי למטפל ושאלתי אותו והוא אמר שקבענו ב-16:00. עצם זה שסימסתי לו היה הפרה של התרגול שאני אמור לבצע, כי חלק מהמלחמה במחשבות טורדניות הוא לא לוודא כל דבר עשרים פעם. אז מאותו רגע הפסקתי לבדוק. עבר שבוע, הגיע יום רביעי ב-13:30, וכבר לא הצלחתי להתאפק, ובדקתי ביומן. ואז אני רואה שעוד חצי שעה יש לי טיפול ואני לא מוכן. עכשיו, אני זוכר ששאלתי אותו, אני זוכר שהייתה טעות ביומן ושזה כנראה ב-16:00, אבל אני חייב לבדוק בכל זאת. אני פותח את הווטסאפ - אבל אין שם כלום! כי יום קודם מחקתי את כל ההודעות. ואז שוב אני צריך להתנצל ולסמס למטפל ולבדוק".

אין ספק, נכנסנו עכשיו כבר למחוזות שמתחילים להישמע כמו אי-שפיות. את הסיפור הזה, שחלק איתנו ק' מהמרכז, אפשר לראות כדוגמה לשאלה אם הדיגיטל הוא זה שגורם להפרעות או שפשוט מדובר בביטוי דיגיטלי להפרעות קיימות. כמו תמיד בתחומים חדשים, האקדמיה נחלקת לשני מחנות: מומחים רבים רואים בהפרעות "פסיכו-דיגיטליות", כפי שמכנים אותן בעגה המקצועית, "הפרעות המונים"; ואחרים רואים בהן רק סימפטומים של בעיות אישיות.

הפסיכולוג הקליני רועי סמנה שייך למחנה השני: "הטכנולוגיה מעצימה כל מיני בעיות אוניברסליות", הוא מנמק. "בקצוות, מי שסובל מבעיה כזו או אחרת, היה סובל ממנה גם בלי רשת חברתית. אנשים בעלי אישיות נרקיסיסטית, למשל, היו מוצאים 'לייקים' אחרים להתמכר אליהם גם בלי המדיה החברתית, אבל פייסבוק בהחלט לוחץ על נקודות ומוציא דברים פתולוגיים, שאולי בעולם אחר פחות היו באים לידי ביטוי. גם הפחד מהחמצה, מה שמכונה היום FOMO, זו תופעה עתיקת יומין - הרי אדם וחווה חוו את חוויית הפומו הראשונה עם פרי עץ הדעת - אבל כעת התחושה שכולם סביבנו עושים משהו מרתק, מסעיר, מרגש, מועצמת יותר: אנחנו רואים את זה לייב בתמונות, זה לוחץ לנו חזק על תחושת ההחמצה וגם על תחושות של בדידות וחוסר ערך עצמי, כי כולם מצליחים ונהנים ואני לא".

אנשים מגיעים אליך לטיפול בגלל תחושת ההחמצה?

"לא. זה משהו שעולה על הפרק כחלק מהחיים המודרניים: למשל, איפה אני עומד ביחס לקבוצת השווים שלי. פעם היית משווה את עצמך לארבעה-חמישה אנשים קרובים, היום זה מאות, אם לא אלפי, חברי פייסבוק שאת צריכה להשוות את עצמך אליהם. ויש גם את הפערים: אני מציג כלפי חוץ משהו אחד, אבל מרגיש משהו אחר, ואז יש חווייה של ניכור מהסביבה, של 'אף אחד לא באמת מכיר אותי ואם היה מכיר אותי, אולי לא היה אוהב אותי'.

"בקליניקה אתה גם מאוד נחשף לנומופוביה - הפחד מפני הישארות לבד, בלי הגירויים של הסמארטפון. מאוד מעניין שגם כשאנשים נמצאים בטיפול, חמישים דקות שבהן אתה אמור להיות רק עם עצמך ועם המחשבות שלך, הם לא מתנתקים לרגע מהנייד ובודקים אותו כל הזמן. זה כל-כך נוכח. כמטפל, למדתי באופן מסוים לכבד את זה. יש כל מיני צרכים שהטלפון מביא, זה עניין לא פשוט. אבל לחשוב שגם לטיפול הטלפונים מצליחים להגיע. זה די מדהים".

מה עם המרואיין שלנו, שמוחק באופן קיצוני כל דבר?

"יש כל הזמן ניסיון להתגבר על הפרעות קשב. כל העולם הזה הוא הפרעת קשב אחת גדולה, אנחנו כל הזמן מוצפים בהודעות, אינפורמציה, עדכונים, זה מציף ולא מאפשר להתמסר לשום חוויה - אז אני מבין את הרצון לנסות למחוק. אבל זה מכאני ולא עוזר, כי תמיד מגיע זרם חדש של אינפורמציה. והפתרון הוא לא להתנתק לגמרי אלא להשתמש בזה נכון".

ואנשים שמוכנים רק לסמס בלי לדבר?

"עבור אנשים עם חרדה חברתית, או ביישנים כרוניים, יש משהו מאוד מקל בתקשורת שהיא מאוד טקסטואלית. הרשתות החברתיות גם מאפשרות תקשורת וקרבה חברתית לאנשים שלולא זה, לא היו מתקשרים בכלל. הבעיה היא שאנחנו רגילים להסתמך רק על התקשורת הזו, שהיא מאוד מוגבלת ביכולת שלה להעביר מסרים רגשיים. בקליניקה מספרים לי לא מעט מטופלים על ויכוח סוער עם בת הזוג ועל 'מילים קשות' ו'הטונים עלו', ואז בכלל מתברר שכל זה היה בווטסאפ. שם יש המון מקום לאי הבנות. צאו מהווטסאפ, דברו בטלפון, נסו להיפגש".

יעל מן שחר חושבת בכיוון ההפוך: "על אף שזה מאוד מדובר, לא כולנו לוקים בהפרעות קשב וריכוז", היא אומרת. "כל אדם ממוצע מוצף היום במספר רב של גירויים, מכל כיוון. באופן טבעי, זה מקשה על מיקוד הקשב. לחלק מאיתנו יש יכולת גבוהה יותר לחזור למצב של קשב וריכוז, אך לחלק מאיתנו יש קושי בכך. חלק מההפרעות האלה קלות ואינן פוגעות ברווחה היומיומית שלנו, ואילו חלק אחר מההפרעות הפסיכו-דיגיטליות יוצרות תסמינים כמו סטרס ועריכה עצמית כפייתית, שבהחלט פוגעים באיכות החיים שלנו".

באמצע בין שתי הגישות נמצא פרופ' משה בר, ראש המרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, שכמו כל אינטלקטואל ותיק, מביא בראש ובראשונה את הטיעון הסוקרטי (המעצבן לעיתים) - אנחנו לא יודעים מספיק. "כמות המחקר שנעשית בתחום הזה היא הרבה פחות ממה שרוצים לדמיין", הוא מסייג. "אנחנו לא עוסקים באפקטים של האייפונים על המוח. זה יוצא בדרכים עקיפות של הפרעות קשב. אם אנשים היו אובססיביים לקפיצת חבל, זה היה משפיע באותה צורה. צריך להבדיל בין האפקטים שהם תוצאה של טכנולוגיה לבין האפקטים שהם תוצאה של ההתעסקות. הסטרס למשל, של נער שמחפש לייקים, זו סיטואציה חברתית שמתועלת דרך הנייד. אז זה לא שהטכנולוגיה יוצרת את הבעיה, אלא התוכן. צריך להיזהר ולהבחין בין הטכנולוגיה לבין ההתנהגויות והסיטואציות החברתיות שהטכנולוגיה מאפשרת. רגש כמו ציפייה משחרר הורמון גם בלי טכנולוגיה, רק שהטכנולוגיה מעצימה את הסיטואציות החברתיות: כמו שתטעמי מעוגה אחת או מ-9,000 עוגות. הכול על ספיד".

גם ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז ד"ר טל, סבור שברוב המקרים מדובר בנטיות התנהגותיות קיימות שמוצאות ביטוי בטכנולוגיה, אבל במקרים מסוימים, הטכנולוגיה מגבירה את הנטיות האלה עד לרמה שאפשר להגיד כמעט שההפרעות לא היו באות לידי ביטוי כלל אם לא הייתה הטכנולוגיה. "מה שהטכנולוגיה בעיקר עושה שלא היה קיים קודם, זה לשנות את השיח בין בני אדם, שהוא פחות אינטימי, ולכן הקשרים הבינאישיים הרבה יותר קשים לניהול ולהכלה", הוא מסביר. "נכון שזה גם מאפשר יותר קשרים עם יותר אנשים, אבל אין אינטונציה ואין שפת גוף והמסרים נתונים לפרשנות. הרבה פעמים אנשים מגיעים לקליניקה בגלל דיכאון שהוא לא קליני ממש, אלא בעצם תוצאה של בדידות, ריקנות. זה לא רע שיש פייסבוק, אבל עדיין צריך גם חברים טובים לספר להם את האמת, מישהו שיכיל את זה וייתן לזה משמעות בקשר".

אפילוג | הפתרונות

מה עושים? איך פותרים? איך משתפרים? לפי יעל מן שחר, הדבר הראשון שצריך לעשות, כפי שכתבנו בתחילת הכתבה, הוא להגביר את המודעות. לחשוב יותר על החוויה שלנו במפגש עם הטכנולוגיה. "תשאלו את עצמכם, למשל, אם אתם אנשים פחות תקשורתיים; האם יש לי 1,000 חברים בפייסבוק ו-200 לייקים על כל תמונה ואני עדיין חוגג לבד את יום ההולדת? הרעיון הוא לא להילחם בזה, אלא לחיות בשלום לצד זה. בסופו של דבר, זה העולם המודרני שאנחנו חיים בו, והוא נהיה רק יותר טכנולוגי, יותר זמין, הכול יותר. אין צורך להיגמל מזה - המיילים, הטלפון והרשתות החברתיות הם כלי עבודה ותקשורת - אבל כן אפשר לנסות למתן את השימוש".

איך?

"למשל, למחוק את האפליקציה של פייסבוק מהנייד, מה שיבטיח שהשימוש יהיה רק דרך המחשב; או להשתיק צלילים של הודעות. אי אפשר לנתק אנשים מטלפונים כמו מסיגריות. חוקרים מאוקספורד הוכיחו לפני שנה בניסוי ענק שילדים שאין להם טלפון חכם בכלל, פחות חכמים מילדים עם טלפון חכם. זה תלוי בצריכה, אבל יש בעיה למנן משהו שהוא ממכר. כשילד בכיתה ג' מקבל מכשיר ממכר, הסיכוי שלו להתמודד עם זה הוא נמוך, ולכן אני מציעה חינוך לשליטה טכנולוגית, כפי שעשו את זה עם חשיפה לשמש, עם תזונה וסוכר, וסיגריות. חינוך והסברה ולא אנטיביוטיקה שבאה אחרי. ככה, דרך חינוך והסברה, צמצמו את המגפות הגדולות בהיסטוריה".

גם ד"ר טל מציע למנן, "ולא לבד", כלשונו. "צריך לשמור על מסגרת חברתית, הורים צריכים להגביל את הילדים בטלפון, אבל גם את עצמם. בנוסף, צריך ללמד ילדים מגיל צעיר להבין שלא ככה דברים מתנהלים במציאות, שיש עולם מלא מאחורי זה. כשמישהי מפרסמת תמונה באינסטגרם זה לא אומר שזה כל מה שקורה - זה אולי חלון הראווה שלה, אבל זה רק חלק מהאמת ולא כל האמת. צריך לעזור לילד לצרוך נכון את המוצרים הדיגיטליים, כמו כל מוצר אחר: להיות מאוזן, להבין מה קורה מסביב, והדבר הכי קשה: לצרוך פחות כמבוגרים, כי גם אנחנו בורחים לזה ומשתמשים בזה כשאנחנו צריכים להרגיע את עצמנו".