עליית הסייבורגים: מגנטים באצבעות, מנורות בעור וטלפתיה

לאמן סטלארק אין שם משפחה, אבל יש לו אוזן על היד. הוא לא נולד ככה, ואין צורך לרחם עליו. זו האמנות שלו. האוזן מורכבת מבשר, דם ופלסטיק, והיא מאפשרת לכל אחד בעולם לשמוע את מה שסטלארק שומע. זהו הניסיון שלו להרחיב את גבולות הגוף האנושי.

נעים מאוד גם לפרופ' קווין וורוויק, המכונה "קפטן סייבורג". כאשר הוא לחוץ, אשתו יודעת זאת גם אם היא נמצאת במדינה אחרת. זו לא יכולת מיסטית: מערכת העצבים של וורוויק מחוברת לאינטרנט ומשדרת את מצבו הפיזיולוגי. לאשתו יש שרשרת שמשנה את צבעה בהתאם למידע שהיא מקבלת דרך האינטרנט לגבי המצב הנפשי של בעלה, מבלי שהוא צריך לומר לה דבר. לפני כמה שנים הוורוויקים הפכו לזוג הראשון שתיקשר בטלפתיה, כאשר קווין העביר מסרים ישירים מן המוח שלו לשבב שהושתל באשתו. זה כאב.

זו כתבה שנייה בסדרה העוסקת בתחום הביו-האקינג, אנשים שמשנים את הגוף שלהם מחוץ לקהילה המדעית והרפואית, נפגוש השבוע את הגריינדרים. זוהי תנועה של אנשים בריאים בדרך כלל, אשר פועלים להוסיף לגופם האנושי שיפורים טכנולוגיים. כך הם הופכים את עצמם ל"סייבורגים", אנשים ביוניים, קצת כמו בספרי המדע הבדיוני.

"המחשב אמר לי שלום"

פרופ' וורוויק, "קפטן סייבורג", הוא חלוץ בתחומו. בשנות ה-90, כשלרובנו עוד לא היה טלפון סלולרי ובית חכם היה חזון רחוק, הוא השתיל בגופו שבב יוצא דופן. "השבב אפשר לבית לזהות אותי", הוא אומר ל"גלובס", כשהתקרבתי האורות נדלקו והמחשב אמר לי שלום. זה היה שבב גדול ועשוי זכוכית, היום השבבים האלה מגיעים בגודל של גרגר אורז, והרבה ביו-האקרים השתילו אותם. הוא פותח להם את האוטו או מזהה אותם בכניסה למעבדה".

השלב הבא היה מגנטי. "לכמה סטודנטים שלי יש מגנטים בקצה האצבעות, ומסביבם יש סליל שמחובר לחיישן מרחק. הם מרגישים גירוי כשהם מקרבים או מרחיקים את היד מחפץ, כאילו האריכו את חוש המישוש שלהם כך שיכלול דברים שהם רק כמעט נוגעים בהם. זה יכול להיות פרקטי לשימוש צבאי למשל, כאשר אדם חומק לתוך חדר חשוך ויכול לחוש בקצות אצבעותיו אם החדר ריק או שיש בו בני אדם. לעיוורים גם יהיה נוח לדעת אם הם מתקרבים למשהו קשיח או חם".

זה הפיך?

"כמובן. וגם די בטוח, אם כי לפעמים יש גם תגובה חיסונית נגד המגנט".

לא הצלחנו למצוא מכון פירסינג בישראל המפרסם את שירותי השתלת המגנטים שלו לקהל הרחב. ישראל אינה בחוד החנית של תחום הגרינדור, וממילא עוד לא מדובר בפרוצדורה פופולרית. מגנטים כנראה מושתלים היום בכמה אלפי אנשים בעולם בלבד.

וזה עוד כלום לעומת התקן ה-Braingate, שהושתל עד כה רק באדם אחד: וורוויק עצמו. זהו שבב בן 100 אלקטרודות, שהוטמע בניתוח בזרועו וחובר למערכת העצבים שלו - ולאינטרנט. תאי העצב שלנו פועלים על ידי העברת זרמים חשמליים, ופעילות חושית היא כל מקרה שבו גירוי חיצוני גורם לתא עצב להעביר זרם כזה. חוש המישוש, למשל, מתרגם לחץ על העור לזרם חשמלי. התקן הבריינגייט עוקף את המנגנון הזה, ומעביר זרם חשמלי ישירות לעצבי היד. כך, היד מעבירה מסר למוח, אבל המסר הזה לא מייצג משהו שקורה בעולם האמיתי. אז מה יבין מכך המוח? איך יפענח את השדרים?

זה מה שבחן וורוויק בשלושה ניסויים. בראשון מביניהם הבריינגייט קיבל מידע מיד רובוטית שנמצאה באנגליה ("יכולתי להרגיש בחפצים שבהם היא הרגישה"). בניסוי השני, הבריינגייט תוכנת כך שיגרה את עצבי היד של וורוויק, כשמשהו מתקרב אליו - אבל עוד לפני שהוא נוגע בו. "בהתחלה חשתי מעין זרם חשמלי במעלה היד שלי. בשלב כלשהו המוח אמר לי 'זה מגיע מהאצבע', אבל במציאות שום דבר לא נגע באצבע. אחר כך, עם הניסיון, המוח פירש את זה כגירוי שמסמן שמשהו מתקרב אליי".

מה החוויה הזאת עשתה לך?

"היא פתחה לי את המוח. כשהשתמשתי ביד הרובוטית, המוח שלי היה במקום אחד והגוף במקום אחר. הרגשתי שזה העתיד. שזה ממש משנה את המשמעות של להיות אנושי".

הניסוי השלישי היה זה שבו חוברה גם אשתו של וורוויק, אירנה, למערכת. "זה היה תהליך די כואב עבורה. הרופא לא רצה לבצע את הניתוח בהרדמה, כדי לוודא שהוא משתיל את האלקטרודה בדיוק במקום הנכון. כאשר הוא נגע עם האלקטרודות בעצבים, היא צרחה ממש. ואז הוא אמר 'או, עכשיו זה עובד טוב'. היום זה מצחיק, בדיעבד".

נחמד שאשתך זורמת עם הקריזות שלך.

"היא מאוד תכעס אם תרמזי שהפעלתי עליה לחץ! זה ממש לא היה ככה. הצגתי לה הרבה פעמים את התזה שלי לגבי הרחבת גבולות המודעות על ידי ההרחבה הפיזית של החושים. היא לא בדיוק ירדה לסוף דעתי, וביקשה לנסות. דווקא משום שהיא אשתי נאלצנו למלא אינסוף טפסים, עד שבשלב כלשהו אמרתי לה 'אולי תוותרי?', אבל היא לא רצתה. אחרי שהיא עברה את הניסוי היא אמרה: 'כן. אני סוף סוף מבינה על מה אתה מדבר".

בכל פעם שאירנה וורוויק סגרה אגרוף או שאחד הנסיינים לחץ את ידה, האלקטרודות הופעלו ומסר נשלח לזרועו של קווין, והוא חש זרם במעלה זרועו. זה לקח זמן, אבל בשלב מסוים המוח למד מה המסר מייצג - לחיצת יד או סגירת אגרוף. "כך הצלחנו להעביר מידע מרחוק זו לזה, שלא באמצעות החושים שלנו".

"העתיד האמיתי הוא להעביר מידע ישירות ממוח למוח", אומר וורוויק. והעתיד הזה אינו תיאורטי עבורו. "אנחנו כבר יודעים בדיוק איך נעשה את זה, ואני ממש מתכוון לעשות את זה. חיבור בין מוחות ישנה את התקשורת האנושית מההתחלה ועד הסוף. נוכל להעביר מידע על רגשות, מחשבות, רעיונות - בלי מילים. ייתכן שהמילים יצאו בהדרגה משימוש. אבל זה כבר ניתוח מאוד מורכב שדורש פתיחה של הגולגולת, וזה מפחיד. אני כל הזמן אומר לעצמי - זה לא דחוף. אולי מחר".

לשמוע צבעים ולשפר אורגזמות

לצד הפעילות המדעית של הגריינדרים, יש גם פעילות אמנותית. רוב האנושות מקדשת את הגוף בצורתו הטבעית, אבל אמני הביו-האקינג רואים את הגוף ככלי לביטוי עצמי, שאפשר לשנות או להשחית. העולם הרפואי והמדעי הרשמי לא תמיד מאשר ניסויים הכרוכים בהשתלת אלקטרודות ומגנטים, אך זה לא מונע מהגריינדרים לעשות זאת - בעצמם או במכוני אמנות גוף.

כל גריינדר לוקח את הרעיון לכיוון אחר. האמנית Moon Ribas השתילה לעצמה מגנטים שנעים בתגובה לרעידות אדמה ברחבי העולם. ניל הרביסון הוא אמן עיוור צבעים, אשר השתיל לעצמו מכשיר המתרגם את הצבעים בעולם למוזיקה. ויש גם את ריץ' לי, ששתל לעצמו מכשיר רוטט באגן כדי לשפר את האורגזמות של בנות הזוג שלו.

האמן האוסטרלי בן ה-76 סטלארק, בעל האוזן על היד, נחשב יוצא דופן אפילו בחברה הזאת. "תמיד התעניינתי בגבולות של הגוף האנושי, ובאנטומיה השוואתית - כיצד חיות חוות את העולם לעומתנו", הוא מספר ל"גלובס". "רציתי לדעת איך הפיזיולוגיה שלנו מגדירה את המודעות. כשאתה משווה אנטומיות שונות, אתה מגלה עד כמה המודעות שלנו מושפעת מהן. כשגילינו כיצד לראות אור אינפרה-אדום או אולטרה-סגול, כבר הרחבנו את תפיסת המציאות שלנו. אני רוצה לבדוק כל מה שאפשרי בתחום הזה".

בשנות ה-80 סטלארק כבר הופיע עם "יד שלישית" ביונית, שנעה על בסיס שדרים שהיא מקבלת משרירי הרגליים והמותן שלו. כמה שנים לאחר מכן הוא נתן לאנשים לשלוט בגופו באמצעות ג'ויסטיק. הפרויקט של השתלת אוזן שלישית על זרועו, הכוללת מיקרופון המחובר לאינטרנט, כבר הפך אותו לאגדת ביו-האקינג. מטרת האוזן היא לאפשר לכל אדם בעולם לשמוע את מה שסטלארק שומע.

בהופעה החדשה ביותר שלו, Rewired/Remixed, סטלארק הולך עוד יותר רחוק. הוא שומע דרך מיקרופון שמוצב בניו יורק, רואה את העולם דרך מצלמה על משקפיו של אדם בלונדון, ואת רגלו האחת מרגליו מזיזים אנשים בכל רחבי העולם דרך האינטרנט. "הרעיון היה לעשות מיקור חוץ לחושים שלי לאנשים אחרים".

מה חווית?

"גיליתי שהגוף מגיב לחוסר ההלימה בין החושים בכך שהוא פשוט מכבה חוש אחד. אם ראיתי משהו ממש מעניין הדחקתי את חוש השמע, ולהפך. רוב הזמן איבדתי את החוש שמודע למיקום שלי במרחב, ובאחד הימים כמעט נפלתי מהבמה. כשהבחור ששלט בעיניים שלי בלונדון רכב על אופניים, היה לי מאוד קשה לעמוד במקום".

הזהירו אותך שזה מסוכן? בעייתי מבחינה חוקית?

"העולם הרפואי מתיר לעשות ניסויים על אנשים זקנים או חולים או עניים שצריכים כסף, אבל לא על אמן בהסכמה. ובכל זאת, בקהילת אמני הגוף אנשים מפצלים את הלשון, מפצלים את הפין, מכניסים מתכת לכל מקום אפשרי, על אפה ועל חמתה של הקהילה הרפואית".

לחסוך חצי שעה בביקורת הדרכונים

Grindhouse Wetware האמריקאית שואפת להיות החברה המסחרית הראשונה לגריינדרים. "אם כל אזרח שישתיל לעצמו שבב יוכל לחסוך חצי שעה בביקורת הדרכונים, קהילת הגריינדרים תתרחב תוך זמן קצר למאות אלפים", אומר ל"גלובס" המייסד ריאן או'שאה.

השבב הראשון שפיתח עם שותפו, טים קנון, מדד ללא הפסק את הטמפרטורה של קנון כדי להתאים אליה את המזגן. "המוצר כלל מנורות LED, ששינו צבע לפי חום הגוף של טים, וזה גרם לאמני קעקועים ופירסינג להתעניין בנו". כך הוחלט להקים חברה, שזה היה המוצר הראשון מתוצרתה.

כעת היא משווקת תכשיטים מפיצי אור שמושתלים בגוף, וגם מגנטים שמוטמעים בקצות האצבעות. המגנטים האלה מגיבים לזרם חשמלי, כך שהם מאפשרים למשתמש לחוש חוטי חשמל בתוך הקיר. מכיוון שמגנטים משפיעים על זרמים חשמליים, העברת היד בסמוך לחוט יכולה ליצור שינוי קטן בזרימת החשמל, שישפיע גם על הזרם שיתקבל בכל מחשב מחובר. כך יכול מי שיש לו מגנט ביד לשלוח מידע למשתמש במחשב, באופן דיסקרטי, בתנאי שמותקנת בו תוכנה שיודעת לפענח את השינויים בזרם.

זה עובד גם הפוך. "עשינו ניסוי שבו טים שיחק פוקר, ואני הלכתי מסביב לשולחן וראיתי את הקלפים של השחקנים האחרים. העברתי מידע מהטלפון הסלולרי שלי למגנט שבקצה אצבעו, והוא כמובן ניצח במשחק".

איך טים פירש את הפולסים המגנטיים למספרי קלפים?

"השתמשנו בקוד מורס".

רשימת ההמתנה למוצרי גריינדהאוס ווטוור ארוכה, אולם הרגולציה מונעת מהחברה להפוך מסחרית ממש. יחידי סגולה יכולים ליהנות מהשתלה בתיאום עם מנהליה, אך היא עדיין אינה משווקת את פיתוחיה לקהל הרחב. לכן היא גם אינה מגייסת הון חיצוני בינתיים. "העובדה שאין רגולציה מסודרת לתחום פוגעת בו", מוחה או'שאה, "כולם יודעים שזה העתיד, אבל משקיעים לא רוצים לשים בתחום כסף אם הם לא יודעים מה יהיו הדרישות הרגולטוריות מחר".

גריינדהאוס כבר מתכננת מוצרים לחיבור מוח למוח ומוח לאינטרנט. "בעתיד, כל מחשבה שלנו תשתמש בכל כוח החישוב, הזיכרון והמידע ברשת. זה ירחיב את יכולת המחשבה האנושית אלפי מונים. מי שירצה להיות חלק מהעולם, יהיה מחובר. גם היום ישנן קהילות, כמו האמיש, שאין להן טלפון סלולרי, אבל מי שאין לו סלולרי לא יכול להיות באמת חלק מהפוליטיקה או העסקים הגדולים. אתם יכולים להמשיך לחיות לנצח בעבר, אבל לא תוכלו להתחרות בנו".