תביעות לשון הרע הופכות כלי להשתקת קולות מחאה נגד גברים

איש התקשורת אלכס גלעדי הגיש לפני כשבועיים תביעת לשון הרע נגד העיתונאיות אושרת קוטלר (ערוץ 10) ונרי ליבנה ("הארץ"), על כך שהן פרסמו ברבים את דבר התנהלותו הפוגענית לכאורה כלפיהן. כזכור, בעקבות קמפיין #metoo חשפו קוטלר וליבנה, כל אחת לחוד וללא תיאום גרסאות, התנהלות מינית לא ראויה לכאורה מצד גלעדי לפני שנים רבות, כאשר היו בראשית דרכן המקצועית.

תביעתו של גלעדי שבה והעלתה לדיון הציבורי בישראל בכלל, ובחוגים הפמיניסטיים בפרט, את אופיו של חוק לשון הרע, ואת השאלה על מי באמת הוא נועד להגן. בקצרה יתואר כי החוק הישראלי מעביר את נטל ההוכחה בתביעות לשון הרע מהתובע לנתבע. כך, כל שהתובע צריך להראות הוא שאכן נאמר עליו משהו "רע" בפומבי. לעומתו, הנתבע יצטרך להוכיח כי קמה לו אחת ההגנות שמעניק החוק: הוא אמר אמת או שהוא התנהל בתום-לב (כלומר האמין באמת ובתמים במה שהוא פרסם).

זהו התיאור היבש של החוק. אולם את חוק איסור לשון הרע צריך לבחון בקונסטלציה של פערי הכוחות המגדריים והכלכליים בחברה. הגשת תביעה בגין פרסום לשון הרע היא עסק יקר. מי שיכול להרשות לעצמו להגיש תביעה כזו הוא תובע בעל ממון, אשר חושש לשמו הטוב, ולפגיעה במעמדו ובכוחו. זאת ועוד, הסטת הנטל מהתובע לנתבע יוצרת בפועל כלי יעיל מאין כמותו להטלת אימים על מי שמביע עמדות או פועל במישור הציבורי לשינוי.

במילים אחרות, תביעות לשון הרע הופכות עם הזמן כלי להשתיק קולות מחאה, תביעות השתקה. הדבר נכון ביתר שאת בכל הנוגע לתביעות של גברים נגד נשים שהעזו לפרסם את חוויותיהן. בשנים האחרונות אנו עדות לשימוש הולך וגובר מצד גברים בחוק איסור לשון הרע נגד מי שיצאו נגדם או תמכו באלה שיצאו נגדם באינטרנט.

בעקבות קמפיין ה-#metoo, נשים רבות בחרו לשבור את קשר השתיקה ולחשוף את הפרצוף האמיתי של בעלי שררה וכוח רבים - גברים בעמדות מפתח, שניצלו ומנצלים את מעמדם וכוחם כדי להשיג טובות הנאה מיניות בדרכים שונות. אולם לחשיפה זו עשוי להיות מחיר כבד. ככל שייתבעו, יגיע סיפורן של הנשים לפתחו של בית המשפט והן תאלצנה להוכיח שדיברו אמת או פעלו בתום-לב. והדבר רחוק מלהיות פשוט.

כאמור, נוכח היפוך נטל ההוכחה. בנוסף, היותו של ההליך ארוך ויקר מצריך השקעת משאבים רבים שאין לכל אחת, במיוחד כאשר מדובר בנשים "פשוטות". משמעות הדבר היא שנשים יעדיפו להגיע לפשרה ולשלם פיצויים, ולא להסתכן בהליך ארוך ומתיש שעשוי להסתיים במחיר כספי גבוה עוד יותר. התוצאה של מצב זה היא שנשים יעדיפו לשתוק, ולא להיחשף לסיכון הכלכלי והנפשי שבתביעת השתקה.

הנה כי כן, נראה כי חוק איסור על לשון הרע מאפשר לשמר את מבני הכוח שמאפשרים ניצול מיני - באמצעות ניצול הממון וגיוס החוק לצד התובע, המודע לכך שלא לכל אחת יש המשאבים הכלכליים והנפשיים להתמודד עם תביעה מסוג זה.

המסקנה היא שיש להתאים את חוק לשון הרע הנושן למציאות החיים המודרנית, שבה נשים מעזות להשמיע קולן, לעתים על גבי האינטרנט ולעמת גברים עם מעשי העבר שלהם. ואולי, השינוי צריך להגיע דווקא מבתי המשפט, אשר אמורים לבחון תביעות אלה בחשדנות ובשים לב לפערי הכוח המגדריים והכלכליים. הרי המשפט הוא כלי לשינוי חברתי, כך לימדו אותנו באוניברסיטה.

הגיעה העת לשינוי. אחרת, כל שינוי חברתי שיכול היה לצמוח מהקמפיין החזק #metoo, יורד לטמיון.

■ הכותבות הן עורכות דין ממנהלות קהילת "שיח פמיניסטי" וממייסדות עמותת "כולן"